מהפך בראשון לציון: ממושבה חרדית לעיר המוכרת של ימינו

ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודלה בישראל, אך ההיסטוריה שלה ארוכה יותר משל תל אביב, נתניה או הרצליה. לא לחינם היא נקראת "ראשון לציון". היא המושבה העברית הראשונה שנוסדה על ידי העולים במה שכונה "העלייה הראשונה", והיא אחת משבע המושבות הראשונות.

המושבה ראשון לציון נוסדה ב-31 ביולי 1882, ט"ו באב תרמ"ב. שמה נקרא על שם הכתוב בישעיהו מב': "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלַ‍ִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן".

פרופ' אליאב, בספרו "ארץ ישראל ויישובה במאה ה-19", כותב: "בשנים תרמ"ב-תרמ"ד נוסדו שבע המושבות הראשונות... מרבית המתיישבים היו שומרי מצוות, וכמעט לכל המושבות הראשונות נקבע צביון דתי מובהק, שבכמה מהן נשמר לשנים רבות... תפקיד ראשון במעלה בהקמת המושבות הראשונות מילאו בני היישוב הישן, שהיו חלוצי חזון ההתיישבות...".

הקרקע עבור המושבה ראשון לציון נרכשה על ידי חיים אמזאלג מיפו, שהיה עסקן רב פעלים, ובין השאר גם מוהל, ושימש גם כסגן קונסול בריטניה ביפו. כך יכל לרכוש את האדמות מבלי שהטורקים יכשילו את העניין. הם גם לא סיפקו אישורי בניה, ובכל אופן לא מנעו בפועל את בניית המושבה. מלכתחילה היו מובאים מים על גבי חמורים מהישוב הערבי בית דג'אן, דבר שסיכן את ביטחונם של המתיישבים והיווה תלות בערבים, עד שנחפרה הבאר הראשונה, שנמצאת היום במרכז העיר הישן, ברחוב רוטשילד.

בתקנון הוועד המייסד של ראשון לציון נכתב: "על הועד לייסד בית כנסת לתפילה, בית תלמוד תורה ומדע... בית מרחץ עם מקווה על פי הדת... להעמיד מלמדים ושוחטים, להעמיד משגיחים... כן עליו לבקש את אחד מהרבנים בארץ הקודש כי יקבל עליו משרת יועץ נכבד בהוועד, ואליו יפנו בכל הדברים הנוגעים לענייני אמונה ודת".

אך גם בניית בית הכנסת לא היתה אפשרית כמעט באותם ימים. הטורקים לא הסכימו לשום בניין של בית כנסת חדש, והבניין הוסווה כמחסן גדול. נבנו בו מאה וחמישים מקומות בעזרת הגברים, והוסכם שיתפללו בנוסח חסידי, כפי מנהג רוב המתיישבים. אלא שכדי להשלים את הבנייה, הוצרכו לעזרת הברון רוטשילד, וזה דרש שיתפללו בנוסח אשכנז... משפחת רוטשילד היא משפחה אשכנזית מפורסמת, ואשתו של הברון רוטשילד, הברונית עדה, היתה בתו של רבי שמעון מפרנקפורט, מקהילת רש"ר הירש. פרופ' אליאב כותב: "הברון דרש קיום אורח חיים דתי במושבות. בעת ביקורו הראשון בארץ, בשנת תרמ"ז, 1887, הדגיש בכל מקום את החובה לשמירת מצוות בקפדנות. בהיותם בשבת במושבה ראש-פינה התפללה אשתו, הברונית, בעזרת נשים יחד עם נשי הקולוניסטים מתוך הסידור. לאחר התפילה אמרה: שהיא 'מתענגת מאוד מבני המושבה המתנהגים על פי היהדות'". ומכאן גם מעורבותם בקביעת הנוסח בו יתפללו בבית הכנסת...

בביקורו השני בארץ, בשנת תרנ"ג, 1893, אמר הברון בנאומו בבית הכנסת בזיכרון יעקב: "אך ידוע תדעו כי אבותינו לפנים בעברם על מצוות תורתנו הקדושה ולא שמעו בקול נביאינו וחוזינו, חרה אף ה' בהם ויגרשם מעל אדמתם. השמרו לכם פן תעזבו את דרכי תורתנו... הראו נא נגדה נא לכל באי עולם, כי היהודי ההולך בדרך האמונה הצרופה ותורתו התמימה, הוא גם עובד חרוץ".

ולנשי האיכרים אמר הברון: "התרגלו אתן ובנותיכן להתפלל בכל יום, כמו אמי, נשמתה עדן, אשר התפללה שלוש פעמים בכל יום".

ב"הצפירה", עיתונם של המשכילים המתונים ברוסיה, מצטטים מנאומו של רוטשילד בביקורו בראשון לציון בשנת תרנ"ט, 1899: "ואשר אומרים לכם כי עלינו להיות רק לאומיים ואין ללאומיות קשר עם הדת, האומרים כך טועים הם! לא כן הדבר, באמת הלאומיות הישראלית והדת קשורות ואחוזות הן זו בזו, אם אין יהדות - אין לאומיות!... חלילה לשכוח את היהדות, כי באין יהדות – אין עם ישראל".

בספרות המספרת את תולדות ראשון לציון, ואפילו בוויקיפדיה בערך "ראשון לציון", כמעט שאין זכר לכך שהיא הוקמה כמושבה חרדית. גם פעילותו של הברון מתוארת הרבה פעמים בניכוי הנופך היהודי-רוחני שליווה אותה, ההיסטוריה עברה "טיהור" שמציג ציונות בלבד, מתוך תפיסה בסיסית שהחרדים לא עשו כלום למען הקמת היישוב, וההתיישבות היא פעולה חילונית, שבני היישוב הישן לא נקפו אצבע עבורו, וחבל.

יוצא מן הכלל ד"ר יעקב שביט, בספרו "ההיסטוריה של ארץ ישראל", שכותב: "הדיוקן הרוחני-תרבותי של המושבות היה בראשיתו דתי-מסורתי מובהק, גם באורח החיים וגם בנורמות ההתנהגות... בתקנוני המושבות הודגשה בבירור חובת שמירת המצוות, ובתי הספר הראשונים שנפתחו במושבות הראשונות היו במתכונת של 'חדרים' ו'תלמודי –תורה', שבהם למדו תורה, משנה ותלמוד. הדור הראשון של המתיישבים ראה ברובו את עצמו כמי שבא להוציא לחם מן הארץ, ולא כמי שבא ליצור תרבות עברית חדשה... גם הברון רוטשילד עמד על כך שבמושבות שתחת חסותו יישמר אורח חיים דתי: בכל מושבה נבנו בית כנסת ומקווה, ומונו כלי קודש – רב, שוחט וכדומה".

אחרי קום המדינה, לצערנו לא נשארו בראשון לציון רבים הנאמנים לדרך היהדות, והיא היתה לעיר חילונית, אבל לאט לאט, כמו בעוד הרבה ערים וקיבוצים בארץ, הוקמו בתי כנסת רבים וישיבות, נפתחו בתי ספר ובית יעקב, וגם בבית הכנסת הישן של ראשון לציון, שהוא קצת נכס ארכיאולוגי, חזר קול התורה להישמע ברינה.