פוליטיקה במסווה של מחקר: הנתונים על מצבה העגום של האקדמיה

בצד החדשות, קוראים אנו בצער מדי פעם על אקדמיות נחשבות בעולם, פרופסורים נכבדים, ומלומדים נשואי פנים, שתופסים את הצד של האויב שרוצה להשמידנו, שטוענים כי אנחנו מבצעים "רצח עם". מה הקשר בין אנטישמיות ושנאת ישראל לבין מעוזי המדע והמחקר? מדוע נאורות מובילה לדעות מעוותות כאלו?

פרופסור עוז אלמוג, בספרו המשותף עם תמר אלמוג, "כל שקרי האקדמיה", פורש קצת מהמציאות המזעזעת בתעשיית הנאורות האקדמית.

"תקינות פוליטית" (Political Correctness) היא רעיון חברתי נאור ביסודו, המבוסס על ההנחה ששפה לא רק משקפת מציאות, אלא גם מעצבת ואפילו יוצרת אותה, ובכלל זה את יחסי הכוחות המעוותים שהשתרשו בחברה. לכן, כדי לתקן את המעוות, יש להמיר מילים שקיבלו קונוטציה שלילית, במילים נייטרליות. לדוגמה, "אפרו־אמריקאי" במקום "כושי" (nigger), "אמריקאים־ילידים" במקום "אינדיאנים", "בן זוגי" במקום "בעלי", "אזרח ותיק" במקום "זקן", "בעל מוגבלות" במקום "נכה", "מאותגר שכלית" במקום "מפגר", "מלא" במקום "שמן", "מעסיק" במקום "מעביד" וכדומה.

מה שהחל כתהליך חיובי, של מודעות ורגישות לעוול ושל ניכוש מבורך של סטריאוטיפים ודעות קדומות, הפך לעריצות פוליטית ולפארסה (המושג "תקינות פוליטית" נטבע במקור על ידי הוגים שמרנים כביטוי אירוני). דומה שאין תופעה שזכתה לכל כך הרבה קיתונות של לעג ובוז בשנים האחרונות כמו תופעת התקינות הפוליטית, שגם היא פותחה וטופחה בעיקר במסגרת המדעים ההומניים. להלן כמה מהביקורות העיקריות שהוטחו בה:

השתקת האמת. התקינות הפוליטית חותרת תחת היסוד הבסיסי של המדע – האמת. כאשר האמת מוגדרת כפוגענית ומעליבה (ורף העלבון יורד ויורד), הס מלהזכירה. וכך, מי שהובילה בעבר את הפתיחות האינטלקטואלית, ועודדה שיח חופשי, הפכה לצנזור שמתחרה בפונדמנטליזם הדתי. וזה לא עוצר בקמפוסים: האקדמיה מכתיבה את הטון גם לעולם התקשורת והאמנות, שמורכב מפרופיל דומה של מובילי דעה. אפילו במדינת ישראל, ששונאת צביעות ומאדירה ישירות, רבים נדבקו במגפת התקינות הפוליטית…

ללא הכללות תרבותיות. התקינות הפוליטית הפכה לצנזורה על רעיונות, עובדות ואפילו תחומי מחקר. הרצון למגר דעות קדומות וסטריאוטיפים גרם להימנעות מוחלטת מכל הכללה תרבותית, ובמיוחד הכללות לא מחמיאות, שנוגעות לרגישויות ולהרגלים טיפוסיים. כך נמחק אחד מתחומי המחקר החשובים ביותר בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה: האופן שבו התרבות מעצבת ומחזקת תכונות אישיות שכיחות בקרב בניה – מה שמכונה "מנטליות" או "דנ"א תרבותי".

רגישים מדי ומרבים להיעלב. בעידן התקינות הפוליטית נדמה כי כל אחד עלול להיפגע מכל דבר. מרוב רצון לא לקטלג בני אדם, יצרו הפרוגרסיבים קטלוג עבה יותר עם רזולוציות מגוחכות (למשל בתחום המגדר), ומרוב זהירות לא לדרוך על בהונות – סירסו את השיח הספונטני והרגו את חוש ההומור. אפילו שחקנים וסטנדאפיסטים חוששים היום להתבטא בחופשיות. "היום כבר לא מספיק להתנצל ולהמשיך הלאה", אמר הקומיקאי הבריטי ריקי גירווייס בריאיון, והוסיף: ״אנשים רוצים דם. הם רוצים להרוס אותך, כיוון שהכל הפך לתחרות למי יש יותר נקודות מוסר". מל ברוקס העיר בסרקזם: "נעשינו תקינים באופן מטופש, וכך הרסנו במו ידינו את הקומדיה".

כולם מוחשדים וכולם מוכתמים. כאשר אפילו ביטוי עממי נפוץ כמו "זה מטורף" (That's crazy) נתפס כפסול, התקינות הופכת לתקנה שאין הציבור יכול לעמוד בה, והיא זורעת חרדה. ההשפעה הרסנית בעיקר על זירת הלמידה. בעידן שבו הכל מוקלט ומצולם, ושבו כל פליטת פה מובילה לשיימינג המוני, ההרצאות בקמפוס הפכו לגיהינום עבור חברי הסגל. לך דע מה יכתבו עליך סטודנטים רגישים מדי או מתוסכלים מדי, ומתי תיתבע על משהו לא תקין פוליטית שפלטת בהיסח דעת בשיעור.

מאבק נגד אלימות שהפך אלים בעצמו. מחאה ואפילו מחאה בוטה, בתוך הקמפוסים או מחוצה להם, אינה פסולה מעיקרה. אדרבא, זהו ביטוי לאזרחות אכפתית ומפתח למיגור עוולות. הבעיה מתחילה כאשר המחאה מבוססת על אידיאולוגיות רדיקליות, שיותר משהן מקדמות צדק – הן מקדמות אי־צדק.

הגחכת האקדמיה בכלל והמדעים הרכים בפרט. נראה כי בכל מה שקשור לתקינות הפוליטית באקדמיה, הקומיקאים כבר מתקשים להתחרות עם המציאות, שעולה על כל דמיון – בעיקר בארה"ב. מאז שמרטין גרוס תיאר ב־1997 בספרו "קץ השפיות: הטירוף החברתי והתרבותי באמריקה" את הניוון המחשבתי שמשליטים ה"פרוגרסיבים", המצב רק מידרדר. לתקשורת זורמים דיווחים על דרישות מוזרות שהפכו לשגרתיות בקמפוסים. כך למשל דווח על סטודנטים באוניברסיטת אוטווה בקנדה, שדרשו לבטל את שיעורי היוגה, בתואנה שתרגול כזה באוניברסיטה מערבית מהווה חוסר רגישות כלפי התרבות ההודית, שסבלה מג'נוסייד תרבותי.

מועדון פוליטי סגור – האם המדענים שמאלנים?

רוב הסקרים שבוצעו בארה״ב חושפים הומוגניות פוליטית רחבה כל כך בקרב חברי הסגל במדעים ההומניים, עד שאין ספק כי מדובר במאפיין חשוב, שראוי להתייחסות (המחקרים מתמקדים אמנם באקדמיה האמריקאית אבל אפשר להניח שתוצאות דומות היו מתקבלות במדינות דמוקרטיות ומפותחות אחרות ברחבי העולם). ברוב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב, שיעור חברי הסגל הדמוקרטים (שמאל), גדול פי עשרה ויותר משיעור הרפובליקנים (ימין). בלא מעט מוסדות הוא אף נוסק לפערים עצומים של פי מאה ויותר. אפילו באזורים שנחשבים למעוזי הימין ובמוסדות בעלי תדמית שמרנית, יש יותר חברי סגל דמוקרטים.

השוואה בין סקרים על ציר הזמן מציגה תמונה שאינה משתמעת לשתי פנים: עלייה עקבית ומשמעותית, מאז ראשית שנות התשעים, בשיעור חברי הסגל המזהים עצמם כאנשי שמאל, מעל ומעבר לשיעור הגידול באוכלוסייה הכללית, כפי שמשתקף בבחירות לבתי הנבחרים ולנשיאות. למעשה, סקרים מראים כי רוב האמריקאים מגדירים את עצמם כשמרנים או כמתונים, ורק רבע כליברלים. יתר על כן, גם כשמשווים בין סטודנטים לפרופסורים שלהם, המורים מגלים נטייה מובהקת יותר לשמאל – בניגוד למה שקורה מחוץ לאקדמיה. ברוב מדינות המערב הצעירים נוטים יותר שמאלה, וגם חברי סגל צעירים נוטים לשמאל יותר מהוותיקים.

אלו קצת נתונים מתוך ספר ענק המראה את העיוות שבמודל האקדמי של ימינו, מה שמלמד כי חלק גדול מהדברים היוצאים מהאקדמיה, הם בסך הכל פוליטיקה במסווה של נאורות או מחקר.