"אמא ידעה שהיא מסתכנת, ובכל זאת כתבה יומן על חייה בשואה"

"קשה לי לכתוב עם עט שחור על גבי נייר לבן. יותר מתאים היה לו כתבתי בדם ליבי הנוטף - טיפה ועוד טיפה".

את המילים האלו כתבה שינדי מילר ע"ה בשנת 1944, בעודה מפונה עם משפחתה אל מחנות המוות. שינדי, ילידת 1930 התגוררה בגלנטה השוכנת כיום בסלובקיה. בעת בה הגיעו הגרמנים אל הונגריה, הובלו כ-437,000 מיהודי האזור אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ובהם גם משפחתה של שינדי.

מאז עבר עליה מסע תלאות שנמשך שנה שלמה, עד לסיומה של המלחמה, במהלכו היא עבדה יחד עם אחותה בעבודות כפייה במפעל לתחמושת. שם, בתוך העבודות הקשות שנעשו במשך 12 שעות ברציפות, כשהן רעבות וחולות, שיחזרה שינדי את יומנה שבכתיבתו החלה ביום בו כבשו הגרמנים את הונגריה והמשיכה לתעד בו עד תום המלחמה.

(צילום: shutterstock)

בית חם ושמח

שיינדי מילר (לבית ארנוולד) הייתה הבת העשירית במשפחתה שמנתה 12 ילדים. כשהייתה בת 14 השתלטו הגרמנים על הונגריה, והיא גורשה עם משפחתה כשהיא נודדת ממקום למקום ולבסוף נשלחת למחנה ההשמדה אושוויץ. כל משפחתה של שינדי נרצחה שם, מלבד אחותה הגדולה ייטי שהייתה איתה במשך כל אותה תקופה, וכן אחיה שנלקח עוד קודם לכן למחנה עבודה.

ביומן שהשאירה אחריה, שנכתב במקור בהונגרית, אך תורגם לעברית וכן לאנגלית ולגרמנית, ניתן לשמוע על כל הגיהינום שעבר עליהם, אך למרות זאת, כשמשוחחים עם דורי, בתה של שינדי, היא מצליחה להפתיע כשמציינת: "אמא שלי הייתה תמיד אישה שמחה. מאז שאני זוכרת את עצמי ועד שהיא נפטרה לפני כחודשיים בגיל 96. היא אהבה את החיים, השקיעה בעצמה ובבית, ואני יכולה לומר באופן חד משמעי שגדלנו לגמרי בבית שמח".

על שנות ילדותה מספרת דורי: "במשך שנים התגוררנו בשכונת סנהדריה, בדירה משותפת יחד עם ייטי, אחותה הגדולה של אמא, ששרדה יחד איתה את השואה. שתיהן התחתנו אחרי המלחמה, עלו לארץ יחד עם אחיהן ששרד אף הוא, ואף אירחו בהזדמנויות תכופות אורחים רבים שהגיעו מגלנטה, ישבו ושוחחו יחד על העבר וגם על ההווה, אך לא דיברו על השואה כלל. המילה הזו בכלל לא עלתה בביתנו. אמא וחברותיה היו מדברות וצוחקות, אך ברגע שהדיבורים הגיעו לשואה או למה שהיה ואיננו, הן היו עוצרות הכל, קמות והולכות הביתה".

כילדה לא שאלת את אמא שלך על מה שעבר עליה?

"לא שאלתי, כי הבנתי שאסור לדבר על כך. אמא העבירה לנו ללא מילים מסר חד משמעי – 'לא לשאול שאלות', אז לא שאלנו. היום אני יודעת שהיא עשתה את זה מתוך כך שפשוט דאגה לנו. זו הייתה דאגה שבאה לביטוי גם בהזדמנויות נוספות, כמו למשל כשיצאנו לטיולים עם הכיתה, והשכנות סיפרו לנו אחר כך שכבר מהשעה שש בערב ישבה אמא בפתח הבניין וחיכתה לנו, למרות שהחזרה המשוערת הייתה כמה שעות מאוחר יותר. הפחד והדאגה שליוו אותה מאז המלחמה גרמו לה כל הזמן להיות חרדה לגורלנו".

מלבד דורי היו לשינדי עוד שני בנים, אולם באחד הימים קרה אסון נורא במשפחה, כאשר הבן האמצעי נפל בצבא בעת מילוי תפקידו. "מדובר בילד שהיה קשור לאמא יותר מכולנו", מבהירה דורי, "היא תמיד דאגה לו כל כך והשקיעה בו את כל נשמתה, וכשהוא נהרג אני זוכרת את הכאב שאי אפשר לתאר במילים. אני גם זוכרת את הדאגה האישית שחשתי כלפי אמא, הרי היא בוודאי תישבר ולא תחזיק מעמד. אבל אמא החזקה הפתיעה את כולנו, כאשר מיד עם תום השבעה היא קמה והתאפרה כרגיל, כשהיא נראית כהרגלה מושקעת ואצילית, ואז יצאה למכולת לערוך קניות, כשהיא מסבירה לנו: 'אני לא רוצה שירחמו עליי'. לאחר מכן היא המשיכה לעבודתה כתופרת. כי זו הייתה אמא – אישה חזקה יותר מברזל, וזהו לדעתי ההסבר לכך שהיא שרדה את מאורעות השואה, והצליחה להקים בית חם ושמח למרות האובדנים וההתמודדויות".

(צילום: shutterstock)

יומן לדורות

ציינת שאמא שלך לא שיתפה בזיכרונותיה. מתי אם כן התוודעת ליומן שכתבה?

"כבחורה שמעתי מאמא מידי פעם פרטים וסיפורים, אבל הזמן האמיתי בו היא נפתחה והתחילה לדבר על מאורעות השואה היה כשהתחילו להיוולד הנכדים. בשלב זה אמא כבר דיברה על היומן וגם הראתה אותו לכל המעוניין, אך טרם הדפיסה אותו או פרסמה באופן כלשהו.

"באותם ימים היא גם התחילה לצאת בהרצאות על סיפור חייה והפכה למרצה מבוקשת מאוד. היא הגיעה בקביעות להדריך ביד ושם, וכן מסרה הרצאות בבתי ספר, סמינרים, אוניברסיטאות, חיל האוויר, מכינות קדם צבאיות, ואיפה לא? ההשפעה הגדולה שהייתה לסיפור שלה על המאזינים וההבנה שזו הדרך להנציח את זיכרון השואה גרמו לה להמשיך בכך עוד ועוד, למרות הקושי העצום".

ואז, לדבריה של דורי, הגיע תורו של היומן. "באופן אישי התוודעתי ליומן של אמא כבר כשהייתי נערה. היא הייתה מקריאה לי חלקים ממנו בהונגרית, וזו הייתה הדרך בה שמעתי על סיפור חייה. אבל מה שגרם לו להיות מפורסם כל כך זה סיפור מלא בהשגחה פרטית", היא מתרגשת, בעת שמפרטת על מה שארע.

"באחד הימים הגיע לארץ אדם שוויצרי ששמע על אמא ששרדה את השואה וביקש לבקר אותה ולהתעניין על אנשים שהוא הכיר מגלנטה. אמא סיפרה לו באותה הזדמנות על היומן, וכשהוא שב לביתו בשוויץ הזדמן לו לקרוא כתבה בעיתון הגרמני 'בילד' בה דווח שמכל ניצולי השואה לא נשאר אף אחד, כי כולם מתו. זה הסעיר אותו מאוד, והוא דאג ליצור קשר עם מערכת העיתון ולעדכן אותם: 'יש אישה בירושלים ששרדה את המלחמה, והיא אפילו כתבה יומן'. אנשי מערכת העיתון גילו בכך עניין רב ואף הגיעו לארץ כדי לפגוש את אמא שלי. הם ביקשו לראות את היומן שלה, ואז התברר שהכרטיסים שעליהם נכתב היומן שייכים לבית חרושת גרמני שעדיין פעיל. הם ביקשו ממנה את הדפים והעבירו אותם לאותו בית חרושת כדי לאמת את הסיפור. בבית החרושת אכן זיהו את הכרטיסים, אך תגובתם הייתה מחרידה וקשה לעיכול: 'היא גנבה אותם מאתנו'. אמא אמרה בזמנו שהתגובה הזו רק מחזקת אותה בהחלטה לפרסם את היומן, כדי שאנשים לעולם לא יוכלו להכחיש את השואה".

איך היא באמת הסבירה את הצורך הגדול הזה לכתוב? מה גרם לכך?

"זה לא היה רק מילוי צורך אלא ממש סיכון עצמי, כי אם היו מגלים את היומן שאמא הסתירה בקיר הסמוך לדרגש בו ישנה, זה בוודאי היה נגמר רע. אבל אמא הסבירה לנו שהיא ראתה את השמדת העם, כאשר בתוך פחות משנה וחצי רצחו הגרמנים יותר מ-50% מיהודי הונגריה. היא הייתה בת 14 בסך הכל, אך הבינה שזו הדרך היחידה לתעד את מה שעובר עליהם. בתחילה היא כתבה במחברת, וכשהם פונו מהבית היא תלשה את הדפים וקימטה אותם לכדור ששמרה אצלה במשך כל השנים. בהמשך, כשהיו בבית החרושת היא העתיקה את דפי היומן לכרטיסיות וגם המשיכה לכתוב ולתעד בהן עד לסיום המלחמה".

דורי מציינת כי מתקופת העבודה בבית החרושת תיעדה אימה ביומן התמודדויות לא פשוטות. "אחת מהן היא הרגע בו נאלצו היא ואחותה להיפרד מאחותן הקטנה דורי, שעל שמה אני קרויה. זה היה כשהגרמנים דרשו מהן לעזוב את דורי, כדי שהיא תעבור למקום אחר שיש בו יותר אוכל. הן שוכנעו לבסוף, ומאז לא הפסיקו להתחרט על כך. אני זוכרת את דודתי נאנחת עוד עשרות שנים אחר כך בלי הפסקה: 'למה נתתי לה ללכת? למה נתתי לה?'"

יש משפטים מסוימים מהיומן שרגשו אותך במיוחד?

"יש המון משפטים כאלו. אחד מהם הוא התיאור של אמא על כך שהיא הביטה מחלון הרכבת החוצה, ראתה דשא וחיים, ולמרות שהם היו דחוסים בקרון, כמעט ללא אפשרות לנשום, עברה בה מחשבה על כך שמצפים להם חיים אחרי שהמלחמה תסתיים, וזה חיזק אצלה את הרצון לחיות ולא להישבר.

"קטע נוסף שדיבר אליי הוא זה שבו מתארת אמא שהיא הייתה חולה, אך אחותה וחברתה לא אפשרו לה להתפנות לבית החולים, כי ידעו שלא חוזרים משם בחיים, אז הן החזיקו אותה כמו סנדוויץ', כשהיא באמצע בין שתיהן והן שומרות עליה שלא תיפול. בהמשך, נשאה אמא חן בעיניה של הקאפו של המחנה, והיא הביאה לה תרופה בשם 'כינין', שסייעה לה להרגיש טוב יותר, ובכך ניצלו חייה".

יומנה של שינדי פורסם לראשונה 65 שנה אחרי תום המלחמה והוא הפך לנפוץ מאוד, בעיקר עקב כתיבתה המיוחדת שמתארת באופן חי כל כך את מה שחוותה. בעקבות כך גם הוזמנה שינדי למסירת הרצאות רבות, ועסקה בכך עד גיל תשעים.

"בכל הרצאה שאמא הייתה מוסרת היא סיימה במילים: 'ניצחתי את הגרמנים'", מספרת דורי, "והיא גם הייתה מוסיפה תמיד בגאווה גדולה: 'יש לי שבעה נכדים, כולם יושבים ולומדים, ואני גאה בהם מאוד'. לפעמים שאלתי אותה: 'את לא חוששת לדבר על כך?' כי את הדברים היא הייתה מכריזה גם לפני קהל שאינו דתי. אבל אמא, בחוזקתה האופיינית השיבה לי: 'למה לחשוש? אני אומרת להם את האמת, כי הנכדים שלי, בני הישיבות, אלו שממשיכים את דרכם של ההורים שלנו".

(צילום: shutterstock)

להמשיך את ההורים

אבל לסיפורו של היומן יש גם המשך מצמרר. "באחד הימים קיבלנו הזמנה לגרמניה", מספרת דורי, "והתברר שדפי היומן עומדים להיות מוצגים במוזיאון הגרמני להיסטוריה בברלין, לציון 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ. יחד עם היומן הוצגו גם חפצים מביתה של אימי ששרדו, ביניהם פמוטים שקיבלה מסבתא שלה והוטמנו על ידי הוריה באדמה בזמן שעזבו את הבית. לאחר המלחמה אמא זכרה בדיוק היכן הם הוסתרו, ואכן ערכה חיפוש ומצאה אותם.

"אמא נסעה לרגל האירוע לגרמניה, שם דיברה ברהיטות לא רגילה, כשהיא מזכירה בין היתר לגרמנים את מה שבני עמם חוללו ומזהירה אותם לא לשכוח. בהמשך הוזמנו שוב כדי לצפות בסרט שהכינו על סיפור חייה של אמא, והתקבלנו שם בכבוד מלכים, כשקנצלר גרמניה בעצמו מגיע לברך אותה".

אלא שבכל האירוע הזה היה גם רגע מיוחד ומצמרר. "אחד מעורכי הסרט, מהאחראים הראשיים על הפקתו, ניצל את ההזדמנות ושאל את אמא: 'איך נשארת יהודייה מאמינה אחרי כל מה שעברת?' תשובתה הייתה: 'דווקא בגלל מה שעברתי אני רואה לעצמי שליחות להמשיך את דרכם של הוריי', ובעוד היא מדברת היא שמה לב שהוא בוכה. אמא שאלה: 'מה קרה לך?' והעורך השיב לה בדמעות: 'גם אני יהודי, וזו הפעם הראשונה בחיי בה אני משתף בסוד הזה מישהו'. אני לא יודעת מה עלה בגורלו של אותו עורך, אך אין ספק שאמא זכתה בחייה להדליק לבבות רבים. יהי זכרה ברוך".

תודה מיוחדת לגב' נאוה ויס, מנהלת המדור החרדי ביד ושם, על סיועה הרב בהכנת הכתבה