"כן, אפשר לרקוד עם כיסא גלגלים, אנחנו ההוכחה"

המסך עולה, אורות הזרקורים מתפזרים על הבמה, ולעיני הקהל נגלה מחזה עוצר נשימה: נשים ונערות יושבות על כיסאות גלגלים, וברגע אחד פוצחות במחול סוחף ומרגש. זו אינה עוד הופעת ריקוד שגרתית; זוהי חגיגה של עוצמה, של רוח אנושית, של יופי פורץ גבולות. כל תנועה, כל סיבוב, כל חיוך, מספרים סיפור של התמודדות, של נחישות, ובעיקר – של הרבה-הרבה שמחה.

כיצד מתאפשר הריקוד המופלא הזה? מהיכן נולד הרעיון הייחודי? כדי להבין את סוד הקסם, צריכים לפגוש את האישה שעומדת מאחורי הפרויקט המרגש – מיכל הברי. בשיחה עם מיכל מתגלה הסיפור במלואו. מסתבר כי כבר למעלה מ-16 שנים שמיכל מובילה את פרויקט "מחול על גלגלים", אשר מוכיח כי המחול יכול לפרוץ כל מחסום, ואין מי שלא יכולה לרקוד.

ריקוד מהנשמה

"בהכשרתי אני בכלל מורה", פותחת ואומרת מיכל, "ובמשך שנים לימדתי כמחנכת בתיכון עמליה – תיכון לבנות מחוננות. אבל כבר אז, באותן שנים, הייתי מחוברת מאוד לנושא המחול והריקוד. תמיד רקדתי וגם לימדתי מחול בשעות הערב. כשנולדה בתי החמישית פרשתי מההוראה כי הרגשתי שמיציתי, ואז המחול קיבל מקום גדול יותר בחיי. זה לא שהתכוננתי לכך, אבל זה פשוט קרה. היום אני מבינה שהקב"ה ראה אותי כמישהי שזוהי שליחותה בחיים".

אך גם בהמשך, כשפתחה קבוצות ואף הקימה בית ספר למחול בשם 'איילות', לא שיערה מיכל שהפרויקט הגדול ביותר עוד לפניה. "לפני כ-16 שנה פנתה אליי מישהי בשם נחמי זילבר", היא מספרת, "נחמי הציגה את עצמה כעובדת צמי"ד במנהל קהילתי רמת שלמה, וסיפרה שכבר זמן רב שהם רוצים להקים קבוצה של בנות רוקדות על כיסאות גלגלים – מה שקיים במגזר החילוני כבר שנים, אך במגזר החרדי טרם נוסד. זה היה נשמע לי מעניין, אבל באופן אישי לא התחברתי לקונספט וכאחת שמעולם לא עסקה בתחום החינוך המיוחד, פשוט לא ידעתי איך לגשת לכזה פרויקט".

ובכל זאת, מיכל מציינת שאחרי מסע שכנועים היא הסכימה לנסות, אך מכיוון שחלף זמן עד שנתנה את אישורה, כבר פנו עם הרעיון למישהי שמתעסקת עם התחום במגזר הכללי. היא ניסתה להקים את הקבוצה, אך בשל הרקע המגזרי השונה, התקשתה להתחבר לבנות.

"שוב חזרו אליי", ממשיכה מיכל, "והפעם החלטתי לקפוץ למים ולנסות. לפגישה הראשונה של החוג הגיעו ארבע ילדות חמודות על כיסאות גלגלים. בתחילה לא ידעתי איך בכלל להתחיל, אך לאחר כמה דקות של מבוכה, פניתי אליהן ואמרתי בכנות: 'אני יודעת מה זה לרקוד, ואתן יודעות מה זה כיסא. בואו נעשה ככה – אתן תראו לי איך עובד כיסא הגלגלים ואני אראה לכן איך רוקדים'. הדיבור הישיר הזה היה נוח לכולנו, וכך שיעורי הריקוד צמחו והתפתחו, כשאנחנו מפתחות מפעם לפעם שיטות ודרכים כדי לרקוד עם כיסא הגלגלים".

למי שתוהה איך כיסא מסוגל לרקוד, מבהירה מיכל שלכל אחת מהבנות עם כיסא הגלגלים יש ילדה ללא כיסא גלגלים, שהיא הזוג שלה. "אנחנו מכנות אותן – 'עומדת' ו'יושבת'", היא מסבירה. "באמצעות הטכניקה הזו אנו מצליחות לייצר תנועות מדהימות וריקודים יפהפיים, שלא נופלים לרגע מריקודים רגילים, ובמידה מסוימת מיוחדים ומרשימים הרבה יותר, כי בסופו של דבר ריקוד זה לא רק תנועות ורגליים, אלא זה משהו עמוק מהנשמה".   

רוקדות ומופיעות

אחרי תקופה של מפגשים הגיע שלב ההופעות. "הבנות הרוקדות שלנו עלו על הבמה יחד עם כיסאות הגלגלים, והקהל היה פשוט מוקסם מהשילובים של התנועות יחד עם סיבובי הכיסא, החלפות המקומות ועוד רעיונות יפהפיים ששזרנו. הצלחנו למלאות אולמות עם 900 נשים, והתוצאה הייתה מרהיבה לאין שיעור".

מיהן הבנות שהשתתפו? תוכלי לספר לנו עליהן?

"מדובר בבנות שרובן ככולן מתגוררות בירושלים ובאזור. רובן עם 'ספינה ביפידה' שזו בעיה מולדת בעמוד השדרה, אך יש גם עם CP או מצבים אחרים שרובם המוחלט מולדים, אך חלקם נרכשים. קיבלתי אותן בכיתות א',ב' וכיום הן כבר נשים בגילי ה-20, חלקן אגב התחתנו. וכן, יש מהן שממשיכות להגיע לקבוצות שלנו ולרקוד. אפילו לא בשביל ההופעות, אלא בשביל הנשמה. כי יש בריקוד משהו מרפא שפשוט עושה טוב לנפש".

עם השנים קרה דבר מעניין נוסף: "קבוצת הרוקדות שלנו הפכה למועדון יוקרתי שבנות מהסמינרים המובילים ביותר בירושלים מבקשות להתקבל אליו, כדי להיות בנות זוג של הבנות ה'יושבות', וזה מקסים בעיניי. עצם השילוב הזה שנעשה ממקום כל כך טבעי וזורם, גורם לכולן לחוש שוות בין שוות. כי כולן חשובות בשביל הריקוד, והוא לא יכול להתקיים אם תחסר מישהי".

נכון להיום מציינת מיכל כי בנוסף לקבוצת הבנות שרוקדות יש גם 'להקה', וכן קבוצת נשים. "הנשים שבאות לרקוד הן גם כן על כיסאות גלגלים, אך המטרה שלהן אינה להופיע על במה, אלא לרקוד ולהשתחרר", היא מסבירה. "רובן אינן נכות מלידה, אלא זו נכות שהתפתחה במשך השנים כתוצאה מתאונות או ממחלות. אבל כשאנו נפגשות אף אחת לא מדברת על המגבלה שלה, כי המטרה היא באמת לרקוד, ליהנות ולשמוח.

"ואגב, ההנאה משותפת גם לי. כי כשאני פוגשת את קבוצת הנשים באמת כיף לנו ביחד. בתחילת כל מפגש יש קצת פטפוטים כדרכן של נשים. אחר כך אנחנו עוברות לתרגילי חימום לצוואר, לידיים ולמרפקים – מה שמאוד מועיל להן, ואז אני מפעילה את המוזיקה ואנו נשאבות אל תוך הריקודים. יש שירים של אמונה ושל מיטב הזמרים, והן מאוד מתחברות אליהם. אני תמיד מעודדת אותן: 'תשירו בקול!' וזה גורם לאווירה להיות עוד יותר שמחה ומיוחדת".

ומיהן אלו שרוקדות לצד הנשים?

"גם בקבוצת הנשים יש לנו 'עומדות', לא בחורות סמינר אלא נשים מדהימות מכל רחבי ירושלים – אחת מהן רואת חשבון, אחרת עוסקת בתיווך, עוד אחת מעצבת פנים, יש מהן שמחתנות ועסוקות מאוד, אך את הבוקר הזה הן מפנות, ופשוט באות לרקוד. עם השנים נוצר בין הנשים בקבוצה קשר מיוחד ממש, וזה מוביל לכך שאם מישהי חולה אז האחרות נוסעות לבקר אותה, והן גם משתתפות בשמחות זו של זו, מקיימות מידי פעם מפגשים או ארוחות בוקר משותפות, ממש חברות בלב ובנפש. כי זה הרבה מעבר לריקוד".

נשמות גדולות

קרה שמישהי ניסתה להשתתף בריקודים ולא הצליחה?

מיכל מהרהרת לרגע, וניכר שהיא באמת אינה נזכרת במקרים כאלו. "כמנהלת בית ספר למחול ההסתכלות שלי על כל אחת היא מתוך גישה של 'אין לך תחרות עם אף אחת, ואת מתחרה רק עם עצמך', כי כל אחת עושה הכי טוב שהיא יודעת, ואין כזה דבר 'לא להצליח'".

אבל מיכל אינה מסתפקת בקבוצות 'מחול על גלגלים', ובימים אלו היא עוסקת בפרויקט חדש של שילוב נשים ובנות עם תסמונת דאון בעולם הריקוד. "אין שום קשר בין הפרויקט הזה לבין 'מחול על גלגלים'", היא מדגישה, "כי ברור שאלו שני דברים שונים בתכלית. אבל עצם השהות עם הבנות שעל כיסאות גלגלים, נתנה לי ביטחון להמשיך הלאה עם יוזמה נוספת".

את מאמינה שבנות עם תסמונת דאון יכולות באמת להשתלב עם קבוצות רגילות?

"בוודאי שכן, ויש לנו כבר ניסיון עם כמה בנות כאלו. אני מאמינה שדווקא התסמונת הופכת אותן למקסימות ולתנועות שלהן יש יופי מיוחד. הן רוקדות מתוך שמחה אמיתית, מכל הלב והנשמה, ואני מוצאת את עצמי לא פעם כשאני עומדת נפעמת ומתבוננת בנשמות הגדולות האלה".

מיכל עוצרת לרגע ומוסיפה: "לפעמים התחושה היא שאנחנו עושים חסד כשאנחנו עוזרים לכאלו בנות, אבל האמת היא שכולנו יוצאים נשכרים מכך. באופן אישי אני מרגישה זאת בכל שבוע מחדש, כי בטבעי אני אדם מאוד מסויג שנמשך ליופי ולחיצוניות, ובזכות הבנות הללו למדתי להסתכל על הפנים, על הנשמות הגדולות, ופשוט להעריך ולהעריץ אותן".