פרשת ויחי: מה משפיע יותר, העובדות או הפרשנות שלהן?

א. "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע-עשרה שנה, ויהי ימי יעקב שני חייו, שבע שנים וארבעים ומאת שנה. ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו – אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". בדומה לפרשת חיי שרה, העוסקת בראשיתה בפטירת שרה, כך פרשת ויחי עוסקת בפטירתו של יעקב אבינו, בברכות שהעניק לבניו ולנכדיו, בתוכחות הסמוכות אליהן, ובקורות לבניו לאחר מותו. הפרשה, ולמעשה ספר בראשית כולו, מסתיימים בשבועה הייחודית שמשביע יוסף את אחיו – "פקוד יפקוד", ובפטירתו של יוסף – מי שהיה משביר לכל ארץ מצרים. סופו של עידן, סופה של תקופת האבות. 

ב. "אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע-עשרה שנה", כך נאמר בפתיחת פרשת וישב. רש"י במקום כותב: "תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף... וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להורגו וזה אחיו מבקשים להורגו". מדרש בראשית רבה, עליו נסמך רש"י, עומד על הדמיון הביוגרפי הרב בין יעקב ליוסף: "מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה אמו ילדה שניים אף זה אמו ילדה שניים, מה זה בכור אף זה בכור... מה זה רועה אף זה רועה... זה נגנב שתי פעמים וזה נגנב שתי פעמים... זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום... זה מת במצרים וזה מת במצרים". על כך ניתן להוסיף כי שניהם ביקשו בכורה מידי אחיהם, שניהם היו למדנים וחכמים, וכל אחד מהם נחשב "בן זקונים" להוריו. אך למרות הדמיון בין האב לבנו, האירועים הדומים בחייהם הותירו רשמים שונים אצל כל אחד מהם. כפי שנראה, אופי בניין החוסן הנפשי בילדות, ובהמשך, הפרספקטיבה ופילוסופיית החיים בה נקט כל אחד מהם, הם אלה אשר השפיעו וקבעו כיצד יתקבעו האירועים ההיסטוריים – וחלקם הטראומתיים, בתודעה של השניים.

ג. בפרשת ויגש מתגלה יוסף אל אחיו ושואל בדרמטיות: "העוד אבי חי?". בהמשך, לאחר תקופה ארוכה וכואבת של נתק וחששות, הוא רואה את אביו לראשונה מזה שנים ובוכה על צווארו. אחרי ההתרגשות והשלמת הפערים, יוסף מפגיש את יעקב עם מלך מצרים. "ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה, ויברך יעקב את פרעה". ואז מגיעה שאלה לא ברורה, ותשובה לא ברורה עוד יותר. פרעה פונה ליעקב – בשיחתו הראשונה אליו, ושואל: "כמה ימי שני חייך"? ויעקב משיב – במילותיו הראשונות אל מלך מצרים: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם". דו-שיח מוזר בהחלט. האם זה מה שהיה לפרעה לשאול בשיחת הנימוסים הראשונה עם אביו של המשנה למלך – 'בן כמה אתה?'. ויתרה מכך – האם כך היה על יעקב להשיב לאדם זר, למלך המעצמה הגדולה, לבוס של בנו, ובמילים הראשונות שהחליפו ביניהם לומר – "מעט ורעים היו ימי שני חיי"? תחושת המירמור הקשה, ולא פחות מכך, הפתיחות היתרה, אינן מובנות. ובכלל, מה קרה לאותו יעקב, אשר בפגישתו עם אחיו עשו, ממנו כל כך נרתע, אמר את אחת המנטרות המשמעותיות ביותר: "יש לי כל". השל"ה הקדוש מעלה קושיה נוספת, המעידה גם היא על תודעתו המאוכזבת של יעקב: "כי איך שייך לומר [מעט ורעים] דילמא יחיה עוד אלף שנים?". ואכן, זיכרונו הטראומתי של יעקב, או שמא זיכרונו הסלקטיבי והשלילי, באים לידי ביטוי גם כאשר הוא כבר על ערש דווי, בתוכחות שהוא מצליף בחלק מבניו בפרשת ויחי. גם במצבו הסופני, שעה בה הוא אמור להיות שלם ושליו עם חייו, זוכר יעקב ואולי אף שומר טינה, לראובן – "פחז כמים", ולשמעון ולוי – "בסדום אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי".

ד. לאחר פטירת יעקב, ולאחר שהאחים ויוסף שבים למצרים מחברון – בה קברו את אביהם במערת המכפלה, האחים חוששים: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. ויצוו אל יוסף לאמור – אביך ציווה לפני מותו לאמור: כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך". האחים, כך מסתבר, חושבים שכפי שהם עדיין נושאים את רגשי האשמה, כך יוסף מחזיק וטעון ברגשי הנקמה. מדרש רבה מוסיף ומבאר כי מעת פטירת יעקב, הפסיק יוסף להזמין את אחיו לסעוד עמו. בנוסף, כך לפי המדרש, בדרכם מההלוויה עברו האחים ויוסף ליד אותו הבור המפורסם אליו נזרק יוסף, ויוסף ניגש להסתכל לאותו המקום בו החלו תלאותיו. המדרש מדגיש כי מבחינתו של יוסף, לא היה באמור מאומה כנגד האחים. להפך: כל רצונו היה לשמור על שלום-בית ובנוסף לברך על הנס שהתרחש לו באותו הבור. אך האחים מצידם פירשו את המציאות מתוך הפרספקטיבה והפוזיציה שלהם, בבחינת: הפוסל במומו פוסל. מתוך תפיסתם וחששותיהם, הם הרשו לעצמם "לשנות מפני השלום", ולשקר 'שקר לבן': "אביך ציווה לפני מותו".

ה. יוסף איננו מתייחס ישירות לטענת האחים. הוא לא מאמת או מתעמת איתם. מהצד הטכני, אומר יוסף לעצמו, 'אם אבא יעקב בחר להשביע דווקא אותי להעלות את עצמותיו ממצרים, מן הסתם יכול היה לומר לי גם את סוגיית השכנת השלום'. מהצד הפסיכולוגי, יאמר יוסף, לא הגיוני שיעקב, אשר כפי שראינו זוכר בעיקר את האירועים השליליים ואף לכאורה שומר טינה למעשיהם הרעים של בניו, יבקש מבנו יוסף לסלוח למעשים דומים שעשו לו האחים. אך מעבר לכל אלה, לאור תודעתו המבוססת וחוסנו הנפשי, יוסף כלל לא מאמין שניתן לדמיין מצב שהוא נוקם באחיו או נוטר להם טינה – זה פשוט לא הוא. לכן, התגובה שלו לבקשת האחים איננה ביחס לטענתם המפוברקת. אלא היא רגשית ועמוקה, ומהווה מבע של תסכול ומבוכה: "ויבך יוסף בדברם אליו". כפי שראינו לכל אורך חייו, יוסף אינו מדחיק את דמעותיו. אך הוא אף פעם לא בכה בגלל שפגעו בו פיזית או בגלל שנזרק למציאות קשה. הוא מעולם לא פנה לבכי מחוסר אונים או בעקבות תסביך נחיתות. הוא גם לא בכה על מנת ליצור אמצעי מניפולטיבי. יוסף בוכה רק ברגעי שיא משפחתיים מהותיים –  במפגש עם אחיו, על צווארי בנימין, על צווארי אביו. הוא בוכה ברגעים בהם מתפרצים רחשי הלב ומתגלה האנושיות, לטוב או לרע.

ו. "בן הזקונים מתמודד עם קשייו של הילד המפונק, אולם כיוון שהוא אחרון ולפניו ילדים רבים שמדרבנים אותו לתחרות, קורה לעיתים קרובות כי דווקא הוא מתפתח בצורה יוצאת מן הכלל. הוא מפתח יכולת מדהימה המאפשרת לו להשיג את כל הילדים שלפניו", כך כתב הרופא ממוצא יהודי ומייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית – אלפרד אדלר, בספרו "אתה וחייך". בהמשך מתייחס אדלר ליוסף באופן קונקרטי: "מעמדו של צעיר הבנים לא השתנה במשך ההיסטוריה. יוסף גודל כבן זקונים. בנימין נולד שבע-עשרה שנה אחריו, ולא היה לו תפקיד בהתפתחות של יוסף. טיפוסי לסגנון חיים של בן זקונים, תמיד מפגין עליונות אפילו בחלומות. אחיו הגדולים חייבים להשתחוות לפניו. הוא המבריק בין הילדים... ממעמד אחרון הבנים, הפך יוסף לראשון, ולאחר מכן נעשה לעמוד התווך של המשפחה כולה". אף על פי  שכפסיכותרפיסט העניק אדלר מקום של כבוד לבחירה החופשית וליכולת האדם להשתנות, הוא גם הדגיש את ההשפעה המכרעת שיש לתקופת הילדות על התפתחות האדם: "לזיכרונות מוקדמים יש משמעות מאד מיוחדת... מה שמלמד במיוחד זו הדרך בה הוא [האדם, המטופל] מתחיל את סיפורו, האירוע המוקדם ביותר שהוא זוכר הוא שיחשוף את גישתו הבסיסית לחיים. זאת התגבשות ראשונית של השקפת עולמו". אדלר שסבל מחוליים רבים בילדותו ואף היה עד למות אחיו הקטן, ידע כבר בצעירותו כי לכשיגדל הוא רוצה להיות רופא ולסייע לאחרים לחיות בבריאות. מבחינה רעיונית האמין אדלר, שהסובייקטיביות של האדם היא האובייקטיביות היחידה עבורו.

ז. לאדם יש את הבחירה למסגר את סיפור חייו, את החופש לבחור כיצד לפרש את הנסיבות ולקבוע לעצמו כיצד אלו ישפיעו על נפשו. וכך כתב הפסיכיאטר ושורד השואה – ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות": "אפשר ליטול מן האדם את הכל, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחרויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". אמת הדבר כי שני אנשים יכולים לחוות ולהיות נוכחים באותם אירועים, וכל אחד מהם יזכור אותם אחרת, יפרש אותם באופן שונה, ויגיב אליהם בדרכו. בהתאם לכך תהיה גם ההשפעה על חייו. לעניין זה כותב זוכה פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית – פרופסור מרדכי רוטנברג, בספרו "שכול והאגדה החיה": "הפרשנות האוטוביוגרפית הסובייקטיבית היא זו שמעצבת את האמת האישית, מכיוון שרק היא מייצרת זהות רציפה שמאפשרת ליחיד לשרוד. במחקר על יוצאי שואה [הוכח] כי רק אלה שהצליחו לשכתב את סיפור איימי השואה וההשפלות שהם חוו באופן כזה שאיפשר להם לחיות עמו, הצליחו לתפקד גם לאחר השואה בצורה סבירה... בדומה הוכיחו חוקרי גרונטולוגיה כי זקנים שהצליחו לשכתב לעצמם את תולדות חייהם כסיפור נעים, סבלו מדיכאונות פחות מאלה שדבקו בגרסאות טרגיות של אירועים בחייהם שבהם ראו כישלונות". כותרת המשנה של ספרו של רוטנברג ממחישה את תפיסה זו: "לא המעשה עיקר – אלא המעשייה".

ח. כעת ניתן לדלות את המקור להבדלים בתפיסות העולם של יעקב ויוסף. הזיכרון הראשון שיעקב "מתחיל את סיפורו", כפי שמבקשת התיאוריה של אדלר לבחון, הוא לעומתיות. זו היא החוויה – מהבחינה הביוגרפית, והפריזמה – מהבחינה הסובייקטיבית, המכוננות של חייו. יעקב נולד מתוך מאבק – "ויתרוצצו הבנים בקרבה". בצעירותו, דמותו מצטיירת רק לעומת אחיו. הוא בתחרות מתמדת. ובמובן העמוק ביותר, בשים לב לתקופה הפטריארכלית בה חי ולשושלת המשפחתית אותה הכיר, אביו העדיף באופן מובהק את אחיו: "ויאהב יצחק את עשו". כידוע, גם בהמשך חייו סבל יעקב מתלאות ורדיפות. וכך, לפני המפגש הבוגר עם עשו, הוא הכין את עצמו: "לדורון, לתפילה ולמלחמה". כמו לוחם פוסט-טראומתי הוא דרוך לקראת כל תרחיש – בשגרה ובחירום. הוא במוכנות יומיומית למלחמה או בריחה. נהיר כי תחושת החשש המתמיד עימה התבגר, היא זו בה בחר לראות ולפרש את המציאות. לכן, סביר כי הוא חי בתחושת החמצה אקזיסטנציאלית, וכדבריו – "מעט ורעים היו ימי שני חיי". תפיסתו של יוסף שונה בתכלית – היא אופטימית וחיובית. יוסף נולד גם הוא לתוך משפחה מורכבת מאד בלשון המעטה, ומרובת מתחים פנימיים. ברם, כבר בילדותו זכה יוסף לקבלת יחס מועדף מאביו – האיש החזק והסמכותי ביותר במשפחתו. מבחינת יוסף זה היה הסיפור המעצב. שנאת האחים אומנם הגיעה בהמשך, וכנראה על רקע "כתונת הפסים", החלומות ומה שהם סימלו. אך הגרעין הפנימי של יוסף וחוסנו הנפשי האיתן, כבר נצרבו מבחירתו לטובה – לכן הוא היה בטוח במקומו בעולם. הוא בחר באופן אקטיבי להיות נטול תחושת תבוסתנות, גם כאשר המציאות ונסיבותיה טפחו על פניו – גם כאשר נזרק לבור. אדרבה, יוסף בחר לפרש את חייו מתוך אמונה שלמה ותמימה בהשגחה כי הכל לטובה. אמונה זו, כמו אפקט פיגמליון, הצדיקה את עצמה מבחינה נפשית, וגם, ואולי בעקבות כך, התגשמה למעשה. זאת הסיבה שיוסף יכול היה לומר במפגש פנים עם פנים עם האחים בפרשת ויגש: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, כי מכרתם אותי הנה, כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם".

ט. עכשיו מובן מדוע, רגעים אחדים לקראת סיום חומש בראשית, יוסף שוב בוכה. הוא בוכה כי האחים "משנים מפני השלום" ומעידים על עצמם כי הם דבקים בגישה החשדנית שפיתחו או שמא ירשו, מתוך הנחת מוצא כי יוסף יהרוג אותם לאחר פטירת יעקב. יוסף בוכה כי הוא מבין שהתודעה של האחים, שהלך המחשבה שלהם נותר בעייתי, צרוב בשנאה ומזכיר את הגישה האלימה של הדוד עשו: "וישטום עשו את יעקב... ויאמר עשו בלבו – יקרבו ימי אבל אבי ואהרגנה את יעקב אחי". הוא בוכה כי הוא נעלב עד עמקי נשמתו שאחיו חושבים שזו היא גם דרכו. אך יותר מהכל, יוסף בוכה כי ברטרוספקטיבה הוא מבין כי מופע האחדות בין האחים שראינו בפרשת ויגש, לא היה אמת לאמיתה. יחד עם התדהמה, יוסף מתעלה על עצמו ומציג לאחים מודל אחר. הוא מגשים את תפקיד חייו ופונה אליהם באצילות: "אל תיראו, כי התחת אלוקים אני?! ואתם חשבתם עלי לרעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשה כיום הזה להחיות עם רב". יוסף אומר את הדברים בכנות אך גם בדמעות ובאכזבה. הוא מוסיף בציניות ובכאב: "ועתה אל תיראו, אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם – וידבר על לבם".

י. על פניו, יוסף לא מחל לאחים כיוון שהסליחה שהם ביקשו, כפי שמסתבר, הייתה מהשפה ולחוץ. הם לא השתנו באמת. לצערו, הם המשיכו לשמר את הנרטיב החשדני ואת תחושת הלעומתיות. יוסף חש תחושת דז'ה-וו – כאילו שוב נזרק לבור. אך הפעם הוא כבר משנה למלך, וכאמור – בעל פילוסופיית חיים שונה מן היסוד. לכן, יוסף כן התפייס עם האחים. הוא כן ביקש, בהיותו מנהיג ובעל השפעה, להנחיל למשפחה ולעם ישראל אחדות ותפיסה אמונית וחיוביות. הוא ביקש לדבר על לבם, על מנת שישכילו "לשנות מפני השלום" – לא את העובדות, אלא לשנות את פרשנותם למציאות, את דעתם ותודעתם. בכך יתאפשר להם ולנו, לבחון את החיים מתוך אספקלריה של שלום וציפייה לגאולה. בתקווה שרוחו האופטימית של יוסף ואמונתו בטוב יתנוססו על כולנו, ובכך יתקיימו גם דבריו של הרב קוק: "ישובו הדברים להיות שמחים, וחדווה גדולה ונחת רוח עמוקה תהיה נשפעת".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.