הטיפות האלה, הקטנות – הן אלו שמרכיבות את הים כולו

אני זוכרת אותו כאילו זה קרה אתמול, על אף שעברו כמעט שני עשורים. הוא ישב בפינת השולחן בליל שבת בבית חב"ד קטמנדו – בחור צעיר עם מבט כבוי בעיניים, וחולצה שהייתה פעם לבנה. לא היה לו הרבה מה לומר.

גם כששאלתי לשלומו, הוא רק חייך חיוך רפה ואמר: "בסדר".

אבל משהו בו משך את תשומת לבי.

הייתה בו שתיקה רועמת, כזו שזועקת בלי מילים.

כשחזקי בירך על היין והוא לחש אחריו, שמעתי שבר, אבל גם צליל קטן של תקווה.

אני זוכרת איך שאלתי אותו למה הוא יושב כל כך בפינה, והוא ענה שזה המקום שהכי תואם לתחושות שלו עכשיו... אז בינתיים, אם לא אכפת לי, הוא יושב רק שם.

למחרת בבוקר הוא ניגש אלינו ואמר: "אני הולך לאיבוד. אני לא מוצא את עצמי. אני לא יודע מה הלאה".

הוא התיישב עם חזקי ואיתי על הספה הישנה שלנו, שוב בפינה ודיברנו שעות – על כאב, על משמעות, על נקודות קטנות של אור שאפשר למצוא גם כשהכול חשוך.

חודש שלם הוא נשאר אצלינו בבית.

אני זוכרת איך בסוף החודש הזה הוא אמר: "אני לא יודע איך, אבל יום אחד אני אחזיר לכם על זה".

אמרנו לו שהמתנה הכי גדולה היא שירגיש שיש לו משמעות בחיים. ואנחנו פה כדי לעזור לו.

*

השבוע, כמעט 18 שנה אחרי, הטלפון צלצל. מספר ישראלי לא מוכר. על הקו היה קול בוגר, יציב, בטוח בעצמו. "חני, אני לא יודע אם את זוכרת אותי", הוא אמר, "אבל הייתי אצלכם בבית חב"ד לפני הרבה שנים. אני הייתי המטייל האבוד ההוא. בפינה...".

איך אפשר לשכוח?

אמרתי לו שאני זוכרת היטב, והוא המשיך: "רציתי לספר לך משהו. אחרי אותו חודש, משהו בי השתנה. לאט לאט מצאתי את הדרך שלי. למדתי, התקדמתי, והיום אני פסיכולוג. אחד כזה שהרבה מכירים.

"אבל לא סתם פסיכולוג – אני עובד עם לוחמים פוסט-טראומטיים, כאלה שהחיים שלהם נסדקו במלחמה. ובכל פעם שאני יושב איתם, אני שומע בראש את המילים שלך ושל חזקי: 'גם בתוך החושך הכי גדול, יש אור שאפשר לגלות'".

התרגשתי עד דמעות. אבל אז הוא אמר משהו שגרם לי לצמרמורת: "חני, אני לא מתקשר רק כדי לספר לך עלי. אחד המטופלים שלי, לוחם שעבר דברים קשים מאוד, מתלבט אם לצאת לטרק שאתם מארגנים לנכי צה"ל בהימלאיה.

"כבר חצי שנה הוא לא יוצא מהחדר. אני רוצה שהוא יבוא. אני רוצה שהוא יחווה את אותה חוויה שאני חוויתי, שירגיש את השולחן שלכם, את החיבוק שלכם. אולי, כמו שלי זה הציל את החיים, זה יעשה את זה גם בשבילו".

לרגע לא הצלחתי לדבר. ניסיתי לדמיין אותו – הבחור הצעיר שישב בפינה אז – נותן עכשיו למישהו אחר את התקווה שהוא קיבל.

הערב קיבלנו ממנו הודעה נוספת. "אני רוצה שתדעו – הוא החליט לצאת לטרק. סיפרתי לו את הסיפור שלי, עליכם, על האור שמצאתי שם, וזה נגע בו. עכשיו הוא רק מחכה לפגוש אתכם בארץ".

התיישבתי רגע עם הטלפון ביד, וחשבתי לעצמי: כמה זרעים זורעים בעולם בלי לדעת אם הם יגדלו.

הנה, 18 שנה אחרי, אני רואה עץ שלם – עץ של תקווה, של חיים חדשים, של אנשים שממשיכים להעביר את האור הזה הלאה.

אני מודה שלפעמים, כשדעתי חלשה, אני חושבת שהעשייה שלנו היא כמו טיפה באוקיינוס עצום.

 אבל אז מגיע רגע כמו זה, שמזכיר לך –

הטיפות האלה,

הן אלו שמרכיבות את הים כולו.