המושבה החרדית חדרה: הסיפור מאחורי העיר שקמה מתוך ביצות

לאלו מאיתנו שאינם מתגוררים באזור צפון השרון, מן הסתם לא היתה סיבה לבקר בחדרה, המכונה בהומור "העיר שליד מחלף חדרה". אין בה תיירות מפותחת (המלון הראשון נבנה ב-2017), אוניברסיטה או מרכזי קניות מפורסמים, ובכל זאת היא עיר עם יותר ממאה אלף תושבים, והיא קיימת כבר 134 שנים.

חדרה הוקמה בפועל בשנת 1891, תרנ"א, אבל הרעיון התבשל כמעט עשר שנים קודם לכן. בעקבות הפרעות ברוסיה, נרתמה אגודת חובבי ציון להקים ישובים בארץ ליהודים שרוצים לעזוב את רוסיה. המנהל הרוחני של האגודה היה הרב משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת סלבודקה שבליטא, ותחת חסותו הוקמה העיר והתנהלה בשנותיה הראשונות.

גם חדרה, כמו עוד הרבה ערים וישובים בארץ, הוקמה על ידי אנשים חרדים, והתנהלה כישוב חרדי לכל דבר. שליחי האגודה הגיעו לפלשתינה השוממה, ונפגשו עם גואל האדמות המפורסם יהושע חנקין, האיש והאגדה. חנקין סיפר להם כי לאפנדי סלים חורי ישנן אדמות רבות למכירה.

חורי היה ערבי נוצרי, מתורגמן לשעבר בקונסוליה הצרפתית, שהבין כי פלשתינה היא מכרה זהב, ורכש בה אדמות רבות, בעיקר באזור חיפה. הוא התגורר ב"בית חורי" המפואר, ברחוב שנקרא כיום "בית חורי". בשנת 1925 מת האפנדי חורי, ואת נכסיו ירש בנו, נסראללה חורי, שהביא אותם מהר מאד לפשיטת רגל. ביתו נמכר לנושים, ובהמשך נרכש על ידי זכריה דרוקר, שהקים תחתיו את "מגדל הנביאים".

במקרה הזה הבין חורי כי הוא יכול לעשות כסף רב מהיהודים העקשנים. הוא ימכור להם שטח עצום של קרקע, אבל זהו שטח שכבר מאות שנים אף אחד משוכני הארץ לא הסכים להניח עליו גרוש אחד. המדובר באדמות "אל חצירה", שפירושן בעברית "הירקרקות". דרומית לקיסריה שוכן לו השרון, עמק חולי המשתרע בין חדרה של ימינו לבין פאתי הרצליה. הרי השומרון המתנשאים מעל שולחים את מימי גשמיהם ממזרח לקו פרשת המים, בשפע של נחלים ויובלים. הנחלים מתחתרים להם בחול ויוצרים אפיקים משלהם. אך אלפיים שנות הזנחה הביאו לסתימת מוצא הנחלים לים. לא עוד זרמו הנחלים אל הים, אלא מילאו את חולות השרון באגמי ענק, שהפכו בימות הקיץ לביצות ממאירות – גן עדן לבעלי חיים, גהינום לבני אדם. בביצות שליד נתניה נלחמו עוד הביזנטים, שהבקיעו פרצות במצוק הכורכר שליד פולג לתת מוצא למים, אך בביצות אל חצירה לא נגעה יד אדם. לכל מרחבי העין רק צבע ירקרק מבאיש, וברקע – זמזום היתושים נושאי המחלות. אפילו עיזים תועות שהגיעו אל הביצות, או ששקעו בבוץ הנורא בלי יכולת להיחלץ, או שנעקצו על ידי יתושי המלריה ונפלו שדודות.

אבל היאהוד... טפשים הם, כל אשר להם יתנו בעד חתיכת קרקע מפלשתינה, שלושים אלף דונם הציע להם אפנדי חורי. מעולם לא בוצעה עסקה בהיקף כזה, מאז ימי הצלבנים ועד המאה ה-19! והמחיר? מעולה. מיטב כספם של יהודי רוסיה הושקע ברכישה הזו. עוד עיר יהודית על פי דרך התורה תקום על ידי עולי רוסיה. רבי משה מרדכי אפשטיין בעצמו נסע לארץ ישראל כדי לראות את הרכישה שהוא אחראי לה, ובירך את המתיישבים החדשים שיצליחו במעשה ידיהם. מן הסתם גם הוא לא יכל לדעת את משמעות המכשול שהציבו הביצות הממאירות למתיישבים.

המתיישבים נכנסו למבנה עות'מני עתיק, ה"חאן", שלידו היו עוצרות שיירות לנוח למשך הלילה, ותכננו את צעדיהם הבאים, הם רצו לייבש את הביצות. אך בטרם שלחו אצבע אחת לכיוון הביצות, שלחו הביצות אצבע ממאירה לכיוונם. וכך מתארת זהבה שפירא, מהמתיישבות הראשונות, בריאיון  לעיתונות ב-1966: "באנו מחדרה לרמלה אחרי מסע של יום ולילה על גבי גמלים. בחאן כבר המתין לנו חדר שסודר לכבודנו. בערב ערכו אנשי החאן מדורה בחצר, ורקדו סביבה. בין הרוקדים היה בחור צעיר ומרשים שרקד שעות ללא עייפות, ופתאום צנח ללא הכרה. רתמו סוסים, השכיבו אותו בעגלה ומיהרו איתו לד"ר יפה בזיכרון יעקב. באותו לילה הוא מת". אף אחד לא ידע שעקיצת יתוש פשוטה מביאה את המלריה. המלריה גורמת לחום גבוה, שעולה ועולה בלי הפסקה, עד שהאדם צונח אל מותו.

המתיישבים פנו להסתער על הביצות. בעמדם על ראש גבעה שרטטו בעיני רוחם את המקום שבו ניתן לחפור תעלות, כדי לגרוף את החולות והסחף בן מאות השנים, ולשחרר את מי הביצות אל הים. אבל מי יעז להתקרב אל הביצות, שענן יתושים מיתמר מעליהן?

הרבה אגדות נפוצו סביב הצעד הראשון. לפי חלק מהמקורות שלחו המתיישבים כלב כשחבל קשור למתניו, אל החבל נקשר צינור, וכך הונח הצינור הראשון בתוך הביצה, מעברו השני של הצינור חוברה משאבה, כדי לרוקן את השטח הראשון. טרקטורים לא היו אז, חפירת התעלות נעשתה על ידי אתים, בידיים. המלריה התפשטה בין התושבים: מתוך 514 תושבים חלו ונפטרו 214! אפנדי סאלים חורי ידע מה הוא אומר... הקרקע הזו מקוללת, מה שלא הפריע לו למנות את הזהובים, ובעיתון "הצבי" נכתב באותה שנה: "רוב האנשים אשר התיישבו שם נחלו בקדחת רעה, ולב בעלי האחוזה מר מאוד, ומבקשים למכור את אחוזתם ואין קונה". חלק מהתושבים עברו לערים אחרות, וחלקם הסתגרו סביבות החאן העתיק.

בשנת 1896 נרתם הברון רוטשילד לישע אנשי חדרה. שמועה שמע, כי בארץ אוסטרליה, שהתגלתה כמאה שנים קודם לכן, ישנם עצים בשם אקליפטוס, שצומחים במהירות לגובה של עשרות מטרים, וצורכים כמות גדולה מאד של מים. האקליפטוס הוא מאותה משפחה של הערבה, שאותה אנו נוטלים בסוכות, הוא צורך המון מים. אמר ועשה, ומאות עצי אקליפטוס ניטעו בין ובתוך הביצות. אלא שבאותם ימים לא יכלו לדעת בדיוק את התנהלותו של האקליפטוס. הוא אמנם צורך מים, אבל הוא לא צריך את הביצות שעל פני השטח, שרשיו נוקבים עשרות מטרים אל התהום. הביצות יובשו על ידי התמדה בחפירת תעלות, אחת ועוד אחת, עד שרוב השטח היה פנוי להתיישבות – ואז גם היתושים עזבו. לא נשארו להם מספיק מקורות מזון בביצה המצטמקת. המושבה קמה ונהייתה. את הביצה האחרונה ששרדה עד ימינו ניתן לראות בשמורת פארק השרון.

המושבה פרחה ושגשגה, והוחלט על מכרז להקמת בית כנסת גדול בחדרה. במכרז זכתה האדריכלית המפורסמת מקובנא, יהודית שטולצר, ובית הכנסת המפואר והייחודי הוקם ונבנה. לצידו נשארו עשרה מחדרי החאן העתיק, שהוסבו לחדרי מגורים לאברכים, שאיכרי המושבה תמכו בהם.

עם השנים, הזקנים מקימי המושבה הלכו לעולמם בזה אחר זה, ובניהם כבר לא הלכו בדרכם. בשנות ה-60 של המאה הקודמת כמעט שלא נמצאו יהודים חובשי כיפה בעיר חדרה. בית הכנסת עמד שומם, בחדרים שיועדו לאברכים שכנו כלים חקלאיים, והם הפכו למוזיאון.

בשנת תשמ"ו, 1986, שלח הרב שך זצ"ל שנים עשר בחורים מבני ברק להקים ישיבה בעיר חדרה, שקול התורה לא נשמע בה עד אז. כיום יש בעיר ישיבות וכוללים רבים וקהילה חרדית מפותחת, גני ילדים בתי ספר, ובתי כנסת לרוב.