אחרי טראומה צריך קודם כל את מנשה, אבל אחר כך חייבים גם אפרים

יש כל מיני דרכים להתמודד עם טראומה, כאב רגשי, בושה או אשמה. בעולם מושלם, היינו מצפים לשיתוף ולבקשת עזרה, אבל בעולם האמיתי, בדרך כלל יש הדחקה. זה מנגנון הגנה של הנפש, לכסות על הפגיעות, לשרוד ולא להישבר אלא לעבור הלאה.

היסוד הזה כבר כתוב בפסוק: (משלי י"ב, כ"ה): "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ – יַשְׁחֶנָּה", וחז"ל אמרו בזה שני פירושים: "יסיחנה מדעתו", או "ישיחנה לאחרים" (סנהדרין ק ע"ב). הפירושים אינם סותרים. לפעמים בשלב הראשון, כדי לשרוד, מדחיקים ומנסים להסיח דעת, אבל הסוד הזה גובה מחירים. כאשר מכבים את הרגשות הכואבים – זה מכבה גם עוד רגשות על הדרך, ה"שלטר" הוא משותף. בטווח הארוך, זה פוגע ביכולת הניהול העצמי ובתפקוד.

לכן המטרה היא להגיע לפירוש השני: להשיח. לטפל בפצע הפתוח, ולהשיח לאיש מקצוע, שידע לעבוד עם רגשות האשמה והבושה, ולתת כלים להתמודד ולהתקדם, מתוך הקשר רחב. לדוגמה, בפסוק כתוב: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מ"ה, ז'). הפסוק מוכר לכם? חז"ל תיקנו לנו לומר אותו כל בוקר בתפילת שחרית, אבל עם שינוי מסוים: הם השמיטו את ה"בורא רע", ושינו אותו ל"בורא את הכל". מדוע? כי ה"רע" הנו הסתכלות על הפרט בפני עצמו, כאשר הוא מנותק מהכלל, מ"הכל". אך כאשר משנים את זוית הראיה, אז גם מה שנדמה לרע הופך להיות חלק ממכלול. זה תפקיד הטיפול, להחזיר ניגון אופטימי חיובי בהקשר רחב שיכול לרפא את השבר.

בספר "ליקוטי הלכות" (הלכות עירובי תחומין, ו') מובא רמז לדבר מפרשתנו, בשמות של בני יוסף: מנשה ואפרים. מנשה, הוא מלשון נשיה ושכחה, ויוסף קרא כך לבנו על שם ההודיה על שזכה לשכוח את כל הרעה שפקדה אותו. כשנולד ליוסף בנו השני, הוא כבר הגיע לדרגה גבוהה יותר של אמונה, שכל מאורע, גם כואב, יכול להביא לצמיחה וגדילה, ולכן קרא לבנו אפרים, מלשון: "הפרני אלקים". אפרים ומנשה מיצגים שני סוגי תודעה. בשלב ראשון צריך לשחרר כאבי עבר וטראומות, ולהתמקד בטוב. אבל תודעת אפרים מלמדת לתת לאירועי העבר הכואבים הקשר וניגון חדש, שדווקא הצרות יכולות להפרות ולגדל. אין דבר שלם יותר מלב שבור, ומקושי ניתן לצמוח. לכן יעקב סיכל את ידיו ובירך את אפרים הצעיר שיגדל. ממנו יצא יהושע שינחיל את הארץ, כי רק הדעת העמוקה של האמונה השלמה, המאפשרת לראות את האור שבחושך, יכולה להפוך קושי לחוויה מפרה ומגדלת. רק כך ניתן לזכות לנחול את ארץ ישראל.

בהתחלה, אחרי אירוע קשה, צריך "מנשה", מלשון שכחה. לשרוד, לעבור הלאה. אבל לא כדאי להיתקע שם. צריך להתקדם, לטפל בעצמנו, להתמודד ולצמוח מהכאב. ומה עושים אם הנערים לא מוכנים לשתף פעולה עם תהליך טיפולי שכזה? כאן בא התפקיד שלנו, ההורים, לספק אוירה מעצימה ומקבלת (ויש בזה כלים מוגדרים, איך עושים את זה בצורה יעילה ומדויקת), כדי שיהיה להם כוח נפשי להיכנס לתהליך טיפול שכזה.

לשמוע דברי חיזוק בעניני חינוך מהרב אורי זוהר, ניתן להתקשר ל'קו אבות על בנים': 08-3137881