חוק לישראל - פרשת קדושים, יום שני

תורה

(ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה מְרָחַק הוּא לָא יְהֵי לְרַעַוָא:
(ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: וּדְיֵיכְלִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל אֲרֵי יָת קוּדְשָׁא דַיְיָ אַחֵל וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵהּ:
(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וּבְמֶחְצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ לְמֶחְצָד וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט:
(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְכַרְמָךְ לָא תְעַלֵל וְנִתְרָא דְכַרְמָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

נביאים יחזקאל פרק כ

(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְסָרִיבוּ עַל מֵימְרִי וְלָא אֲבוּ לְקַבָּלָא לִנְבִיֵי גְּבַר יַת שִׁקוּצֵי עֵינֵיהוֹן לָא אַרְחִיקוּ וְיַת פּוּלְחַן טַעֲוַת מִצְרָאֵי לָא שְׁבָקוּ וַאֲמָרִית לְמִשְׁפַּךְ חֵמָתִי עֲלֵיהוֹן דְיָחוּל רוּגְזִי בְּהוֹן בְּגוֹ אַרְעָא דְמִצְרַיִם:
(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַעֲבָדִית בְּדִיל שְׁמִי בְּדִיל דְּלָא יִתְחַל לְעֵינֵי עַמְמַיָּא דִּי אִינוּן בֵינֵיהוֹן דְּאִתְגְּלֵיתִי לְמִפְרַקְהוֹן לְעֵינֵיהוֹן לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם:
(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: וַאֲפֵקְתִּינוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְאָעֵילְתִּינוּן לְמַדְבְּרָא:
(יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: וִיהָבִית לְהוֹן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי הוֹדָעִית יַתְהוֹן דְּאִם נַעְבֵּד יַתְהוֹן אֱנָשָׁא וִיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא:

כתובים משלי פרק כו

(כ) בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן: הֵיכְנָא דְלֵית קִיסֵי דָעֲכָא נוּרָא וְהֵיכְנָא דְלֵית שְׁגוּשָׁא יִשְׁתַּק תִּגְרָא:
(כא) פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ (מדונים) מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב: טַרְטְקַל לְגוּמְרֵי וְקִיסֵי לְנוּרָא וְגַבְרָא תִגְרָנָא מְחָרֵה בְהוּתָא:
(כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן: מִלוֹי דְּשִׁגוּשָׁא מַדְכְנָן לֵיהּ וְהִנוּן נָחֲתָן לְגַוָהּ דִכְרֵסָא:
(כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע: הֵיךְ כַּסְפָּא מְסַלְיָא דִקְרִים עַל חִסְפָּא הֵיכְנָא שִּׂפְוָתָא דְדָלְקָן וְלִיבָּא בִישָׁא:

משנה עירובין פרק ו

א. הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו (דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:

ברטנורה  (א) מי שאינו מודה בערוב. כותי: הרי זה אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר: לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים. בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת נכרי לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם הנכרי שלא ילמד ממעשיו, תנא קמא סבר אע''ג דנכרי חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם הנכרי, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום נכרי ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכיר והנכרי לא ישכיר דחייש לכשפים, ומתוך כך לא יבוא ישראל לדור עם נכרי ולא ילמוד ממעשיו. ורבי אליעזר בן יעקב סבר כיון דנכרי חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהן רבנן. חד, דלא שכיח דדייר שאסור להתיחד עם הנכרי לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ושוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה, ואפילו בשבת ואע''פ שאין הנכרי מבטל רשותו עד שישכור ממנו. ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת והוא שיאמר לחבירו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחבירו מותר. ואם ירצו אחר שהשלים חבירו לטלטל מה שצריך לו יכול חבירו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחבירו אסור:

ב. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בִצְדוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא, מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת (כָּל) הַכֵּלִים לַמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם:

ברטנורה  (ב) בצדוקי. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, צדוקי הרי הוא כנכרי רבן גמליאל אומר אינו כנכרי ומעשה בצדוקי אחד כו' ואמר לנו אבא מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא ויאסור עליכם, שמע מינה דכישראל הוא ויכול לבטל רשות, ומפני שהמבטל רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר, כדלקמן, משום הכי קאמר רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא הוא כליו לחצר ויחזור ויזכה ברשותו שביטל ויאסר עליכם. אבל אי כנכרי הוא, ואין הנכרי יכול לבטל עד שישכרו, היכי הוי מצי למיסר עלייהו מאחר דאגר להו ושקיל דמי: ורבי יהודה אומר. לא כך אמר רבן גמליאל, דלעולם צדוקי הרי הוא כנכרי סבירא ליה לרבן גמליאל, ואותה מעשה אינה ראיה, דהכי קאמר להו רבן גמליאל, מהרו ועשו צרכיכם בערב שבת קודם שתחשך, ולא עד שלא יוציא כליו כדאמרת, אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם. ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כנכרי ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן הנכרי. והמשמר שבת בפרהסיא אף על פי שפעמים מחלל אותה בצנעא ואינו מודה בתורת עירוב כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב הרי זה אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות ואין צריך לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עבודת כוכבים:

ג. אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין לוֹ וְלָהֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן, הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין. הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:

ברטנורה  (ג) ביתו אסור להכניס ולהוציא. מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שביטל להם רשות חצרו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר ולא ביטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שביטל ביטל ומה שלא ביטל לא ביטל הלכך הוה ליה ביתו רשותא דידיה וחצר רשותא דידיהו: ושלהם. בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע''ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו: נתנו לו. הם רשות חצרן: הוא מותר. להוציא מביתו לחצר שהכל ברשותו: והן אסורין. אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוו אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים: היו שנים. שלא עירבו, ושאר בני חצר ביטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חברו. ואע''ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שביטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה אשתכח דביטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי הדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:

ד. מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר. בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:

ברטנורה  (ד) בית שמאי אומרים מבעוד יום. דסברי ביטול רשות הוא, ומקנה רשות בשבת אסור: ובית הלל אומרים אף משתחשך. סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה חוץ ממבטל רשות: מי שנתן רשותו והוציא. שחזר ונשתמש ברשות שביטל: אחד שוגג ואחד מזיד. דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כרבי מאיר:

ה. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַיַיִן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב. לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַשֶּׁמֶן, צְרִיכִים לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:

ברטנורה  (ה) שהוא שותף עם שכניו. שבמבוי. לשם שותפות בעלמא ולא לשם עירוב: אינם צריכים לערב. והוא שיהיו כולן שותפין בכלי אחד. ודוקא שתופי מבואות הוו ביין כדתנן בכל מערבין ומשתתפין. אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת, דעירוב משום דירה הוא ודירה של אדם אין לבו נמשך אלא בפת. ואם שתף שתופי מבואות בפת כל שכן דחשיב טפי וסומכין על אותו שתוף של פת במקום עירוב ואינם צריכים לערב עירובי חצרות. אבל אם נשתתפו ביין או בשאר דברים צריכין לערב עירובי חצרות ואין סומכין על השתוף, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות: ר' שמעון אומר כו'. ואין הלכה כר' שמעון:

ו. חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִטְרַקְלִין אֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בָעֲלִיוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה:

ברטנורה  (ו) בטרקלין. בית גדול ורחב מושב מלכים וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכים לערב עם שאר בני החצר: בית שמאי אומרים. רשותיהן חלוקים וצריך שכל חבורה וחבורה תתן פת לעירוב החצר: ובית הלל אומרים. אין מחיצה זו חלוק רשות. ובזמן שחלקו הטרקלין במחיצות גדולות המגיעות לתקרה כולי עלמא לא פליגי דהוי חלוק רשות משום דהוו כשרויים בחדרים ובעליות. כי פליגי, דחלקו במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה, בית שמאי סברי מחיצה כזו הויא חלוק רשות. ובית הלל סברי לא הויא חלוק רשות:

ז. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין בֶּחָצֵר, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:

ברטנורה  (ז) האחין השותפין. הכי קאמר, האחין האוכלין על שלחן אביהם והשותפין האוכלים על שלחן אחד. ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו. וכן השותפין עושים מלאכה אצל בעל הבית אחד בשותפות ונוטלין מזונותיהם מבעל הבית ומוליכין לאכול בבתיהם: וישנים בבתיהם. והם ואביהם [ואחרים] דרים בחצר אחת: צריכין ערוב לכל אחד ואחד. אם רוצים לערב עם אנשי חצרן: מבטל את רשותו. צריך לבטל את רשותו: אימתי בזמן שמוליכין את ערובן. לתתו לאחד מבתי שאר בני החצר, דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת בעירוב הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא כל אחד נוטל פרנסתו ואוכל בביתו: אבל אם היה ערוב כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, שבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת: או שאין עמהן דיורין אחרים, שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב, אינן צריכין לערב דכיחידים דמו:

ח. חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לַמָּבוֹי, עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָבוֹי. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:

ברטנורה  (ח) פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיימא לן שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו כלומר שני בתים פתוחים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי: ערבו החצרות. כל אחת לעצמה: מותרים בחצרות. מותרין כל בני חצר לעצמן: ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף: ואם נשתתפו. נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות מותרין כאן וכאן: ושכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצרו להתיר חצרו, אבל בשיתוף היה לו חלק: מותרין כאן וכאן. דטעמא מאי אין סומכים על שיתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות והכא דרוב בני חצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא תשתכח תורת עירוב: שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רשות הרבים, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:

ט. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. הַחִיצוֹנָה וְלֹא הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָה וְזוֹ לְעַצְמָה, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ:

ברטנורה  (ט) זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרשות הרבים ודריסת רגליה של פנימית על חיצונה לצאת לרשות הרבים: ערבה פנימית. בעצמה לטלטל בחצרה: שתיהן אסורות. דהויא פנימית בעצמה רגל האסורה במקומה שהרי לא ערבה לעצמה, ואוסרת בדריסת רגליה על החיצונה: זו מותרת לעצמה וכו'. דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת: רבי עקיבא אוסר. דקא סבר אף רגל המותרת אוסרת כשלא עירבה שם: וחכמים אומרים כו'. דקסברי אפילו רגל האסורה במקומה כגון שלא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת על החיצונה. והלכה כתנא קמא:

י. שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵיהֶן אֲסוּרוֹת. נָתְנוּ עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:

ברטנורה  (י) שכח אחד מן הפנימית כו'. דהויא פנימית רגל האסורה ואוסרת: נתנו ערובן במקום אחד. שעירבו שתיהן זו עם זו ונתנו העירוב בחיצונה. וקרי ליה מקום אחד לפי ששתי החצרות משתמשות בה כאחד. ושכח אפילו אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצרה שהרי אינה יכולה להסתלק מן החיצונה ולהשתמש באנפי נפשה דהא ליתא לערובא גבה, דאותו עירוב המתירה בחצר הוליכוהו לחיצונה. אבל נתנו העירוב בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית, ופנימית לא מתסרא בשכחה דחיצונה, דהא אחדא לדשא ומשתמשא: ואם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד. אינם צריכים לערב זה עם זה משום דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא בפנימית הוי רגל המותרת ואינה אוסרת. וסתם מתניתין כתנא קמא דלעיל דסבר רגל המותרת אינה אוסרת:

גמרא עירובין דף ס''ה ע''א

אָמַר רַב יְהוּדָה לָא אִיבְרֵי לֵילְיָא אֶלָּא לְשִׁינְתָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לָא אִבְרֵי סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. אָמְרוּ לֵיהּ לְרִבִּי זֵירָא מְחַדְדָן שְׁמַעְתָּךְ. אָמַר לְהוּ דִימָמָא אִינוּן. אָמְרָה לֵיהּ בְרַתֵּיהּ דְּרַב חַסְדָּא לְרַב חַסְדָּא לָא בָעֵי מַר מֵינַם פּוּרְתָּא אָמַר לָהּ הַשְׁתָּא אָתוּ יוֹמֵי דַאֲרִיכֵי וּקְטִינֵי וְנִינוּם טוּבָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲנַן פּוֹעֲלֵי דִימָמֵי אֲנָן. רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב יָזִיף וּפָרַע. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ יֶשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח') וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי חִיָּיא כָּל הַמִּתְיַישֵּׁב בְּיֵינוֹ יֶשׁ בּוֹ מִדַּעַת שִׁבְעִים זְקֵנִים. יַיִן נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיוֹת וְסוֹד נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיוֹת נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. אָמַר רִבִּי חָנִין לֹא נִבְרָא יַיִן אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לִרְשָׁעִים. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְגוֹמֵר. אָמַר רַב חָנִין בַּר פַּפָּא כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפַּךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כַּמַּיִם אֵינוֹ בִּכְלַל בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ מַה לֶחֶם שֶׁנִּיקַח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אַף מַיִם שֶׁנִּיקַח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וּמַאי נִיהוּ יַיִן וְקָא קָרֵי לֵיהּ מַיִם. אָמַר רִבִּי אִילְעָאי בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר בְּכוֹסוֹ בְּכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ וַאֲמָרֵי לָהּ אַף בְּשָׂחֲקוֹ:

רש''י  יומי דאריכי וקטיני. ימים שהוא בקבר אריכי לישן וקטנים לעסוק בתורה ובמצות: ונינום טובא. ונישן הרבה: יזיף ופרע. אם קבע לו לשנות כך וכך פרקים ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה: המתפתה ביין. שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין: ריח הניחוח. ואמרן לעיל דריח דומיא דמשתיא הוא וכתיב ויאמר אל לבו לא אוסיף וגו' דאירצי: המתיישב ביינו. ששותה יין ואין דעתו מטורפת: ניתן בע' אותיות. כך חשבונו בגימ': יצא סוד. וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של שבעים: לשלם בו שכר לרשעים. ששותין ושמחין ומקבלין עולמם בחייהם: לאובד. רשע: אינו בכלל ברכה. לא הגיע לסוף ברכה גמורה ואפילו הוא עשיר בדברים אחרים: שניקח בכסף מעשר. שמותר ללקחו בכסף מעשר שני בירושלים. דתנן הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח: אדם ניכר. אם הגון הוא: בכוסו. אם דעתו מיושבת עליו ביינו. בכיסו. כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה: בכעסו. שאינו קפדן יותר מדאי:

זוהר קדושים ד''פ ע''ב

רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי חִיָּיא אָמַר לֵיהּ הָאי דְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא דִכְתִיב בְּעֵלִי (שמואל א' ג') וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְדִבְרֵי תוֹרָה אֲמָאי בְּגִין דְּדִבְרֵי תוֹרָה סַלְקִין עַל כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא כְמָה דְאוּקְמוּהָ דִכְתִיב (ויקרא ז') זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים שָׁקִיל אוֹרַיְיתָא לָקָבֵיל כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדָּאי דְכָל מָאן דְאִשְׁתְּדַל בְאוֹרַיְיתָא אַף עַל גָּב דְאִתְגְּזַר עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא מִלְּעֵילָא נִחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבְּנִין וְעִלָוָון וְהַהוּא עוֹנְשָׁא אִתְקְרַע (וּבְגִין דְיַלְעֵי בָהּ לִשְׁמָהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוא אִתְפְּיָיס בַּהֲדֵיהּ). וְתָא חֲזֵי לָא אִתְדְכֵי בַר נָשׁ לְעַלְמִין אֶלָּא בְמִלִּין דְאוֹרַיְיתָא בְגִינֵי כַךְ מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא לָא מְקַבְּלִין טוּמְאָה בְגִין דְאִיהִי קַיְימָא לְדַכָּאָה לְאִלֵּין מְסָאֲבֵי. וְאַסְוָותָא בְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח. דִכְתִיב (משלי ג') רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְדַכְיוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא דִכְתִיב (תהלים י''ט) יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מָאי עוֹמֶדֶת לָעַד דְּקַיְימָא תְדִירָא בְהַהוּא דַכְיוּתָא וְלָא אִתְעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעַלְמִין. אָמַר לֵיהּ יִרְאַת יְיָ כְּתִיב וְלֹא תוֹרָה אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדָּאי דְהָא אוֹרַיְיתָא מִסִטְרָא דִגְבוּרָה קָא אַתְייָא אָמַר לֵיהּ וּמֵהָתָם נַפְקָא מֵהָכָא נַפְקָא דִכְתִיב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ וּכְתִיב יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה וְאוֹרַיְיתָא קְדוּשָׁה אִתְקְרֵי דִכְתִיב כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ וְדָא אוֹרַיְיתָא דְהִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְעַל דָא מָאן דְאִשְׁתְּדַל בָּהּ אִתְדְּכֵי וּלְבָתָר אְתְקְדַשׁ דִּכְתִיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ קְדוֹשִׁים הָיוּ לָא כְּתִיב אֶלָא תִהְיוּ. תִהְיוּ וַדָּאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וּמִקְרָא כְתִיב (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ:

 תרגום הזוהר  רַבִּי יוֹסֵי הָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בּוֹ רַבִּי חִיָּא, אָמַר לוֹ, זֶה שֶׁהֱעֶמִידוּ הַחֲבֵרִים, שֶׁכָּתוּב בְּעֵלִי, לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. לָמָּה. הוּא מִשּׁוּם, שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה עוֹלִים עַל כָּל קָרְבְּנוֹת הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים. מוֹרֶה, שֶׁשְּׁקוּלָה הַתּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְזָר עָלָיו עֹנֶשׁ מִלְּמַעְלָה, הוּא יָפֶה לוֹ מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְהָעוֹלוֹת, וְהָעֹנֶשׁ הַהוּא נִקְרָע. וּבֹא וּרְאֵה, אֵין הָאָדָם נִטְהָר לְעוֹלָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִשּׁוּם זֶה, דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִים טוּמְאָה, מִשּׁוּם שֶׁהִיא הַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת לְטַהֵר הַטְּמֵאִים. וּרְפוּאָה נִמְצֵאת בַּתּוֹרָה. שֶׁכָּתוּב, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךְ וְשִׁקּוּי לַעַצְמוֹתֶיךְ. וְטָהֳרָה נִמְצֵאת בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב, יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מַהוּ, עוֹמֶדֶת לָעַד, הַיְנוּ שֶׁעוֹמֶדֶת תָּמִיד בְּטָהֳרָה זוֹ, וְאֵינָהּ נֶעֱבֶרֶת מִמֶּנָּהּ לְעוֹלָם. אָמַר לוֹ הֲרֵי כָּתוּב יִרְאַת ה', וְלֹא תּוֹרָה. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי, כִּי הַתּוֹרָה מִצַד הַגְּבוּרָה בָּאָה. אָמַר לוֹ, וּמִשּׁוּם יוֹצֵא זֶה, מִכָּאן הוּא יוֹצֵא, שֶׁכָּתוּב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'. וְכָתוּב יִרְאַת ה' טְהוֹרָה. וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת, קְדֻשָּׁה. שֶׁכָּתוּב, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וְזוֹ הִיא הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן וְעַל כֵּן, מִי שֶׁעוֹסֵק בָּהּ, נִטְהָר, וְאַחַר כָּךְ מִתְקַדֵּשׁ שֶׁכָּתוּב, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, קְדוֹשִׁים הָיוּ לֹא כָּתוּב אֶלָּא תִּהְיוּ, תִּהְיוּ וַדַּאי שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה תִּהְיוּ קְדוֹשִׁים. אָמַר לוֹ כָּךְ הוּא וַדַּאי, וּמִקְרָא כָּתוּב, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' איסורי ביאה פ' כ''ב

א. אָמְרוּ חֲכָמִים גֶזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאֲוָה לָהֶם וּמְחַמְּדָתָן וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמָן וּזְמָן שֶׁאֵין בָּהֵן פְּרוּצִים בַּעֲרָיוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים רוּבָּן בְּגֶזֶל וּמִיעוּטָן בָּעֲרָיוֹת וְהַכֹּל בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע: ב. לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לְאָדָם לָכוֹף יִצְרוֹ בְדָבָר זֶה וּלְהַרְגִיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵירָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדַעַת נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן. וְיִזָהֵר מִן הַיִּחוּד שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִים לְתַלְמִידֵיהֶם הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי כְּדֵי לְלַמֵּד לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹא יִתְבַּיְשׁוּ מִדָּבָר זֶה וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיִּחוּד: ג. וְכֵן יִנְהוֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְּרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גוֹרְמִין גְדוֹלִים וְהֵן מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטַהֲרָה גְדוֹלָה יְתֵירָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יִפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בְּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבְחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְּכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד:

מוסר
משערי תשובה לר''י דף ו' ע''ב

הַבַּעל תְּשׁוּבָה צָרִיךְ וִידוּי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ וְיֶשׁ לוֹ לְהַזְכִּיר עֲוֹנוֹתָיו וַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתָיו כִּי הוּא נֶעֱנַשׁ עֲלֵיהֶן בְּאָחְזוֹ מַעֲשֵׂה אֲבוֹתָיו בְּיָדוֹ וְכֵן כָּתוּב (שם כו) וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבוֹתָם. וְצָרִיךְ הַתְּפִלָּה. יִתְפַּלֵּל אֶל הַשֵּׁם וִיבַקֵּשׁ רַחֲמִים לְכַפֵּר אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יד) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' זֶה עִנְיַן הַוִּידוּי. אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב זֶה עִנְיַן הַתְּפִלָּה. וּפֵירוּשׁ וְקַח טוֹב מַעֲשֵׂה הַטּוֹב שֶׁעָשִׂינוּ כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עֲבֵירָה מְכַבָּה מִצְוָה וּבְעֵת הַתְּשׁוּבָה יִתְכַּפְּדוּ הָעֲוֹנוֹת וְתִתְעוֹרֵר זְכוּת הַמִּצְוָה וְיָאִיר נֵרָהּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא הִגִּיהַּ אוֹרוֹ לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה וְכֵן כָּתוּב (איוב ח) אִם זַךְ וְיָשָׁר אַתָּה וְגוֹמֵר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אִם זַךְ וְיָשָׁר הָיִיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא זַךְ וְיָשָׁר אַתָּה שֶׁעָשִׂיתָ תְּשׁוּבָה כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ עַתָּה אַחֲרֵי הַתְשׁוּבָה יָעִיר עָלֶיךָ כָּל הַצְדָקוֹת שֶׁעָשִׂיתָ מִלְּפָנִים וַאֲשֶׁר הָיָה נָוָךְ פָּתוּחַ לָרְוָחָה וְנָטַעְתָּ אֵשֶׁל אַכְסַנְיָא כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם לא) דְּלָתַי לָאוֹרַח אֶפְתָּח וְקוֹדֶם הַתְּשׁוּבָה לֹא הָיוּ צִדְקוֹתֶיךָ מְגִינוֹת עָלֶיךָ וְאַחֲרֵי שׁוּבָךְ וְסָר עֲוֹנֶךָ יָעִיר זְכוּתָךְ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ וַחֲשׁוֹב וִידוּיֵינוּ כְּחַטַּאת פָּרִים לְרָצוֹן לָנוּ לְפָנֶיךָ וְהִזְכִּיר פָּרִים כִּי חַטָּאת פַּר הָיָה פְּנִימִי וְהָיוּ מַזִּין מִדָּמוֹ עַל הַפָּרוֹכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב. וְעוֹד יִתְפַּלֵּל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה אֶל הַשֵּׁם לִמְחוֹת כָּעָב פְּשָׁעָיו וְכֶעָנָן חַטֹּאתָיו וְשֶׁיַּחְפּוֹץ בּוֹ וִירַצֵהוּ וְיֵעָתֶר לוֹ כַּאֲשֶׁר אִם לֹא חָטָא כְּעִנְיַן שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי אֱלִיהוּא עַל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה אַחֲרֵי הַיְסוּרִין (שם לג) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ כִּי יִתָּכֵן לִהְיוֹת הֶעָוֹן נִסְלַח וְנִפְדֶה מִן הַיְסוּרִין וּמִכָּל גְּזֵרָה וְאֵין לַשֵּׁם חֵפֶץ בּוֹ וּמִנְחָה לֹא יִרְצֶה מִיָּדוֹ: