חוק לישראל - פרשת קדושים, יום חמישי

תורה

(כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא: וִיכַפֵּר עֲלוֹהִי כַּהֲנָא בְּדִכְרָא דַאֲשָׁמָא קֳדָם יְיָ עַל חוֹבְתֵהּ דִי חָב וְיִשְׁתְּבֵק לֵהּ מְחוֹבְתֵהּ דִי חַב:
שלישי (כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וַאֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא וְתִצְבוּן כָּל אִלָן דְמֵיכַל וּתְרַחֲקוּן רָחָקָא יַת אִבֵּהּ תְּלַת שְׁנִין יְהֵי לְכוֹן מְרָחָק לַאֲבָדָא לָא יִתְאֲכֵל:
(כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה: וּבְשַׁתָּא רְבִיעֵתָא יְהֵי כָּל אִבֵּהּ קֹדֶשׁ תּוּשְׁבְּחָן קֳדָם יְיָ:
(כה) וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וּבְשַׁתָּא חֲמִישֵׁתָא תֵּיכְלוּן יָת אִבֵּהּ לְאוֹסָפָא לְכוֹן עֲלַלְתֵּהּ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
(כו) לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ: לָא תֵיכְלוּן עַל דְמָא לָא תְנַחֲשׁוּן וְלָא תְעוֹנוּן:

נביאים יחזקאל פרק כ

(כג) גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: אַף אֲנָא קַיֵּמִית בְּמֵימְרִי לְהוֹן בְּמַדְבְּרָא לְאַגְלָאָה יַתְהוֹן לְבֵינֵי עַמְמַיָּא וּלְבַדָרָא יַתְהוֹן בִּמְדִינָתָא:
(כד) יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם: חֲלַף דְדִינַי לָא עֲבָדוּ וּבִקְיָימַי קָצוּ וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי אָחִילוּ וּבָתַר טַעֲוַת אֲבָהָתְהוֹן הֲוָאָה עֵינֵיהוֹן:
(כה) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם: וְאַף אֲנָא מִדִמְרָדוּ בְּמֵימְרִי וְלָא אֲבוּ לְקַבָּלָא לִנְבִיאַי אַרְחַקְתִּינוּן וּמְסַרְתִּינוּן בְּיַד שָּׂנְאֵיהוֹן וּבָתַר יִצְרֵיהוֹן טִפְּשָׁא אֲזָלוּ וַעֲבָדוּ גְּזִירִין דְּלָא תַקְנָן וְנִמוּסִין דְּלָא אִתְקַיַימְתּוּן בְּהוֹן:
(כו) וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי יְהוָה: וְסָאֵיבִית יַתְהוֹן בְּמַתְּנַתְהוֹן בְּאַעֲבָרָא כָּל פָּתַח וַלְדָא בְּדִיל דְאַצְדִינוּן בְּדִיל דְיֵדְעוּן דִּי אֲנָא יְיָ:
(כז) לָכֵן דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל: בְּכֵן אִתְנַבֵּי לְבֵית יִשְּׂרָאֵל בַר אָדָם וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים עוֹד דָא אַרְגִיזוּ קֳדָמַי אֲבָהַתְכוֹן בִּדְשַׁקְרוּ בְּמֵימְרִי שְׁקָר:

כתובים משלי פרק כז

(ז) נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה תָּבוּס נֹפֶת וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה כָּל מַר מָתוֹק: נַפְשָׁא דְשָּׂבְעָא דָיְשָׁא כַבְרִיתָא וְנַפְשָׁא דְכָפְנָא כָּל מֵידַם דִּמְרִיר חֲלִי לַהּ:
(ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ: הֵיךְ צִפְּרָא דִמְשַׁנָא מִן קִנָהּ הֵיכְנָא הוּא גַבְרָא דִמְשַׁנֵי דוּכְתֵּיהּ:
(ט) שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ: מִשְׁחָא וּבוּסְמָא דְמַחְדְיָן לִבָּא הֵיכְנָא גַבְרָא דִמְבַסִים לְחַבְרֵי בְּתַרְעִיתָא דְנַפְשֵׁיהּ:
(י) רֵעֲךָ (ורעה) וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק: חַבְרָךְ וְחַבְרֵיהּ דַּאֲבוּךְ לָא תִשְׁבּוֹק וּבְבֵיתָא דַאֲחוּךְ לָא תֵעוֹל בְּיוֹמָא דְתַבְרָךְ טָב שָׁכְנָא קָרֵיב מֵאַח רָחִיק:
(יא) חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר: אִתְחַכַּם בְּרִי וְחַדִי לִבִּי וְאַחְזַר מִלְתָא לְאִלֵין דִּמְחַסְדִין לִי:

משנה חולין פרק ג

א. אֵלּוּ טְרֵפוֹת בַּבְּהֵמָה, נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, נִקַּב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַב הַלֵּב לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְנִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטַּל הַכָּבֵד וְלֹא נִשְׁתַּיַּר הֵימֶנּוּ כְלוּם, הָרֵאָה שֶׁנִּקְּבָה אוֹ שֶׁחָסְרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְבֵית הַסִמְפּוֹנוֹת. נִקְּבָה הַקֵּבָה, נִקְּבָה הַמָּרָה, נִקְּבוּ הַדַּקִּין, הַכֶּרֶס הַפְּנִימִית שֶׁנִּקְּבָה, אוֹ שֶׁנִּקְרַע רֹב הַחִיצוֹנָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה טֶפַח, וְהַקְּטַנָּה בְּרֻבָּהּ. הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ לַחוּץ, נָפְלָה מִן הַגָּג, נִשְׁתַּבְּרוּ רֹב צַלְעוֹתֶיהָ, וּדְרוּסַת הַזְּאֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, דְּרוּסַת הַזְּאֵב בַּדַּקָּה, וּדְרוּסַת אֲרִי בַּגַּסָה. דְּרוּסַת הַנֵּץ בָּעוֹף הַדַּק, וּדְרוּסַת הַגַּס בָּעוֹף הַגָּס. זֶה הַכְּלָל, כּל שֶׁאֵין כָּמוֹהָ חַיָּה, טְרֵפָה:

ברטנורה  (א) אלו טריפות. ניקב הושט. שני עורות יש לו לושט, החיצון אדום, והפנימי לבן. אם ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן אפילו זה שלא כנגד זה, טריפה. וכל נקב במשהו: ופסוקת הגרגרת. לרחבה ברובה. ואינה טריפה עד שיפסק רוב החלל. ועובי התנוך אינו משלים לרוב. ודוקא כשנפסקה לרחבה הוא דפסולה ברובה. אבל לארכה של קנה, אפילו לא נשתייר בה אלא חוליא אחת למעלה לצד הראש וחוליא אחת למטה סמוך לכנפי ריאה, כשרה, לפי שכל זמן שהבהמה מושכת צוארה יותר, הסדק מתמעט ואינו נראה: ניקב קרום של מוח. ב' קרומים יש למוח, העליון דבוק לעצם הגולגולת, והשני הסמוך למוח. אם ניקב העליון והשני הסמוך למוח קיים, כשרה. ניקב השני הסמוך למוח אע''פ שהעליון קיים, טריפה, ואע''פ שלא ניקב העצם: ניקב הלב לבית חללו. ב' חללים יש ללב, הגדול לצד ימין הבהמה, וחלל הקטן לצד שמאל. אם ניקב הלב במשהו והגיע הנקב לאחד משני אלו החללים, טריפה. וכן אם ניקב בסחוס שבלב העשוי כעין ביב והוא קרוי קנה הלב, טריפה: נשברה השדרה. חוליות השדרה: ונפסק החוט. כמין חוט לבן יוצא מן המוח ועובר על פני אורך השדרה כולה, וקרום דק מקיף את החוט. ואם נפסק רוב היקפו של קרום זה ברחבו, היינו נפסק החוט וטריפה, ואפילו לא נשברה השדרה, אלא אורחא דמלתא נקט, דרוב פסיקת החוט על ידי שבירת השדרה היא: ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום. טריפה. עד שישתייר כזית במקום מרה, וכזית במקום שהיא חיה משם, דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה ודבוקה תחת הכליות, ואם נשתייר בה פחות משני זיתים בשני מקומות הללו, או אפילו יותר משני זיתים ושלא בשני מקומות הללו, טריפה: הריאה שניקבה. שני קרומים דקים יש לריאה, ניקב זה בלא זה, כשרה. ניקבו שניהן והרוח יוצא כשנופחים אותה, טריפה. ומטעם ריאה שניקבה נאסרו כל הסירכות שבריאה כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, לפי שאין סירכא בלא נקב, שהריאה שואבת כל מיני משקה והמשקה נעשה עב בתוכה ויוצא מעט מעט דרך הנקב ונקפה ונעשה קרום. וכשהסירכות במקום דלא עבידי לאינתוקי כגון אונא באונא כסדרן, זו מגינה על זו וחוזרת לבריאותה ואין הנקב מתגלה. אבל כשהם במקום דעבידי לאינתוקי, הקרום מתפרק והנקב מתגלה: או שחסרה. כגון שחסרה אחת מחמש האונות שיש לריאה. ואם נחסרה אחת משלש האונות של צד ימין, יש אומרים שהענוניתא משלמת וכשרה. ואם חסרה הענוניתא עצמה, יש מכשירין, דאין זה חסרון, שהרבה בהמות אין להם ענוניתא. כך מוכח בגמרא: עד שתנקב לבית הסמפונות. קנוקנות קטנות המתפשטות בתוך הריאה כולן שופכין לסמפון הגדול. ולבית הסמפונות דתנן, כלומר לסמפון הגדול שכל הסמפונות שופכים לו. ואין הלכה כרבי שמעון: ניקבה הקיבה. נקב מפולש לתוך חללה בכל שהוא: ניקבה המרה. הכיס שלה. למקום שאין הכבד סותמתה: ניקבו הדקין. בני מעים. למקום שאין דקים אחרים סמוך לנקב להגן עליו. אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה, חבריה מגין עליה: כרס הפנימי. כל הכרס כולו קרוי כרס פנימי. ונקובתו במשהו. כרס החיצונה, בשר החופה את רוב הכרס והוא קרום עב על כל החלל מן החזה ועד הירכים. והכרס מיעוטו נחבא תחת צלעות החזה ורובו תחת אותו קרום. ונקרע ברובו דקאמר, היינו שרואים כמה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס, ואם נקרע שם רוב מה שיש מן הקרום כנגד הכרס, טריפה. ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום, כשרה: הגדולה טפח. בשור גדול אם נקרע טפח, טריפה, אף על גב דלא הוי רובה. ובעגל קטן מטרפא ברובה, אף על גב דלא הוי טפח. והלכה כרבי יהודה: המסס ובית הכוסות. סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות, והמסס מחובר בו, וסביב לחבורן כשבאים להבדילן יש דופן לזה ודופן לזה, ובאמצע הן שופכין זה לתוך זה. והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס, ומן המסס לקיבה, ומהקיבה לדקין: שניקבו לחוץ. שהנקב נראה מבחוץ. כגון שניקבו או זה או זה שלא במקום חבורן. לאפוקי אם ניקבו במקום חבורן דכשר, לפי שדופן המסס מגין על נקבי בית הכוסות, ודופן בית הכוסות מגין על נקבי המסס: נפלה מן הגג. ושחטה מיד, טריפה, אם לא הלכה ברגליה אחר נפילתה. דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. ואם הלכה מלוא קומתה, כשרה ואינה צריכה בדיקה. ואם עמדה ולא הלכה ושחטה, צריכה בדיקה. וכן אם שהתה מעת לעת אחר שנפלה ושחטה, אע''פ שלא הלכה ולא עמדה, כשרה וצריכה בדיקה, ובדיקה זו בחלל הגוף בפנים לראות אם נתרסקו אבריה. ובית הרחם וכן הסימנים אין בהם משום ריסוק אברים: נשתברו רוב צלעותיה. עשרים ושתים צלעות גדולות שיש בהן מוח יש לבהמה, אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואת מכאן, זהו נשתברו רוב צלעותיה. והוא שנשברו מחציין כלפי השדרה, לפי ששם חיותה ולא מחציין לצד החזה: ודרוסת הזאב. שמכה בצפרניו בבהמה ומטיל בה ארס ושורפה. ואין דריסה אלא ביד, אבל לא ברגל. ואין דרוסה אלא מדעת. ודרוסה שאמרו, צריכה בדיקה כנגד בני מעים, וכגון ספק דרסה או שראה שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, צריכה בדיקה גבה וכריסה וצדיה וכל שכנגד בני מעים. ואם האדים שם בשר, טריפה. ואם ודאי דרוסה היא, בודק כנגד מקום הדריסה ורואה, אם האדים הבשר, טריפה. ואם לאו, כשרה: דרוסת הזאב בדקה. אבל בגסה לא אלים זיהריה למקלייה: ודרוסת ארי בגסה. וכל שכן בדקה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דתנא קמא אתי ולאו לאפלוגי עליה. והלכה כמותו: הנץ. אשפרוי''ר בלע''ז: בעוף הדק. יונים וצפורים: דרוסת הגס. אשטו''ר: בעוף הגס. אווזים ותרנגולים: זה הכלל. לאתויי שבעה מיני טרפות שלא הוזכרו במשנה, ואלו הן, [א'], קולית הירך שקפץ ממקומו מן החור שבעצם האליה שהוא תחוב בו, והוא דאיעכול ניביה. [ב'], לקתה אפילו בחוליא אחת, וכל שכן בשתיהן, והוא דמטיא לקותא למקום חריץ של כוליא. [ג], טחול שניקב נקב מפולש במקום עבה שבו, ואם נשתייר בו כעובי דינר זהב, כשר. [ד'], סימנים שנדלדלו ברובן, כלומר שנתלשו בכמה מקומות ומחוברים כאן מעט וכאן מעט. [ה'], נעקרה צלע מעיקרה. דדוקא נשתברו תנן במתניתין דבעינן רובא. אבל נעקרה צלע אחת מעיקרה עד חצי חולייתה, טריפה. [ו'], וגולגולת שהוכתה מכות רבות על גולגולתה ולא נפחתה ולא ניקב הקרום, אם רובה נחבסה דהיינו נתרוצצה, טריפה. [ז'], ובשר החופה את רוב הכרס ברובו, נמי איכא למאן דאמר דתנא מייתי ליה בזה הכלל, ולא הוזכר בפירוש במשנה, לפי שאינם מפרשין הכרס החיצונה ששנוי במשנה שהוא בשר החופה את רוב הכרס כדפרישנא לעיל. וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מן הארכובה ולמעלה, טריפה. וחסרון בשדרה, שם חסרה חוליא אחת, טריפה. וגלודה, שנפל עורה והופשטה כולה או מחמת שחין או מחמת מלאכה, טריפה. וחרותה, שצמקה ריאה שלה ונעשית כחריות של דקל מחמת פחד שהבעיתה אדם, דדוקא בידי שמים תנן לקמן שהיא כשרה משום דהדרא בריאה, אבל לא בידי אדם. וכל הני טרפות רבינהו תנא בזה הכלל: כל שאין כמוה חיה. שלקתה מכה, שאין בהמה לקויה דוגמתה יכולה לחיות:

ב. וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בַּבְּהֵמָה, נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדָּקָה. עַד כַּמָּה תֶחְסַר, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד כְּאִסָר הָאִיטַלְקִי. נִפְחֲתָה הַגֻּלְגֹּלֶת וְלֹא נִקַב קְרוּם שֶׁל מֹחַ, נִקַב הַלֵּב וְלֹא לְבֵית חֲלָלוֹ, נִשְׁבְּרָה הַשִּׁדְרָה וְלֹא נִפְסַק הַחוּט שֶׁלָּהּ, נִטְּלָה הַכָּבֵד וְנִשְׁתַּיַּר הֵימֶנָּה כַזַּיִת, הֶמְסֵס וּבֵית הַכּוֹסוֹת שֶׁנִּקְּבוּ זֶה לְתוֹךְ זֶה, נִטַּל הַטְּחוֹל, נִטְּלוּ הַכְּלָיוֹת, נִטַּל לֶחִי הַתַּחְתּוֹן, נִטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וַחֲרוּתָה בִידֵי שָׁמָיִם. הַגְּלוּדָה, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין:

ברטנורה  (ב) ניקבה הגרגרת. בלא חסרון איסר כדמפרש. ואם ניקבה נקבים הרבה מפולשים ואין בהן חסרון, רואין אם כשיצטרפו יש בכולן רוב שיעור גרגרת, טריפה. ואם יש באותן נקבים חסרון או שחסרו ממנו רצועות ארוכות, אם כשיצטרף כל מה שחסר יעלה יותר משיעור איסר, טריפה. ואם כאיסר או פחות, כשרה. וכן הלכה: או שנסדקה. והוא שישתייר בה בקנה למעלה ולמטה כל שהוא: נפחתה הגולגולת. העצם נפחת ורואים אנו שלא ניקב קרום של מוח: ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. והוא שיהיה כזית במקום מרה, וכזית במקום שהיא מעורה: זה לתוך זה. שסמוכין הן ודופנן של שניהם אדוקים זה לזה ובאמצעיתן הן שופכין זה לזה. ואם חזרו וניקבו במקום אדיקת דפנותיהם ואין הנקב נראה במקום עביו ולא נשתייר בו כעובי דינר זהב, טריפה, כדמפרשינן לעיל: ניטלו הכליות. בין שניטלו שתיהן בין שניטלה אחת מהן, כשרה. ולא שנו אלא ניטלו. אבל הכוליא שהקטינה מחמת חולי בדקה עד כפול, בגסה עד כענבה בינונית, טריפה. ואם מלאה מים סרוחים, טריפה. מים זכים, כשרה: ניטל לחי התחתון. מעל הבשר והסימנים מחוברין בבשר. ולא שנו אלא שיכולה לחיות על ידי הלעטה ששופכים המאכל לתוך פיה. אבל אינה יכולה לחיות על ידי הלעטה, טריפה: ניטלה האם. היא הרחם, מטרי''ץ בלע''ז, שהעובר מונח בה: וחרותה בידי שמים. שצמקה הריאה שלה ויבשה כחריות של דקל מקול רעם וברק [צ''ל וראיית ברק], כשרה. ובידי אדם כגון שהבעיתה אדם או שאר כל הבריות כגון שאגת אריה וקול שחל, טריפה. והיכי ידעינן אם בידי שמים וכשרה, אם בידי אדם וטריפה, בקיץ מביא כלי חרס לבנים וממלאן מים קרים ומניח הריאה בתוכם מעת לעת, אי הדרא בריא, בידי שמים היא וכשרה. ואי לא הדרא בריא, בידי אדם היא וטריפה. ובחורף מביא כלי חרס שחור, שאינו מזיע כמו הלבן ואין המים מצטננים בו, ויש מפרשים שמביא כלי נחושת, וממלאן מים פושרים ומניח הריאה בתוכן מעת לעת, אי הדרא בריא, כשרה. ואם לאו, טריפה: הגלודה. שהופשט עורה מעליה, אם נשאר בה עור כרוחב סלע על פני השדרה כולה שנמצאו חוליות השדרה כולן מחופים, הרי זו כשרה. ואם נפשט ממנו רוחב סלע על פני כל השדרה, אע''פ שכל שאר עורה קיים, טריפה, וכן פסק הלכה:

ג. וְאֵלּוּ טְרֵפוֹת בָּעוֹף, נְקוּבַת הַוֵּשֶׁט, פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת, הִכְּתָה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַקֵּרְקְבָן, נִקְּבוּ הַדַּקִּין. נָפְלָה לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְנֵי מֵעֶיהָ, אִם יְרֻקִּים, פְּסוּלִין. אִם אֲדֻמִּים, כְּשֵׁרִים. דְּרָסָהּ, וּטְרָפָהּ בַּכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרִצְצַתָּה בְהֵמָה וּמְפַרְכֶּסֶת, וְשָׁהֲתָה מֵעֵת לָעֵת וּשְׁחָטָהּ, כְּשֵׁרָה:

ברטנורה  (ג) הכתה חולדה על ראשה. שנשכה בשיניה. דאילו ביד, יש דריסה לחולדה בעופות, וכל כנגד החלל מטרפא ביה: מקום שעושה אותה טריפה. שיש לחוש שמא ניקב קרום של מוח. וכיצד היא עושה, מכניס ידו לתוך פי העוף ודוחק אצבעו למעלה. אם המוח מבצבץ ויוצא, בידוע שניקב הקרום וטריפה: ניקב הקורקבן. והוא שיהיה הנקב בבשר הקורקבן ובכיס שבתוכו שהמאכל עובר בו, דהיינו שיהיו נקובים הכיס והבשר זה כנגד זה. אבל קורקבן שניקב וכיס שלו קיים, או אפילו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה, כשרה: ונחמרו בני מעיה. כווצו מחמת האור ונהפכו מראיתן. לשון מעי חמרמרו: ירוקים פסולים. הכי קאמר, אברים שדרכן להיות אדומים, כגון הלב והכבד והקורקבן שדרכן להיות אדומים באווזין ותרנגולים ותורים ובני יונה וכיוצא בהן, אם נשתנו ונעשו ירוקים מחמת האור, פסולים. ואם נשארו אדומים כמו שהיו, כשרים. והוא הדין הדקים שדרכן להיות ירוקים, אם נשתנו מברייתן ונהפכו אדומים, פסולים. וכן עופות המים שהלב והכבד והקורקבן שלהם ירוקים, אם נפלו לאור והאדימו, פסולים. שכל שנשתנו מראיתן מחמת האור, פסולים. ושיעור שינוי המראה, במשהו כמו שהנקב במשהו: דרסה. אדם ברגליו: או שטרפה בכותל. שהכה בה בכותל: או שרצצתה בהמה. דאיכא למיחש להני תלתא משום ריסוק איברים. ועדיין מפרכסת: אם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה. ובעיא בדיקה כדכתבינן לעיל גבי בהמה. שכל טריפות שמנו חכמים בבהמה, כנגדן בעוף. יתר עליהן העוף, אלו השנויין במשנה:

ד. וְאֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בָּעוֹף, נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת אוֹ שֶׁנִּסְדָּקָה, הִכְּתָה חֻלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, נִקַּב הַזֶּפֶק. רַבִּי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִטַּל. יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִקְּבוּ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַפֶּיהָ, נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ, נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, פְּסוּלָה:

ברטנורה  (ד) ניקבה הגרגרת או שנסדקה. נקובת הגרגרת וסדיקתה בעוף כנקובת הגרגרת וסדיקתה בבהמה. וכבר פירשנו לעיל. ואם ניקבה נקב שיש בה חסרון, אם החסרון הוי כשיעור רוב חלל הקנה של אותו העוף, טריפה. ואם לאו, כשרה: הזפק. הוא סמוך לושט. וכל הנמשך עם הושט כשהעוף מושך צוארו, דינו כושט ונקובתו במשהו. ושאר הזפק אם ניקב כשר: רבי אומר אפילו ניטל. ואין הלכה כרבי: יצאו בני מעיה. לא שנו אלא שבשעה שהכניסן לתוכו לא הפך עליונו לתחתונו או עגולה זו למעלה מכמות שהיתה שהחליף, זו למעלה וזו למטה. אבל הפך בהן, טריפה, שכיון שנהפך אחד מהם אינו יכול לחיות: נשתברו גפיה. עצמות הכנפים. ודוקא נשתברו. אבל שמוטת גף בעוף, טריפה, חיישינן שמא ניקבה הריאה לפי שהריאה נחבאת בין הצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט גפה מתנתקת הריאה עם הגף: נשתברו רגליה. מן הארכובה ולמטה. או אפילו למעלה ולא יצא העצם לחוץ. אבל יצא לחוץ, תנן בבהמה המקשה [פרק ד] דהוי טריפה, ושם נפרש: נמרטו כנפיה. היינו נוצה גדולה שעל כל גופה: נוצה. היא הדקה שעל הבשר שאין לה קנים, דחשיב לה כגלודה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ה. אֲחוּזַת הַדָּם, וְהַמְּעֻשֶּׁנֶת, וְהַמְצֻנֶּנֶת, וְשֶׁאָכְלָה הַרְדּוּפְנִי, וְשֶׁאָכְלָה צוֹאַת תַּרְנְגוֹלִים, אוֹ שֶׁשָּׁתְתָה מַיִם הָרָעִים, כְּשֵׁרָה. אָכְלָה סַם הַמָּוֶת אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ נָחָשׁ, מֻתֶּרֶת מִשּׁוּם טְרֵפָה, וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:

ברטנורה  (ה) אחוזת הדם. שאחזה דם וחלתה: והמעושנת. שנכנס עשן בגופה: והמצוננת. חולי מחמת צינה. ורמב''ם פירש, אחוזת הדם, שגבר עליה הדם. והמעושנת, שגברה עליה הליחה השחורה. והמצוננת, שגברה עליה הליחה הלבנה. ולא הזכיר הליחה הרביעית שהיא האדומה, לפי שאינה מצויה כל כך בבהמות: הרדופני. סם המות דבהמה. וכן צואת התרנגולים, הבהמות האוכלות ממנה מתות: מים הרעים. מים מגולים: סם המות. דבר שהוא סם המות לאדם ואינו סם המות לבהמה:

ו. סִימָנֵי בְהֵמָה וְחַיָּה נֶאֶמְרוּ מִן הַתּוֹרָה, וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֱמָרוּ. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל עוֹף הַדּוֹרֵס, טָמֵא. כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה, וְזֶפֶק, וְקֵרְקְבָנוֹ נִקְלָף, טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, כָּל עוֹף הַחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, טָמֵא:

ברטנורה  (ו) הדורס. האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שהוא אוכל. ויש שפירשו, שאינו ממתין לבעל חי עד שימות אלא אוכלו מחיים: אצבע יתירה. זו אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות: וקורקבנו נקלף. הכיס שבתוך הקורקבן נקלף מבשר הקורקבן. ולא שיהיה כל עוף טהור צריך לכל הסימנים הללו אלא סימן אחד בלבד די ובלבד שנדע בו שאינו דורס ואוכל. והגאונים כתבו שמסורת בידם שאין מכשירים עוף הבא בסימן אחד ואע''ג שידוע לנו בו שאינו דורס ואוכל, אלא אם כן היה אותו סימן שקורקבנו נקלף ביד, אבל אם אינו נקלף ביד אע''פ שיש לו זפק או אצבע יתירה מעולם לא התירוהו: החולק את רגליו. כשמעמידו על החוט נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתים מכאן: טמא. בידוע שהוא דורס:

ז. וּבֶחָגָבִים, כּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם, וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, וְקַרְסֻלַּיִם, וּכְנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר. וּשְׁמוֹ חָגָב. וּבַדָּגִים, כֹּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵי קַשְׂקַשִּׂין וּסְנַפִּיר אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן קַשְׂקַשִּׂין, הַקְּבוּעִין בּוֹ. וּסְנַפִּירִין, הַפּוֹרֵחַ בָּהֶן:

ברטנורה  (ז) ובחגבים. זהו סימן טהרתם: כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים ויש לו קרסולים. הם שתי רגלים ארוכין לבד הארבע והם סמוך לצוארו ממעל לרלגיו לנתר בהם, כשהוא רוצה לקפוץ מתחזק בהם: רבי יוסי אומר ושמו חגב. אע''פ שיש בו ארבעה סימנים הללו אינו כשר אלא אם כן ידוע ששמו חגב. וכן הלכה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת. אפילו אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, או שיש לו עכשיו ועתיד להשירן כשיוצא מן המים, מותר: וסנפירין הפורח בהן. ששט בהן על פני המים:

גמרא חולין דף פד ע''א

תָּנוּ רַבָּנָן אֲשֶׁר יָצוּד לִמְדָה תּוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בְּהַזְמָנָה הַזֹּאת. תָּנוּ רַבָּנָן (דברים יב) כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְבוּלְךָ לִמְדָה תּוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵיאֲבוֹן יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹאנְךָ יָכוֹל יִזְבַּח כָּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל כָּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל תַּלְמוּד לוֹמַר מִבְּקָרְךָ וְלֹא כָּל בְּקָרְךָ מִצֹאנְךָ וְלֹא כָּל צֹאנְךָ מִכַּאן אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָנֶה יִקַּח לְפַסּוֹ לִיטְרָא יְרְק. עֲשָׂרָה מָנֶה יִקַּח לְפַסּוֹ לִיטְרָא דָגִים. חֲמִשִּׁים מָנֶה יִקַּח לְפַסּוֹ לִיטְרָא בָשָׂר. מֵאָה מָנֶה יִשְׁפְּתוּ לוֹ קְדֵירָה בְּכָל יוֹם. וְאִינָךְ אֵימַת מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. אָמַר רַב צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אַבָּא מִמִּשְׁפַּחַת בְּרִיאִים הֲוָה אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ כִּיסוֹ יְרִיצֶנָּה לְחֶנְוָנִי. אָמַר רַב נַחְמָן כְּגוֹן אָנוּ לוֹוִין וְאוֹכְלִין (משלי כז) כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהִי מַלְבּוּשָׁךְ. וּמְחִיר שָׂדֶה עַתּוּדִים לְעוֹלָם יִמְכּוֹר אָדָם שָׂדֶה וְיִקַּח עַתּוּדִים וְאַל יִמְכּוֹר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה. וְדֵי חֲלֵב עִזִּים דַּיּוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחֲלֵב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ לַחְמְךָ קוֹדֶם לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ מִכָּאן לָמְדָה תּוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בְּבָשָׂר וְיַיִן:

רש''י  אלא בהזמנה הזאת. כאלו הוא צד שאינו מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני: מבקרך. אם יש לו בעדרו יקח ואם לאו לא יקנה בשוק: כל בקרו. אם אין לו אלא שור אחד יזבחנו: לפסו. לקדרתו ל' אילפס משקל ליטרא ירק אבל בשר לא יאכל: דגים. היה בזול במקומו יותר מן הבשר: ישפתו. כשנותנין קדרה על הכירה קרי שפיתה: ואינך אימת. אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה: לחוש. ולהסתפק במזונות קלים: אבא ממשפחת בריאים. ר' יוחנן קרי ליה לרב אבא: כגון אנו. שאין אנו בריאים מי שאין לו אלא פרוטה יריצה לחנוני ולא יסגף עצמו בענוי ויצטרך לבריות יותר: כבשים ללבושך. מקרא הוא בספר משלי קנה לך צאן ויהא לך הגיזין ללבושך: ויקח עתודים. צאן שיש לו מהם חלב לפרנסה וגיזין ללבוש: די לאדם. הכי משמע די חלב עזים די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם: תן חיים לנערותיך. לבני ביתך למדם דרכי חיים להסתפק במזונות קלים:

זוהר דף פ''ה ע''א

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל כְּמַשְׁמָעוֹ וְאוּקְמוּהוּ בְּמָאן דְּגָרִים לְאַחְרָא לְמֶחֱטֵי. וְכֵן מָאן דְּמָחֵי לִבְרֵיהּ רַבָּא. וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן וְגוֹמֵר. בְּמָאן דְּלָא מָטָא לְהוֹרָאָה וְאוֹרֵי (קָאמַר. כְּמָה דְתָנֵינָן) דִכְתִיב (משלי ז') כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. וְהָאי אַעְבַּר מִשּׁוּם וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. בְּגִין דְּאַכְשִׁיל לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְתָנֵינָן מָאן דְּאָזִיל בְּאֹרַח מֵישָׁר בְּאוֹרַיְיתָא וּמָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא כַּדְקָא יֵאוֹת אִית לֵיהּ חוּלָקָא טָבָא תָדִיר לְעַלְמָא דְאָתֵי. דְהַהִיא מִלָּה דְאוֹרַיְיתָא דְאַפֵּיק מִפּוּמֵיהּ אַזְלָא וְשָׁאטָא בְעַלְמָא וְסַלְקָא לְעֵילָא. וְכַמָּה עִלָאִין קַדִּישִׁין מִתְחַבְּרָאָן בְּהַהִיא מִלָּה וְסַלְקָא בְאֹרַח מֵישָׁר וְאִתְעֲטָר בְּעִטְרָא קַדִּישָׁא וְאִסְתְּחֵי בְנַהֲרָא דְעַלְמָא דְאָתֵי דְנָגִיד וְנָפִיק מֵעֵדֶן וְאִתְקַבַּל בֵּיהּ וְאִשְׁתְּאַב בְּגַוֵּיה וְאִתְעֲנָג (ס''א וְאִתְנְטָע) סוֹחֲרָנֵיהּ דְהַהוּא נַהֲרָא אִילָנָא עִלָּאָה וּכְדֵין נָגִיד וְנָפִיק נְהוֹרָא עִלָּאָה וְאִתְעַטָּר בֵּיהּ בְּהַהוּא בַּר נָשׁ כָּל יוֹמָא כְמָה דְאִתְמַר. וּמָאן דְּלָעֵי (נ''א דְּיָלִיף) בְּאוֹרַיְיתָא וְלָא אִשְׁתְּדַל בֵּהּ בְּאֹרַח קְשׁוֹט (דפ''ה ע''ב) וּבְאֹרַח מֵישָׁר הַהוּא מִלָּה סַלְקָא וְסָטֵי אוֹרְחִין וְלֵית מָאן דְּיִתְחַבַּר בָּהּ וְכֹלָא דַחְיָין לָהּ לְבַר וְאָזִיל וְשָׁאט בְּעַלְמָא וְלָא יִשְׁכַּח אָתָר. מָאן גָּרִים לֵיהּ הָאי. הַהוּא דְסָאטֵי לֵיהּ מֵאֹרַח מֵישָׁר הָדָא הוּא דִכְתִיב וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. וּבְגִינֵי כַךְ כְּתִיב וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ. וּמָאן דְּתִיאוּבְתֵּיהּ לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא וְלָא אַשְׁכַּח מָאן דְיוֹלִיף לֵיהּ וְהוּא בִּרְחִימוּתָא דְאוֹרַיְיתָא לָעֵי בָהּ וּמְגַּמְגֵּם בָּהּ בְּגִמְגּוּמָא דְלָא יָדַע. כָּל מִלָּה וּמִלָּה סַלְקָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהַהִיא מִלָּה וְקַבִּיל לָהּ וְנָטַע לָהּ סַחֲרָנֵיהּ דְּהַהוּא נַחְלָא וְאִתְעַבִידוּ מֵאִלֵן מִלִּין אִילָנִין רַבְרְבִין וְאִקְרוּן עַרְבֵי נַחַל הָדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ה) בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד. וְדָוִד מַלְכָּא אָמַר (תהלים פ''ו) הוֹרֵנִי יְיָ דַרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ וּכְתִיב (שם כ''ו) וּנְחֵנִי בְאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי:

תרגום הזוהר
לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל: הוּא כְּמַשְׁמָעוֹ. וְהֶעֱמִידוּהוּ, בְּמִי שֶׁגּוֹרֵם לְאַחֵר שֶׁיֶּחֱטָא. וְכֵן מִי שֶׁמַּכֶּה לִבְנוֹ הַגָּדוֹל. וְכֵן, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, הַיְנוּ, בְּמִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. שֶׁכָּתוּב, כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. וְזֶה עָבַר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל, מִשּׁוּם שֶׁמַּכְשִׁיל אֶת חֲבֵרוֹ, בְּהוֹרָאָתוֹ, לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁלָּמַדְנוּ, מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר בַּתּוֹרָה, וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּרָאוּי, יֵשׁ לוֹ חֵלֶק טוֹב תָּמִיד לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי הַדִּבּוּר שֶׁל תּוֹרָה שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו, הוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם, וְעוֹלֶה לְמַעְלָה, וְכַמָּה מַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים קְדוֹשִׁים מִתְחַבְּרִים בַּדִּבּוּר הַהוּא, וְעוֹלֶה בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, וּמִתְעַטֵּר בַּעֲטָרָה קְדוֹשָׁה, וּמִתְרָחֶצֶת בַּנָּהָר שֶׁל עוֹלָם הַבָּא, הַנִּמְשָׁךְ וְיוֹצֵא מֵעֵדֶן, וּמִתְקַבֵּל בּוֹ, וּמִשְׁתָּאֵב בְּתוֹכוֹ. וְאִילָן הָעֶלְיוֹן, מִתְעַנֵג מִסָּבִיב נָהָר הַהוּא, וְאָז נִמְשָׁךְ וְיוֹצֵא אוֹר עֶלְיוֹן, וּמִתְעַטֵּר בָּאָדָם הַהוּא כָּל הַיּוֹם. כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְנוּ. וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק בָּהּ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת, וּבְדֶרֶךְ הַיָּשָׁר, דִּבּוּר הַהוּא עוֹלֶה וְנוֹטֶה מִן הַדֶּרֶךְ, וְאֵין מִי שֶׁיִּתְחַבֵּר בָּהּ, וְהַכֹּל דּוֹחִים אוֹתָהּ לַחוּץ, וְהוֹלֵךְ וּמְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם וְאֵינוֹ מוֹצֵא מָקוֹם. מִי גָּרַם לוֹ זֶה. הַיְנוּ אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁנָּטָה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל. דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִתֵּן מִכְשׁוֹל לְדִבְרֵי תּוֹרָה שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךְ אֲנִי ה'. וּמִי שֶׁתְּשׁוּקָתוֹ הוּא לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ מוֹצֵא מִי שֶׁיְּלַמֵּד אוֹתוֹ, וְהוּא בְּאַהֲבַת הַתּוֹרָה, מְדַבֵּר בָּהּ וּמְגַמְגֵם בָּהּ בְּגִמְגוּם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר עוֹלֶה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂמֵחַ בַּדִּבּוּר הַהִיא, וּמְקַבְּלָהּ, וְנוֹטֵעַ אוֹתָהּ מִסָּבִיב אוֹתוֹ הַנַּחַל, וְנַעֲשִׂים מֵאֵלּוּ הַדִּבּוּרִים אִילָנוֹת גְּדוֹלִים, דְּהַיְנוּ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים, וְנִקְרָאִים עַרְבֵי נַחַל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַהֲבָתָהּ תִשְׁגֶה תָּמִיד.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' אישות פ' י''ב

א. כַּמָּה מְזוֹנוֹת פּוֹסְקִין לָאִשָּׁה פּוֹסְקִין לָהּ לֶחֶם שְׁתֵּי סְעוּדוֹת בְּכָל יוֹם סְעוּדָה בֵּינוֹנִית שֶׁל כָּל אָדָם בְּאוֹתָהּ הָעִיר בְּאָדָם שֶׁאֵינוֹ לֹא חוֹלֶה וְלֹא גַּרְגְּרָן וּמֵאוֹתוֹ מַאֲכָל שֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. אִם חִטִּים חִטִּים וְאִם שְׂעוֹרִים שְׂעוֹרִים וְכֵן אוֹרֶז וְדוֹחַן אוֹ מִשְּׁאַר מִינִין שֶׁנָּהֲגוּ בָּהֶן. וּפוֹסְקִין לָהּ פַּרְפֶּרֶת לֶאֱכוֹל בָּהּ אֶת הַפַּת כְּגוֹן קָטְנִית אוֹ יְרָקוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְשֶׁמֶן לַאֲכִילָה וְשֶׁמֶן לְהַדְלָקַת הַנֵּר וּפֵירוֹת וּמְעַט יַיִן לִשְׁתּוֹת אִם הָיָה מִנְהַג הַמָּקוֹם שֶׁיִּשְׁתּוּ יַיִן וּפוֹסְקִין לָהּ שָׁלשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת וּבָשָׂר אוֹ דָגִים כְּמִנְהַג הַמָּקוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ כְּגוֹן פְּרוּטָה לְכִבּוּס אוֹ לַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָהֵן: ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְּעָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל אֲבָל אִם הָיָה עָשִׁיר הַכֹּל לְפִי עָשְׁרוֹ. אֲפִילוּ הָיָה מָמוֹנוֹ רָאוּי לַעֲשׂוֹת לָהּ כַּמָּה תַבְשִׁילֵי בָשָׂר בְּכָל יוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ וּפוֹסְקִין לָהּ מְזוֹנוֹת כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְאִם הָיָה עָנִי בְיוֹתֵר וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לָהּ לֶחֶם שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְתִהְיֶה כְּתוּבָּתָהּ חוֹב עָלָיו עַד שֶׁתִּמְצָא יָדוֹ וְיִתֵּן: ג. בַּעַל שֶׁרָצָה לִתֵּן לְאִשְׁתּוֹ מְזוֹנוֹתֶיהָ הָרְאוּיוֹת לָהּ וְתִהְיֶה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתָה לְעַצְמָהּ וְהוּא שׁוֹתֶה וְאוֹכֵל לְעַצְמוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וּבִלְבָד שֶׁיֹּאכַל עִמָּהּ מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְלֵילֵי שַׁבָּת: ד. הָאִשָּׁה שֶׁפָּסְקוּ לָהּ מְזוֹנוֹת וְהוֹתִירוּ הַמּוֹתָר לַבַּעַל. הָיָה בַּעְלָהּ כֹּהֵן אֵינוֹ נוֹתֵן לָהּ כָּל מְזוֹנוֹתֶיהָ תְּרוּמָה מִפְּנֵי שֶׁטּוֹרַח גָּדוֹל הוּא לָהּ לְשָׁמְרָן מִדְּבָרִים הַמְּטַמְּאִין וּלְאָכְלָן בְּטָהֳרָה אֶלָּא נוֹתֵן לָה מֶחְצָה חֻלִּין וּמֶחֱצָה תְּרוּמָה:

מוסר
משערי תשובה לר''י דף ה' ע''א

צָרִיךְ לִרְדוֹף לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וֶאֱמֶת כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט''ז) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן וּבְיִרְאַת ה' סוּר מֵרָע. וְעַתָּה הִתְבּוֹנֵן בְּסוֹד הַמִּקְרָא הַזֶּה כִּי הַאֻמְנָם אִם הַחוֹטֵא לֹא שָׁב אֶל ה' לֹא יִתְכַּפֵּר עֲוֹנוֹ בְּפוֹעַל הַחֶסֶד כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י) אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שׂחַד וּפִירְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא יִקַּח שׂחַד מִצְוָה לִמְחוֹל וּלְהַעֲבִיר עַל הָעֲוֹנוֹת. וְעוֹד אָמְרוּ כָּל הָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְּרָן הוּא יִוָּתְרוּ חַיָיו. אֲבָל מַאֲרִיךְ אַפַּיִם. וְאִם לֹא יִשְׁמְעוּ יִמַּד פְּעוּלָתָם אֶל חֵיקָם. אָכֵן זֶה שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן עַל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה דִבֵּר כִּי יֵשׁ עֲבֵירוֹת שֶׁהַתְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וִיסוּרִין מְמַרְקִין. וְהִנֵּה הַחֶסֶד יָגֵן בְּעַד הַחוֹטֵא וְיִשְׁמוֹר עָלָיו מִן הַיְסוּרִין בְּשַׁגָּם הַצֵל יַצִיל מִן הַמָּוֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. וְעוֹד יֵשׁ עָוֹן וְהוּא עֲוֹן חִלּוּל ה' שֶׁהַתְּשׁוּבָה וִיסוּרִין תּוֹלִין וּמִיתָה מְמָרֶקֶת כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כב) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמוּתוּן וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מִשְׁתַּדֵּל לִתְמוֹךְ בְּיַד הָאֱמֶת וְיַעְזוֹר אַחֲרָיו וְיִתְעוֹדֵד בִּדְבָרָיו וְהוֹפִיעַ אוֹרוֹ לְעֵינֵי בְנֵי עַמּוֹ וִיחַזֵּק יְדֵי אַנְשֵׁי הָאֱמֶת וִינַשֵּׂא רֹאשָׁם וְכִתּוֹת הַשֶּׁקֶר יַשְׁפִּילֵם יַגִּיעֵם עַד עָפָר הִנֵּה אֵלֶּה דַרְכֵּי קִדּוּשׁ ה' וְהוֹד וְהָדָר לֶאֱמוּנָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ בָּעוֹלָם וְעוֹזֵר וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדַּשׁ תּוֹרָתוֹ עַל כֵּן בְּהַרְבּוֹת פְּעָלָיו לְקַדֵּשׁ אֶת ה' וּלְעוֹדֵד הָאֱמֶת לְהָכִין אוֹתוֹ וּלְסַעֲדוֹ וְנִסְלַח לוֹ מֵעֲוֹן הַחִלּוּל עִם הַתְּשׁוּבָה בְּשׂוּמוֹ הָאֱמֶת לְעוּמַת אַשְׁמַת הַחִלּוּל מִדַּת תְּשׁוּבָתוֹ כְּנֶגֶד מִדַּת מְשׁוּבָתוֹ זֶה בִּיאוּר בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן: