סיפורים בהמשכים
"אני בחור צעיר, מה אני בכלל עושה כאן?!"
לא עיכלתי בכלל מה זה אומר, "טרשת נפוצה". המילים של הפרופסור פשוט החליקו לי ליד האוזן. לא הפנמתי מה זה אומר. פרק ראשון בסיפורו של משה זיאת – האבחון
- משה זיאת
- פורסם כ' טבת התשפ"ה
![(צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)](https://storage.hidabroot.org/articles_new/380779_tumb_730X500.webp)
"ברגע אחד, הכל השתנה". כך בדרך כלל נפתחים להם סיפורי חיים מטלטלים ומלאי תובנות. אך במקרה שלי, הפתיח יהיה קצת שונה.
זה לא קרה ברגע אחד דרמטי ומצמרר שלא יישכח... לא ישבתי בחדרו של רופא חמור סבר לשמוע את הנורא מכל. ההשגחה העליונה חסכה ממני את החוויה המיותרת הזאת, ואת הטראומה הנוראה שבאה בעקבותיה.
הייתי בחור רגיל. נמרץ, תוסס ומלא שאיפות ורצונות עד להתפקע. במוחי ובלבי התרוצצו להן אינספור תוכניות לעתיד, כפי שרק בחור בשיעור-ג'-ישיבה-גדולה יכול לדמיין ולתכנן.
אמצע החורף. חנוכה חלף לו זה מכבר, ואילו פורים טרם נראה באופק, ואני חשתי ביובש קל שפושט בי, ממלא אותי בתחושה לאה – "משבר אמצע הזמן".
כלמוד ניסיון, ידעתי מה מסוגל לעורר אותי ולהחזיר בי את החיות המיוחלת: נסיעה לרבי שמעון. כך מצאתי את עצמי בשעת צהרים קרירה, מפליג בגפי על גבי האוטובוס מירונה, בלי להודיע על כך לאיש.
נסיעה לרשב"י לא הייתה דבר חריג אצלי, אך העובדה שנסעתי באמצע הזמן ללא שום חבר לצידי ואף לא סיפרתי על כך לאיש, הייתה חריגה בהחלט.
האוטובוס השתרך לו לאיטו בעליות ובסיבובים הבלתי נגמרים, הכינרת בצבצה לה מידי פעם מעבר לרכסי ההרים, ואני חשתי איך, אט אט, הגוש הקפוץ שהיה בי נפתח אל אוויר הפסגות הנוקש למולו.
כאן אנו שבים אל התיאור שכתבתי בפרק הפתיחה של הטור הזה, כשגיליתי להפתעתי בירידתי מהר מירון שידי נרדמו להן, ואף לאחר יממת המתנה לא שבה בהן התחושה.
גם כשהבנתי שיש כאן תופעה חשודה, לא ייחסתי לכך חשיבות. הייתי סבור שהטיפול בבעיה זו הוא מתפקידו של רופא עור, או מקסימום אורתופד. מחלה נוירולוגית כרונית, לא הייתה בכלל בארסנל המחשבות שלי.
נקבע לי תור לרופא משפחה, שלהפתעתי הרבה, לאחר בירור קצר, החליט לשלוח אותי לנוירולוג.
מה זה נוירולוג, ומהו תפקידו? לא ידעתי.
*
מכירים את מכונת הכביסה האדירה הזאת, שקוראים לה MRI? לשם שלח אותי הנוירולוג.
תארו לכם בחור צעיר שלא מבין מה רוצים מחייו, שואל את עצמו: "מה הטעם להיכנס למכונה מוזרה כזאת, שבקושי לנשום מותר בה?!".
שעה שלימה של שכיבה ללא תזוזה, כשברקע מתנגנת לה סימפוניית צפצופים וחריקות לא סימפטית בעליל, כשבראש שלך כל הזמן חולפת המחשבה "מה אני עושה כאן?!".
משם הכל התרחש בקצב מהיר הרבה יותר.
תוצאות המבשרות חשד לטרשת נפוצה; אשפוז ראשוני בבית החולים "תל השומר" כדי לאמת את האבחנה; סטרואידים מוזרקים בעירוי אל תוך הווריד; ותהליך בדיקות מייגע לקביעת סוג המחלה המדויק, דרגת חומרתה והטיפול המתאים לה.
ועדיין לא הבנתי כלום!
כשהסתיים האשפוז הראשון שלי, היה זה בשעות הצהרים. אני זוכר כיצד חלפה במוחי מחשבה מהירה: "אם אזדרז, אוכל להספיק להגיע לסדר ב', בהסעה שיוצאת מבני ברק, מלאה באברכים וברבנים של הישיבה". נטלתי בחופזה את התיק הקטן שליווה אותי, ויצאתי מבית החולים בעוד צמיד האשפוז על ידי, ללא מכתב שחרור מהמחלקה (!).
לא, זה לא נבע מההתמדה היתירה שהייתה לי. האמת היא שלא עיכלתי בכלל מה זה אומר שיש לי "טרשת נפוצה", ומזגי הנמרץ לא יכל כבר לשאת את השהייה המשמימה בבית החולים.
אפילו כשישבתי, חודש לאחר מכן, עם הורי אצל הפרופסור, שאמר להם בפנים חמורות סבר: "אם בביקורת הבאה משה אהרן יבוא לכאן על רגליו, נדע שהמצב עדיין טוב", זה פשוט החליק לי ליד האוזן. לא הפנמתי מה זה אומר.
כשאני מתבונן בכך ממרחק של שנים, אני נרגש בכל פעם מחדש לגלות כיצד ההשגחה העליונה הובילה אותי במשעולי ההתמודדות בצורה הטובה והמדויקת ביותר.
האופי המרדן והעצמאי שלי, שהפך אותי לבחור שאוהב לנהל את חייו כפי שהוא מבין, בלי להתחשב בדעות חיצוניות, מילא אותי באופטימיות תמימה על גבול הנאיבית, והציל אותי מתופעות נפשיות הרות אסון.
כל מפגש של נפש האדם עם בשורת מחלה כרונית, מהווה ניפוץ מוחלט לכל התקוות, החלומות, השאיפות והחיים כפי שהוא חווה אותם עד היום.
וכשזה מתרחש בהתנגשות חזיתית בין החיים הזורמים למחלה המאיימת, על פי רוב יוצא האדם כשידו על התחתונה. נפשו צוללת לתהומות כאב ויאוש, ורוחו מונמכת עד לעפר.
הלם קרב.
תחושה של משחק שנגמר בטרם עת, ומסך שחור שירד בעיצומה של הצגה.
בנוסף לכך, לכל מחלה מצורף "תקנון", רשימת סימפטומים ארוכה ובלתי מתפשרת, שמוסיפה לסבל הרב, חששות בלתי נגמרים.
"מתי תגיע החולשה? ומתי יגיע הכאב?".
"האם מה שאני חווה עכשיו מבשר על הידרדרות נוספת?".
כך שגם אם רצית להסיח דעת ולשכוח מהאבחון הנורא, אין לך ברירה אלא לשקוע בביצת המסכנות והיאוש עוד ועוד.
בפרט במחלה שלי, טרשת נפוצה, התסכול וחוסר האונים מרקיעים שחקים, מפני שעקב שיבוש כלשהו במערכת החיסונית השומרת על הגוף מפני איומים חיצוניים, היא מזהה בטעות את הגוף עצמו כאויב, ומפעילה נגדו את כל העומד לרשותה.
הגוף שלך פועל נגדך, ואין לאל ידך לשנות זאת.
אולם אני, אופטימי עז פנים הייתי, וכלל לא אפשרתי לעצמי להבין את העובר עלי והעומד לקראתי, כך שנחסכה ממני הטראומה מההלם הפתאומי, וההיכבלות לחששות, פחדים ולמסכנות פיזית ומחשבתית.
מעבר לכל האמור, טמונה כאן עוד ישועה אדירה.
עברתי לאורך השנים תהליך מדהים, מהכחשה ומלחמה להכנעה והרפיה, אך כל זה נבע מכך שהייתה לי הבחירה כיצד להגיב, ואיך לחיות.
אולם אפשר לומר בבירור, שאילו הייתי יושב בחדרו של הרופא, ושומע ומפנים בראש מושפל ובמבט כבוי את הבשורה הנוראה הזאת, על כל משמעותה, כלל לא הייתה לי היכולת לבחור בהכחשה או במלחמה, בהכנעה או בהרפיה, והייתי מפסיד את המפתח לדרך המיוחדת שעברתי, ולמקום שבו אני נמצא היום.
הייתי יוצא מחדרו מיואש, מדוכדך, בלי זיק של תקווה, בתחושה שגורל חיי נגזר ואף נחתם בלטינית מסתלסלת תחת עטו של הפרופסור מנהל המחלקה.
את כל הסבל הנורא הזה, בורא עולם, אבי האוהב, חסך ממני בהשגחה נפלאה ומדוקדקת.
אל תקראו את הסיפור מהסוף, קראו אותו מההתחלה.