מה הבעיה בגילוח מטבעות? הטריק שאיים על הקהילה היהודית

ישנו, כידוע, איסור לגלח את הזקן שלא בהתאם לכללי ההלכה. אם מגלחים את הראש, יש להיזהר שלא לגלח את מקום הפאות. אבל מי שמע על איסור לגלח מטבעות?

ראש גולת אשכנז, מהר"ם מרוטנבורג, כותב: "מגלחי מעות – תקוצץ ידם, כמה דמים נשפכו על ידי אלה וכאלה פוסלי מטבעות היינו דאחרבינהו לאחינו יושבי צרפת והאי", (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג).

הכסף באותם הימים נעשה ממתכת יקרה, מטבעות זהב ומטבעות כסף. עם השנים המטבעות מתבלות, הן אינן נראות כמו חדשות. ומכאן הפיתוי: לגלח מעט מהמטבע, בעזרת סכין, רק כמה חוטי כסף או אפילו זהב. לאחר מכן משפשפים היטב את מקום הגילוח, ומי ישים לב? רק פקידי המלך שברשותם משקל מדויק מאד. המטבע גם כך כבר בלוי, והוא ימשיך למלא את מקומו בשוק.

המלכויות ראו בגילוח מטבעות פשע שדינו מוות, משום שלא היתה להם דרך אחרת להתגונן. קשה מאד לאתר את המגלח, כל אחד יכול לטעון שכך קיבל את המטבע, ולכן כאשר נתפס "גלחן" שכזה, הוא נענש בכל חומר הדין.

מובן שרעיון הגילוח היווה פיתוי לאנשים ממולחים ומוכשרים, בפרט אם היו עניים מרודים, כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. הבעיה היתה, שכאשר יהודי נתפס במעשה כזה, האשמה הוטלה על כל הקהילה. הרמ"א בהלכות מוסר פוסק, כי למרות האיסור החמור של "מסירה", מותר למסור למלכות מי שמגלח מטבעות, שכן הוא מסכן את כל היהודים ביודעין!

כשמהר"ם כותב "היינו דאחרבינהו לאחינו יושבי צרפת והאי", הוא מתכוון ליהודי צרפת ויהודי אנגליה, שנקראה אז גם "האי". בשנת 1290 (בדיוק מאה שנים אחרי טבח יורק שהתרחש באנגליה) גורשו היהודים בפתאומיות ובאכזריות מכל רחבי אנגליה. אחד הנימוקים היה: הם מגלחים מטבעות. היה זה הגירוש הראשון שבו ארץ נוצרית גירשה את כל יהודיה. אחריו באו רבים רבים.

אוכלוסיית יהודי אנגליה הלכה וגדלה, למרות הטבח ביורק ואירועים נוספים, שכן הלחץ והקושי על היהודים בצרפת היה קשה עוד יותר. הנוצרים לא חסכו את שבט אפם מהיהודים בכל מקום, וכך, עם עלייתו של אדוארד הראשון למלוכה, הרגישו האנגלים כי יש באנגליה "יותר מדי יהודים".

עלילת הדם הראשונה באנגליה התרחשה ב-1144, והיא הראשונה הידועה לנו באירופה. נער בשם ויליאם מן העיר נוריץ נמצא מת ביער. יהודי מומר בשם תיאובלד סיפר כי "ידוע" שבכל שנה קהילות היהודים מטילות ביניהן גורל מי ישיג גופת ילד נוצרי עבור המצות, והוא יודע שהשנה נפל הגורל בחלקה של קהילת נוריץ. שר הצבא של נוריץ דווקא לא קיבל את ההאשמה, ובצדק: רעיון כה מטופש לא נודע מעולם. אבל היו מן הגויים שעשו שפטים ביהודים. הרעיון המטופש חלחל לאט-לאט, כידוע, ובהמשך התקבל באופן אוטומטי אצל הנוצרים, אפילו בלי בדיקה.

בשנת 1278 הגיעו פקידי המלכות למסקנה כי היהודים מגלחים מטבעות באופן שיטתי. שלש מאות יהודים הושמו במבצר, עד שיודו בפשעם. הסיבה האמיתית: המלך אדוארד היה בקשיים כלכליים. הוא אהב מאד מלחמות וכיבושים, ומלחמות עולות כסף... מסיבה זו הוא הציע ל"פושעים" חנינה תמורת סכומים מכובדים. במשך שנים נכתב בספרי ההיסטוריה כי היהודים אכן גילחו מטבעות, ולכן גורשו. אך כאשר נפתחו לציבור הארכיונים ב"מגדל לונדון", שבהם נשמרו הפרוטוקולים והמסמכים מזמן המאורעות, התברר כי הרבה יותר נוצרים נעצרו בעוון זה. אלא רובם שוחררו, כיוון שלא היו הוכחות, או נענשו ענישה סמלית. היהודים, לעומת זאת, חויבו בסכומים אסטרונומיים, ואלו שלא יכלו לשלם – הוצאו להורג (בתיהם ורכושם נלקחו לאוצר המלכה. בפנקסיה של המלכה אלינור נרשמו הכנסות בסך 16,500 פאונד רק מבתי היהודים ההרוגים).

היסטוריונים הכריזו כי ההתנהלות בהחלט היתה אנטישמית, ונבעה מדעות קדומות אודות היהודים. הכרזה שכמובן לא תעזור לכל היהודים הקדושים והמעונים, ולכל אלפי המשפחות שגורשו מבתיהן...

צו הגירוש ניתן בתשעה אב שנת תתר"נ, 18 ביולי 1290, לפיו היהודים נדרשים לעזוב את אנגליה תוך זמן קצוב, ומי שיישאר – ייהרג. בתיהם שייכים לאוצר המלוכה. רוב היהודים יצאו לאזור צרפת, שהיתה גם ארץ מוצא לגבי רבים מהם. קבוצת יהודים אמידים שכרה אניה מיוחדת שתביאם לצרפת יחד עם רכושם, אך רב החובל ניווט את הספינה על שרטון שנחשף בעת השפל. האונייה נעצרה עליו לכמה שעות, והנוסעים יצאו לחלץ את עצמותיהם. עם תחילת הגאות, העלה רב החובל את הגשרים, וברח עם כל רכושם של היהודים, כשהוא קורא לעברם: המתינו, עוד מעט יבא משה ויקרע לכם את הים. כל אותם יהודים טבעו אי שם במימי תעלת למנש הקפואים והסוערים.

גילוח המטבעות נזכר ביהדות כטראומה וכסכנה גדולה. למרות העובדה שהגירוש, כמובן, הונע מאנטישמיות ומתאוות בצע, עדיין כל עיסוק כזה מסכן את כל עם ישראל, ולכן הזהירו עליו ביותר.