חוק לישראל - פרשת בהר, יום חמישי

תורה

(כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: וְתִזְרְעוּן יָת שַׁתָּא תְמִינֵתָא וְתֵיכְלוּן מִן עֲלַלְתָּא עַתִּיקָא עַד שַׁתָּא תְשִׁיעֵתָא עַד מֵעַל עֲלַלְתַּהּ תֵּיכְלוּן עַתִּיקָא:
(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי: וְאַרְעָא לָא תִזְדַבַּן לַחֲלוּטִין אֲרֵי דִילִי אַרְעָא אֲרֵי דַיָרִין וְתוֹתָבִין אַתּוּן קֳדָמַי:
(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ: וּבְכֹל אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן פֻּרְקָנָא תִּתְּנוּן לְאַרְעָא:
רביעי (כה) כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו: אֲרֵי יִתְמַסְכַּן אָחוּךְ וִיזַבֵּן מֵאַחֲסַנְתֵּהּ וְיֵיתֵי פָרִיקֵהּ דְקָרִיב לֵהּ וְיִפְרוֹק יָת זְבִינֵי אֲחוּהִי:
(כו) וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ: וּגְבַר אֲרֵי לָא יְהֵי לֵהּ פָּרִיק וְתַדְבֵּק יְדֵהּ וְיַשְׁכַּח כְּמִסַת פֻּרְקָנֵהּ:

נביאים ירמיה פרק לב

(כז) הִנֵּה אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר: הָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָא כָּל בִּשְּׂרָא הֲמִן קֳדָמַי יִתְכַּסֵי כָּל פִּתְגָּם:
(כח) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ הָא אֲנָא מְסַר יַת קַרְתָּא הֲדָא בִּידָא דְכַשְּׂדָּאֵי וּבִידָא דִנְבוּכַדְרֶאצַרִ מַלְכָּא דְבָבֶל וְיִכְבְּשִׁינָהּ:
(כט) וּבָאוּ הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְהִצִּיתוּ אֶת הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ וּשְׂרָפוּהָ וְאֵת הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגּוֹתֵיהֶם לַבַּעַל וְהִסִּכוּ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי: וְיַעֲלוּן כַשְּׂדָּאֵי דְמַגִיחִין קְרָבָא עַל קַרְתָּא הֲדָא וְיִדְלְקוּן יַת קַרְתָּא הֲדָא בְּנוּרָא וְיוֹקְדוּנָה וְיָת בָּתַּיָּא דְאַסִיקוּ בּוּסְמִין עַל אֲגוֹרֵיהוֹן לְבַעְלָא וּנְסִיכוּ נִסְכִין לְטַעֲוַת עַמְמַיָּא בְּדִיל לְאַרְגָזָא קֳדָמַי:
(ל) כִּי הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה אַךְ עֹשִׂים הָרַע בְּעֵינַי מִנְּעֻרֹתֵיהֶם כִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אַךְ מַכְעִסִים אֹתִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נְאֻם יְהוָה: אֲרֵי הֲווּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה בְּרַם עָבְדִין דְבִישׁ קֳדָמַי מִנְעוּרֵיהוֹן אֲרֵי בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּרַם מַרְגְזִין קֳדָמַי בְּעוֹבְדֵי יְדֵיהוֹן אֲמַר יְיָ:
(לא) כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי: אֲרֵי רוּגְזִי וְחֵימְתִי חַל בְּקַרְתָּא הֲדָא לְמָן יוֹמָא דִבְנוֹ יָתָא וְעַד יוֹמָא הֲדָא לְאַגְלָיוּתָהּ מִקָבֵיל מֵימְרִי:

כתובים משלי פרק כט

(ד) מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה: מַלְכָּא בְדִינָא נוֹקֵים אַרְעָא וְגַבְרָא עַוָלָא עָקֵר לַהּ:
(ה) גֶּבֶר מַחֲלִיק עַל רֵעֵהוּ רֶשֶׁת פּוֹרֵשׂ עַל פְּעָמָיו: גַּבְרָא דְמִתְפְּלַג עַל חַבְרֵיהּ מְצוּדְתָּא פָּרֵס עַל הִלְכָתֵיהּ:
(ו) בְּפֶשַׁע אִישׁ רָע מוֹקֵשׁ וְצַדִּיק יָרוּן וְשָׂמֵחַ: גַּבְרָא בִישָׁא בְּחוֹבֵיהּ מִתְּצִיד וְצַדִיקָא דָיֵץ וְחָדֵי:
(ז) יֹדֵעַ צַדִּיק דִּין דַּלִּים רָשָׁע לֹא יָבִין דָּעַת: יָדֵעַ צַדִיקָא דִינְהוֹן דְּמִסְכְּנֵי וְרַשִׁיעֵי לָא מִתְבַּיְנִין יְדִיעֲתָא:
(ח) אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף: גַּבְרָא מְמִקְנֵי מִמַלְלִין כְּדָבָא וְחַכִּימֵי מְהַפְּכִין רוּגְזָא:

משנה חולין פרק ה

א. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶּׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁין. כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בִּפְנִים. הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:

ברטנורה  (א) אותו ואת בנו. האם והבן, או האם והבת. אבל האב עם הבן או עם הבת אינו אסור. דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו, יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו: בין בארץ בין בחוצה לארץ. איידי בעי למתני בין בחולין בין במוקדשים, תנא נמי בארץ ובחוצה לארץ, אע''ג דלא אצטריך, דחובת הגוף היא, וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ: בפני הבית. בזמן שבית המקדש קיים: שלא בפני הבית. דסלקא דעתך אמינא הואיל ובענינא דקדשים כתיב, בפני הבית ננהוג, שלא בפני הבית לא ננהוג. קמשמע לן: בחולין ובמוקדשים. בין ששניהם חולין או שניהם מוקדשים, בין שאחד מהן חולין והשני מוקדשים. ומנלן דנוהג במוקדשים, דכתיב (ויקרא כב) שור או כשב או עז כי יולד וגו' ירצה לקרבן אשה, וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו וגו': בחוץ. חוץ לעזרה: שניהם כשרים. משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים, תנא רישא שניהם כשרים: והשני סופג את הארבעים. משום לאו דאותו ואת בנו. ולא שנא שחט את האם תחלה, ולא שנא שחט את הבן תחלה. לא שנא שחטינהו חד גברא, ולא שנא תרי גברי: הראשון חייב כרת. משום שחוטי חוץ. אבל השני פטור מן הכרת דכיון דנשחטה אמו שוב אין ראוי הבן לישחט היום בפנים, דפסול משום מחוסר זמן שאינו ראוי לשחטו ולהקריבו היום, ואין חיוב משום שוחט בחוץ אלא אם כן ראוי לפנים, דכתיב (שם יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו, הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. ואי לא, לא: ושניהם סופגים את הארבעים. הראשון משום שוחט בחוץ, דכל חייבי כריתות לוקין. והשני משום לאו דאותו ואת בנו: חולין בפנים שניהם פסולין. משום חולין שנשחטו בעזרה: והשני סופג. משום אותו ואת בנו. אבל משום חולין בעזרה, אזהרת עשה היא (דברים יב) כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום: קדשים בפנים השני סופג. משום אותו ואת בנו: ופסול. משום מחוסר זמן:

ב. חֻלִּין וְקָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת וּפָסוּל, וְהַשֵּׁנִי כָשֵׁר, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין וְקָדָשִׁים בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים וְחֻלִּין בִּפְנִים, הָרְאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. חֻלִּין בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל. קָדָשִׁים בַּחוּץ וּבִפְנִים, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וְכָשֵׁר. קָדָשִׁים בִּפְנִים וּבַחוּץ, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:

ברטנורה  (ב) חולין וקדשים בחוץ. דוקא נקט הראשון חולין והשני קדשים. וכן כל השנויין במשנה דוקא נקט להו: והשני סופג. משום אותו ואת בנו: קדשים. בתחילה, ואחר כך חולין בחוץ: השני כשר. באכילה. ואיידי דתנא פסול תנא כשר: ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ. ושני משום אותו ואת בנו: חולין וקדשים בפנים שניהם פסולים. ראשון משום חולין שנשחטו בעזרה. ושני משום מחוסר זמן: והשני סופג. משום אותו ואת בנו: חולין בחוץ ובפנים. הראשון בחוץ והשני בפנים: קדשים בחוץ ובפנים הראשון בכרת. משום שוחט בחוץ: ושניהם פסולים. ראשון משום שנשחט בחוץ. ושני משום מחוסר זמן: ושניהם סופגים. ראשון משום שוחט חוץ. ושני משום אותו ואת בנו: קדשים בפנים ובחוץ. השני סופג משום אותו ואת בנו. ומשום שוחט חוץ לא לקי, דמחוסר זמן הוא ואינו מתקבל בפנים:

ג. הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּבִין. הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר, וְהַמְּעַקֵּר, פָּטוּר מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ. שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ, אֵיזֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחַט רִאשׁוֹן. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי, זָכָה. שָׁחַט פָּרָה וְאַחַר כָּךְ שְׁנֵי בָנֶיהָ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שָׁחַט שְׁנֵי בָנֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בִּתָּהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. שְׁחָטָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט בִּתָּהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, אִמָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט, בִּתָּהּ מָכַרְתִּי לִשְׁחוֹט. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת, וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּכְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח. אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה שֶׁצָרִיךְ לְהוֹדִיעַ, בְּיָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד:

ברטנורה  (ג) פרת חטאת. פרה אדומה. דלאו לאכילה היא: ושור הנסקל. לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו: ועגלה ערופה. דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה. וצריך להסירן מן המשנה. דלא פטר בהו ר' שמעון: וחכמים מחייבים. האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ובא שני ושחט לשלחנו לאכול. אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מניה, דתרתי לא עבדינן ליה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו, ולא אתרו ביה משום עבודה זרה, דכיון דלא אתרו ביה משום עבודה זרה, לא מיקטיל, ולוקה משום אותו ואת בנו. והלכה כחכמים: ונתנבלה בידו. שלא מדעת: והנוחר. שתוחב הסכין בנחיריו וחותך: והמעקר. שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן: פטור. ואפילו לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא, ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל: איזה שלקח ראשון ישחט ראשון. אם באו לבית דין. שבא האחד לשחוט וחברו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט, שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח: ואם קדם השני זכה. שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור. ויש לו ריוח שאוכל היום בשר: סופג שמונים. דעל כל בן ששוחט עובר בלאו: סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת: שחטה ואת בתה ואחר כך את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו: שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור: ואחר כך שחט את בתה. ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה: סופג ארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה: סומכוס אומר סופג שמונים. דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים, וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואחר כך שחטה, סומכוס אומר משום רבי מאיר חייב משום חמשה לאוין: בארבעה פרקים בשנה. דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד, לפיכך המוכר בהמה לחברו ומכר בתחילה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה: ביו''ט האחרון של חג. היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה: אף ערב יום הכפורים בגליל. ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום כפור אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא: בזמן שאין לו ריוח. הפסק בנתים, שמכר האם היום: אבל יש לו ריוח. שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום: אין צריך להודיעו. שאני אומר, אתמול שחטה הראשון. פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח, שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום. אבל יש לו ריוח, שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה. ור' יהודה לפרושי מילתיה דתנא קמא אתי ולא לאפלוגי עליה: ומודה ר' יהודה. אע''פ שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אע''פ שאינו נחפז ומהיר לקנות: את האם לחתן ואת הבת לכלה. אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה:

ד. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בְּעַל כָּרְחוֹ. אֲפִלּוּ שׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים וְאֵין לוֹ לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט, לְפִיכָךְ אִם מֵת, מֵת לַלּוֹקֵחַ. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן, לְפִיכָךְ אִם מֵת, מֵת לַמּוֹכֵר:

ברטנורה  (ד) משחיטין את הטבח בעל כרחו. שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר: אפילו שור שוה אלף זוז שוחטו בעל כרחו. אע''פ שאין לו לוקחים לשאר הבשר. לפי שדבר תורה מעות קונות, ומעת שקיבל המוכר הדינר קנה הלוקח הבשר. ולא תקנו חכמים שמשיכה קונה ולא מעות אלא גזירה שמא יאמר לו מוכר לקונה נשרפו חטיך בעליה, דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן המעות, אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו. אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. ובארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהמעות קונות: לפיכך אם מת מת ללוקח. ומפסיד לדינר שהרי ברשותו מת: אינו כן. דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

ה. יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה. אֶת זוֹ דָרַשׁ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית א), יוֹם אֶחָד, וְנֶאֱמַר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (ויקרא כב), יוֹם אֶחָד. מַה יּוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, אַף יוֹם אֶחָד הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה:

ברטנורה  (ה) יום אחד האמור באותו ואת בנו כו' לפי שפרשת אותו אות בנו סמוכה לקדשים, דכתיב ירצה לקרבן אשה, וסמיך ליה אותו ואת בנו. ובקדשים לילה הולך אחר היום, דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר, אלמא לילה שלאחריו קרוי יום קרבנו עד הבוקר. יכול אף זה כן, [נאמר כאן יום אחד] ונאמר במעשה בראשית יום אחד וכו':

גמרא חולין דף ס' ע''ב

רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי רָמֵי כְּתִיב (בראשית א') וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים. וּכְתִיב אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן. אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶפְשַׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד. אָמַר לָהּ לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ. אָמְרָה לְפָנָיו. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָבָר הָגוּן אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי. אָמַר לָהּ. לְכִי וּמְשׁוֹל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אָמְרָה לֵיהּ. מַאי רְבוּתֵיהּ דִּשְׁרָגָא בְטִיהֲרָא מַאי אֲהַנֵי. אָמַר לָהּ. זִיל וְלִימְנוּ בָךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים. אָמְרָה לֵיהּ יוֹמָא נָמֵי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מָנוּ בֵיהּ תְּקוּפוֹת. דִּכְתִיב וְהָיוּ לְאוֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים. אָמַר לָהּ זִיל לִיקְרוּ צַדִּיקֵי בִשְׁמֵךְ. (עמוס ז') יַעֲקֹב הַקָּטָן שְׁמוּאֵל הַקָּטָן (ש''א ט''ז) דָּוִד הַקָּטָן חַזְיָיהּ דְלָא קָא מְיַתְבָא דַעְתָּהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָבִיאוּ כַפָּרָה עָלַי שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיּרִחַ. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. מַה נִשְׁתַּנֶה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר כ''ח) לַה' אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַפָּרָה עַל שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. רַב אָסֵי רָמֵי כְּתִיב (בראשית א') וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא בִּתְלַת בְּשַׁבַּתָּא. וּכְתִיב (שם ב') וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא. מְלַמֵּד שֶׁיָּצְאוּ דְשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח הַקַּרְקַע. עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְשָׁמִים וְצָמְחוּ. לְלַמְּדָךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים. רַב נַחְמָן בַּר פַּפָּא הַוְיָא לֵיהּ הַהִיא גִינְתָא. שָׁדֵי בֵיהּ בִּיזְרְנִי וְלָא צָמַח. בָּעָא רַחֲמֵי. אָתָא מִיטְרָא וְצָמַח. אָמַר הַיְינוּ דְרַב אָסֵי:

רש''י  כתיב הגדולים. דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן: לך ומשול ביום ובלילה. נחמה הוא: שרגא בטיהרא. נר בצהרים אינו מאיר: יומא. חמה: תקופות. נמנין לחמה ועל ידי התקופה מעברין את השנה: יעקב הקטן. מי יקום יעקב כי קטן הוא: דוד הקטן. מקרא הוא בשמואל: בכולהו. רגלים כתיב ושעיר חטאת אחד ולא כתיב לה': טרם יהיה בארץ. עדיין לא היה בארץ: עמדו על פתח קרקע. מתאוים למי הגשמים כדכתיב כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי: ביזרני. זרעים: היינו דרב אסי. שהקב''ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:

זוהר בהר דף ק''י ע''ב

רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווּ אַזְלֵי בְאָרְחָא פָגְעוּ בְהַהוּא טוּרָא. אַשְׁכְּחוּ תְרֵי גַבְרֵי דַהֲווֹ אַזְלֵי אַדְהָכִי חָמוּ חָד בַר נָשׁ דְּהָוָה אָתֵי. וְאָמַר לוֹן בְּמָטוּ מִנַּיְיכוּ הָבוּ לִי מְזוֹנָא פִּתָּא דְנָהֲמָא דְהָנֵי תְרֵין יוֹמִין דְּתָעֵינָא בְמַדְבְּרָא וְלָא אָכַלְנָא מִידִי. אִשְׁתְּמִיט חָד מֵאִינוּן תְּרֵין גַבְרֵי וְאַפֵּיק מְזוֹנֵיהּ דְּאִיהוּ אַיְיתֵי לְאָרְחָא וְיָהִיב לֵיהּ וְאָכִיל וְאַשְׁקֵי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ מַה תַעְבִיד מִן מְזוֹנָא דְהָא אֲנָא דִידִי אָכַלְנָא. אָמַר לֵיהּ וּמַה עָלַי דִידָךְ אֲנָא (דקי''א ע''א) אָזִיל. יָתִיב גַבֵּיהּ הַהוּא מִסְכְנָא עַד דְאָכַל כָּל מַה דְהָוָה גַבֵּיהּ וְהַהוּא נַהֲמָא דְאִשְׁתְּאַר יָהַב לֵיהּ לְאוֹרְחָא וְאָזַל לֵיהּ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לָא בָעָא קוּדְשָׁא בְרִיךְ הוּא דְמִלָּה דָא יִתְעֲבִיד אַל יְדָן אָמַר רִבִּי יוֹסֵי דִילְמָא דִינָא אִתְגְזַר עַל הַהוּא בַר נָשׁ ובָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַמְנָא קָמֵיהּ הָאי בְגִין לְשֵׁזָבָא לֵיהּ. עַד דַּהֲווֹ אַזְלֵי לָאָה הַהוּא גַבְרָא בְאוֹרְחָא. אָמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ וְלָא אֲמֵינָא לָךְ דְּלָא תִתֵּן נַהֲמָא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא לְרִבִּי יוֹסֵי הָא מְזוֹנָא גַבָּן נִיהַב לֵיהּ לְמֵיכַל אָמַר רִבִּי יוֹסֵי תַבְעֵי לְמֵיפַק מִנֵּיהּ זְכוּתָא נֵזִיל וְנֶחֱמֵי דְהָא וַדָּאי בְקַפְטוּרֵי דְדָא טַפְסָא דְמוֹתָא אִתְאֲחִיד וּבָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַמְנָא זְכוּתֵיהּ בְּגִין לְשֵׁזְבֵיהּ. אַדְּהָכִי יָתִיב הַהוּא בַר נָשׁ וְנָאִים תְּחוֹת חָד אִילָנָא וְחַבְרֵיהּ אִתְרְחִיק מִנֵּיהּ וְיָתִיב בְּדֶרֶךְ אַחֲרָא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי לְרִבִּי חִיָּיא הַשְׁתָּא נֵיתִיב וְנֵחֱמֵי דְוַדָּאי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָעֵי לְמִרְחַשׁ לֵיהּ נִיסָא קָמוּ וְאוֹרִיכוּ אַדְּהָכִי חָמוּ חָד טִפְסָא בְשַׁלְהוֹבֵי קָאִים גַּבֵּיהּ אָמַר רִבִּי חִיָּיא וַוי עַל הַהוּא בַר נָשׁ דְּהַשְׁתָּא יְמוּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי זַכָּאָה הַהוּא בַּר נָשׁ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יַרְחִישׁ לֵיהּ נִיסָא אַדְּהָכִי נָחַת מֵאִילָנָא חָד חִוְיָא וּבָעָא לְמִקְטְלֵיהּ קָם הַהוּא טַפְסָא עָלֵיהּ וּקְטָלֵיהּ קִסְטֵר בְּרֵישֵׁיהּ טַפְסָא וְאָזַל לֵיהּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וְלָא אֲמֵינָא לָךְ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָעָא לְמִרְחַשׁ לֵיהּ נִיסָא וְלָא תִּפּוּק זְכוּתֵיהּ מִנֵּיהּ. אַדְּהָכִי אַתְעַר הַהוּא בַר נָשׁ וְקָם וְאָזִיל לֵיהּ אָחִידוּ בֵיהּ רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי וְיָהֲבוּ לֵיהּ לְמֵיכַל. בָּתַר דְּאָכַל אַחְוִיאוּ לֵיהּ נִיסָא דְרָחִישׁ לֵיהּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (תהלים לז) בְּטַח בַּיְיָ וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְבַר נַשׁ דְּעָבִיד טוֹב מִדִּידֵיהּ דְהָא אַתְעַר טוֹב בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וּבְמָה בִּצְדָקָה. דְכַד אַתְעַר צְדָקָה הָא טוֹב כְּדֵין אַתְעַר לְגַבֵּי כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְעַל דָּא כְתִיב (משלי י) וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. מָאי טַעְמָא בְגִין דִצְדָקָה אִילָנָא דְחַיֵּי הוּא. וְאַתְעַר עַל הַהוּא אִילָנָא דְמוֹתָא וְנָטִיל אִינוּן דַּאֲחִידָן בֵּיהּ וְשֵׁזִיב לוֹן מִן מוֹתָא. מָאן גָרִים לְהַהוּא אִילָנָא דְחַיֵּי דְאַתְעַר לְהָאי הֲוֵי אִימָא הַהִיא צְדָקָה דְאִיהוּ עָבִיד כַּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ לְעֵילָא כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים קה) עוֹשֶׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. וְהָא אִתְמַר:

תרגום הזוהר
רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ, פָּגְשׁוּ בָּהָר הַהוּא, מָצְאוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים. בְּתוֹךְ כָּךְ, רָאוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא, וְאָמַר לָהֶם, בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, תְּנוּ לִי מָזוֹן פַּת לֶחֶם, שֶׁזֶּה שְׁנֵי יָמִים שֶׁאֲנִי נָבוֹךְ בַּמִּדְבָּר, וְלֹא אָכַלְתִּי מַשֶּׁהוּ. נִשְׁמָט אֶחָד מֵאֵלּוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים וְהוֹצִיא מָזוֹנוֹ שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ לַדֶּרֶךְ, וְנָתַן לוֹ, וְהֶאֱכִיל וְהִשְׁקָה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ, וּמַה תַּעֲשֶׂה כְּשֶׁתִּצְטָרֵךְ לַמָּזוֹן, שֶׁהֲרֵי אֲנִי, שֶׁלִּי אֲנִי אוֹכֵל. וְלֹא אֶתֵּן לְךְ. אָמַר לוֹ, וְכִי עַל מָזוֹן שֶׁלְּךְ, אֲנִי הוֹלֵךְ. יָשַׁב אֶצְלוֹ הֶעָנִי עַד שֶׁאָכַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה אֶצְלוֹ, וְהַלֶּחֶם שֶׁנִּשְׁאָר, נָתַן לַעָנִי אֶל הַדֶּרֶךְ. וְהָלַךְ לוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּא: לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁדָּבָר זֶה יִהְיֶה נַעֲשֶׂה עַל יָדֵינוּ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אוּלָי נִגְזָר דִּין עַל אוֹתוֹ הָאָדָם, וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְּמִין לוֹ אֶת זֶה, כְּדֵי לְהַצִיל אוֹתוֹ. בְּעוֹד שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים נִתְעָיֵף אוֹתוֹ הָאָדָם בַּדֶּרֶךְ, מֵחֲמַת רָעָב. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ, שֶׁלֹּא תִּתֵּן הַלֶּחֶם לְאַחֵר. אָמַר רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי יֵשׁ מָזוֹן אֶצְלֵנוּ נִתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אַתָּה רוֹצֶה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ זְכוּת. נֵלֶךְ וְנִרְאֶה. כִּי וַדַּאי בַּחֲבָלָיו שֶׁל זֶה עִקְּבוֹת הַמָּוֶת נִתְאָחְזוּ, כְּלוֹמָר שֶׁסַּכָּנַת הַמָּוֶת הוֹלֵךְ וּמְטַפֵּס אַחֲרָיו, וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְּמִין לוֹ זְכוּת כְּדֵי לְהַצִילוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ יָשַׁב אוֹתוֹ אָדָם וְיָשַׁן תַּחַת אִילָן אֶחָד, וַחֲבֵרוֹ הִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְיָשַׁב בְּדֶרֶךְ אַחֵר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּא, עַתָּה נֵשֶׁב וְנִרְאֶה, כִּי וַדַּאי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ נֵס. קָמוּ הִמְתִּינוּ, בְּתוֹךְ כָּךְ רָאוּ מִין אֶפְעֶה בְּלַהֲבוֹת עוֹמֵד אֶצְלוֹ, אָמַר רַבִּי חִיָּא אוֹי לְאוֹתוֹ אָדָם כִּי עַתָּה יָמוּת, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, זַכַּאי הוּא אוֹתוֹ הָאָדָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה לוֹ נֵס. בְּתוֹךְ כָּךְ, יָרַד מִן הָאִילָן נָחָשׁ אֶחָד וְרָצָה לְהָרְגוֹ, קָם אוֹתוֹ הָאֶפְעֶה עַל הַנָּחָשׁ וְהָרַג אוֹתוֹ. הָאֶפְעֶה פָּנָה רֹאשׁוֹ וְהָלַךְ לוֹ. טִפְּסָא הוּא אֶפְעֶה לְפִי הָעִנְיָן. קִסְטָר, פֵּרוּשׁוֹ פָּנָה לְפִי הָעִנְיָן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת לוֹ נֵס, וְלֹא תּוֹצִיא מִמֶּנּוּ הַזְּכוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ לֶאֱכוֹל בְּתוֹךְ כָּךְ, נֵעוֹר אוֹתוֹ אָדָם מִשְּׁנָתוֹ, וְקָם וְהָלַךְ לוֹ. אָחֲזוּ בּוֹ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹסֵי, וְנָתְנוּ לוֹ לֶאֱכוֹל. אַחַר שֶׁאָכַל, הִגִּידוּ לוֹ הַנֵּס שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאָדָם הָעוֹשֶׂה טוֹב מִשֶּׁלּוֹ. כִּי מְעוֹרֵר טוֹב, בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּבַמֶּה מְעוֹרֵר. בִּצְדָקָה. כִּי כְּשֶׁנִּתְעוֹרֵר צְדָקָה, הֲרֵי אָז נִתְעוֹרֵר טוֹב אֶל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וְעַל כֵּן כָּתוּב, וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת. מַהוּ הַטַּעַם. הוּא מִשּׁוּם שֶׁצְדָקָה הִיא עֵץ הַחַיִּים, וְהוּא מִתְעוֹרֵר עַל עֵץ הַמָּוֶת, וְלוֹקֵחַ אֶת אֵלּוּ שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ, וּמַצִילָם מִן הַמָּוֶת. מִי גָּרַם לְאוֹתוֹ עֵץ הַחַיִּים שֶׁנִּתְעוֹרֵר לָזֶה, הֵוֵה אוֹמֵר, צְדָקָה הַהוּא שֶׁהָאָדָם עָשָׂה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ לְמַעְלָה, כְּדִכְתִיב עוֹשֶׂה צְדָקָה בְכָל עֵת. וּכְבָר לָמַדְנוּ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פ''ד

א. אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ. וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ מְרִיבָה. וְלֹא מִתּוֹךְ כַּעַס. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תוֹרָה. וְלֹא מִתּוֹךְ דִּין הֲלָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵם דִּבְרֵי תוֹרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבּוֹ טָרוּד בַּהֲלָכָה. אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ עִיּוּן כְּגוֹן הַלֲכוֹת פְּסוּקוֹת: ב. תְּפִלּוֹת הַפְּרָקִים כְּגוֹן תְּפִלַּת מוּסַף רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּתְפִלּוֹת מוֹעֲדוֹת צָרִיךְ לְהַסְדִּיר תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כַּךְ עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְּשֵׁל בָּהּ. הָיָה מְהַלֵּךְ בִּמְקוֹם סַכָּנָה כְּגוֹן מְקוֹם גְּדוּדֵי חַיּוֹת וְלִסְטִים וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה מִתְפַּלֵּל בְּרָכָה אַחַת וְזוֹ הִיא. צָרְכֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מְרֻבִּים וְדַעְתָּם קְצָרָה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ שֶׁתִּתֵּן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ וּלְכָל גְּוִיָּה וּגְוִיָּה דֵי מַחְסוֹרָה וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. וּמִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּדֶּרֶךְ כְּשֵׁהוּא מְהַלֵּךְ וְאִם יָכוֹל לַעֲמוֹד עוֹמֵד, וּכְשֶׁהוּא מַגִּיעַ לְיִשּׁוּב וְתִתְקָרֵר דַּעְתּוֹ חוֹזֵר וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה כְּתִקּוּנָהּ תְּשַׁע עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת:

מוסר
מספר חסידים סי' ל''ו ל''ז

בְּרוֹב הַשְׁתִיקָה יִהְיֶה הַמּוֹרָא. הַיָּרֵא מֵאֱלֹהִים הַשׁוֹמְעוֹ וְרוֹאֵהוּ וְיוֹדְעוֹ וְחוֹקְרוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק מִיִּרְאָתוֹ הוּא הַמּוֹסִיף עַל הַמּוֹרָא וְאִם מִתְנַשֵּׂא וּמַגְבִּיהַּ קוֹלוֹ מַפְסִיד אֶת הַמּוֹרָא כִּי שָׁכַח שֶׁהוּא עוֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים הֲרֵי הוּא כְסוֹמֶא הָעוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמַּרְבֶּה דְבָרִים וְאֵינוֹ יָרֵא מִמֶּנּוּ לְפִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ לִירָא מִמֶּנּוּ וְהַמַּרְבֶּה לִשְׁתּוֹק מֵחֲמַת הַמּוֹרָא לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא: יִרְאַת ה' טְהוֹרָה שֶׁאֵין בָּהּ פִּקְפּוּק. אָדָם שֶׁמּוֹצֵא מְקוֹם חֵטְא בְּלֹא יִרְאַת אָדָם וּבְלֹא בוֹשֶׁת וְאֵינוֹ עוֹזֵב לַחֲטוֹא כִּי אִם מִפְּנֵי יִרְאַת ה' זוֹ הִיא עִיקָר הַיִּרְאָה וְאִם עָשָׂה כֵן פְּעָמִים רַבּוֹת וּפַעַם אַחַת תָּקַף אוֹתוֹ יִצְרוֹ עַד שֶׁחָטָא לֹא אִבֶּד בְּכָךְ אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְאַל יַרְפֶּה יָדָיו וְלִבּוֹ מֵעֲשׂוֹת עוֹד טוֹב. אֲבָל אִם מִתְחָרֵט וְתוֹהֶא עַל הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ אֲשֶׁר כָּבַשׁ יִצְרוֹ תְּחִלָּה וְעַל זֶה נֶאֱמַר (יחזקאל י''ח) וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וגו' כָּל צִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה: