פרשת וארא: איך מגדילים את אהבת ה' אלינו? מגדילים את האהבה שלנו לעם ישראל

פרשת וארא פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי השם".

בלשון הקודש יש הבדל בין "דיבור" ל"אמירה". "דיבור" זו לשון קשה, דיבור תקיף, ואילו "אמירה" זו לשון רכה. כמו כן יש הבדל בין הכינוי "אלוקים" – המייצג דין, לכינוי "הוי-ה" (י-ה-ו-ה) - המייצג רחמים.

נתבונן שוב בפסוק: "וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי השם", ונשים לב שתחילתו דיבור ודין, וסופו אמירה ורחמים. מה פשר השינוי?

רש"י מביא את תשובת המדרש: "וידבר אלוקים אל משה – דיבר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה". כלומר, בסוף הפרשה הקודמת מסופר שמשה דיבר קשות לקדוש ברוך הוא: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל השם וַיֹּאמַר, אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי, וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ". כתגובה, הקדוש ברוך הוא דיבר עם משה קשות, ומידת הדין רצתה לפגוע בו, אולם כשהקדוש ברוך הוא הבין שמשה דיבר באופן כזה מתוך כאב פנימי וכן בעקבות צרתם וסבלם של בני ישראל, חזר ודיבר עמו במידת הרחמים. המדרש מרחיב יותר: "ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) וידבר אלוקים אל משה. ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא שבשביל צער ישראל דיבר כן, חזר ונהג עמו במידת רחמים. הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) ויאמר אליו אני השם" (שמות רבה בתחילת פרשתנו).

(אגב, מובן שהקדוש ברוך הוא לא מתחרט במובן האנושי. הביטויים הללו בתורה ובמדרשים נועדו לתאר את הנהגת הקדוש ברוך הוא בעולם בשפה שנוכל להבין. מדובר בשינוי באופן שבו הנהגתו מתגלה, לא במהותו).

החת"ם סופר מעמיק יותר בדברי המדרש הללו. הקדוש ברוך הוא פנה אל משה במידת הרחמים, לא רק לפי שראה שכוונתו רצויה, אלא דווקא בגלל הדיבור הקשה של משה, שהיה לכאורה לא מתאים, השם העלה אותו מעל מדרגת האבות!

נצטט את דבריו: "נראה, אף על פי שדיבר אתו קשות, מכל מקום שכרו אתו ופעולתו לפניו. כי משה רבינו עליו השלום הבין וידע כי לא נכון לדבר כן עם הקדוש ברוך הוא ׳למה הרעות וגו' למה זה שלחתני והרע לעם הזה והצל לא הצלת׳, וראוי היה להיענש על זה, אך להיותו מוסר גופו וגם נשמתו עבור ישראל להצלתם ולרחם עליהם, השליך נפשו מנגד ודבר קשות, והטיח דברים, ובזכות זה זכה למה שלא זכו האבות, כי הם לא יכלו לעשות ככה כי לא עליהם ציבור לנהגם, על כן הם לא זכו כי אם לאספקלריה של א-ל שד"י, ומשה רבינו עליו השלום זכה לאספקלריה של אני י-ה-ו-ה. והיינו וידבר אלוקים אל משה, דיבר קשות על שאמר ׳למה הרעות׳, וחזר ואמר רכות "אני השם", מעתה תזכה לאספקלריה של אני השם".

הדברים מדהימים: משה ידע שהוא כביכול חוטא בכך שהוא מדבר קשות עם הקדוש ברוך הוא, אולם אהבתו של משה רבינו לישראל הייתה כה עצומה ועמוקה, יותר מכל תשוקתו לעולם הבא ולשלימות רוחנית אישית. משה מסר לא רק את גופו עבור בני ישראל, אלא גם את נשמתו ורוחו. הוא ויתר, כביכול, על העולם הבא שלו, והוא הביע את הכאב שלו בניגוד לכללים המקובלים.

אחרי שמשה עשה את זה, השם לא אמר לו שהוא "עבר את הגבול", אלא להיפך, "ויאמר אליו אני השם". אתה תזכה לראות הנהגה חדשה שאף אחד מהאבות עדיין לא ראה: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּ-י וּשְׁמִי השם לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

הרמח"ל כותב: "כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה" (מסילת ישרים, פרק י"ט).

מי לא רוצה שהקדוש ברוך הוא יגדיל אליו אהבתו? הנה הדרך: להגדיל את האהבה לעם ישראל. לדבר טוב על עם ישראל.