האם מחילה על עבירות עתידיות תקפה מבחינה הלכתית? זו התשובה המפתיעה

קובלנץ היא עיר גדולה במערב גרמניה. שמה נגזר מהמונח הלטיני "מפגש נהרות". בשטחה נפגשים נהר מוזל ונהר הריין, שני נהרות הענק הזורמים מצפון גרמניה אל דרומה, נהרות היו העורק הראשי של המסחר, בתקופות שבהן לא היו רכבות, כבישים סלולים או אמצעי תחבורה אחרים. קובלנץ היתה עיר מסחרית מפורסמת.

קהילת קובלנץ היתה קהילה ותיקה ביותר. יהודים גרו בה לפחות מאז המאה ה-12, ברובע היהודי שהיה בעיר העתיקה של קובלנץ. היהודים הצטיינו במסחר, משום שהיו להם קרובים ומכרים בכל מקום. לעומת הכפרי הגרמני, שנולד באזור מגוריו ושם מצויה כל משפחתו, אשר מבלי סיבה מיוחדת לא היה יוצא כל ימיו מאותם מספר קילומטרים רבועים בהם חי – הרי שהיהודים הם נודדים נצחיים. לכל סוחר יהודי היו חברים, מכרים ובני דודים בעיירות שונות, לא רק בגרמניה אלא גם בצרפת, בשוויץ ובהולנד. יהודים סומכים זה על זה, ומספיקה נסיעה אחת של יהודי לעיירה יהודית מרוחקת כדי ליצור קשרים והסכמות, ובפרט כאשר הכל נעשה על פי ההלכה ובנאמנות.

במאה ה-17 התרבו היהודים בקובלנץ, התרבו גם הסוחרים והתרבתה הפרנסה. רבים מן היהודים התמחו בסחר של טקסטיל. הם היו מייבאים בדים ממקומות מרוחקים, הבדים היו מגיעים בספינות על גבי הנהרות, נמכרים שוב, ונשלחים לעשרות תחנות אחרות. לעתים היו הבדים מופצים ברחבי העיר. השוק הסיטונאי שעל יד הנמל המה יהודים. בימים ההם לא היו "סטנדרטים" למוצרים (כיום אנחנו מזמינים מוצר מסין, שנראה בדיוק כמו המוצר שנמצא בחנות כלי הבית הסמוכה). כל בד היה נארג ידנית על ידי נשים מקומיות, וצריכים היו להבין היטב בבדים, כדי למשש ולראות את עמידותו, איכותו וטיבו. האם הוא רק נראה יפהפה, אבל אחרי הכביסה הראשונה הוא ייראה מרוט? האם אחרי מספר לבישות הוא יתחיל להצמיח חוטים קטנים בקצוות? הסוחרים סמכו על אנשים בעלי ניסיון מוכח, וכל אחד רצה להיות זה שסומכים עליו. סוחר שסיפק בד אשר נשות העיר סיפרו עליו שהוא איננו איכותי, עשוי להפסיד הרבה סחורה, ולהיתקע עם גלילי בד ללא דורש, מבלי שיוכל לעשות מאומה.

חבורת הסוחרים היהודים של קובלנץ היו יהודים יראי שמים. כל יום, מיד אחרי תפילת שחרית, הם היו יוצאים לנמל, ממתינים לסחורות שאותן הזמינו, שוכרים פועלים שיעשו איתן מה שצריך – להעמיס על ספינה אחרת, לטעון על הדוכן בשוק, לאחסן במחסן, להוליך לאציל פלוני וכו' – ואחר הצהריים, כאשר הנמל התרוקן, היו נכנסים אל בית המדרש, לשמוע שיעור תורה מרב הסוחרים, רבי גרשון מקובלנץ.

קשה מאד לנהל מסחר, ובפרט מסחר תחרותי, מבלי להיכשל בחוסר יושר. קצת להגזים בערך הסחורה, להוסיף בחצי פה ש"הסחורה של זה שעומד כאן מימין, היא בסדר, אבל לא משהו, תשאל את המטרוניתא פלונית מה קרה לשמלתה", וכך הלאה. לפעמים סוחר מקומי אחד מסכם שיקנה כך וכך סחורה, וברגע האחרון מגיע יהודי ממולח ומציע לו אותה הכמות במחיר מוזל. כל פעולה וכל קריצה עשויה לעורר שאלות הלכתיות, וגם מריבות ומחלוקות. האם השמצת את הסחורה שלי? אתה רוצה שאעשה כך גם לך?

הרבה פעמים הרגיש הרב שסוחר מגיע לשיעור עם טעם מר בפה, עם פרצוף חמוץ כלפי חברו, אכזבה מאי הצלחה, מחשבה שאולי החבר אשם. ניסה הרב לדבר על לבם, אבל המציאות חזקה יותר מהתיאוריות. שוב ושוב נכשלו חלק מהסוחרים בהתנהגות לא נכונה. חשב הרב וטיכס עצה, ולבסוף הציע רעיון מהפכני: יכריזו כל הסוחרים, ואף יחתמו על שטר, כי הם מוחלים לחבריהם על כל מקרה של השגת גבול. אף על פי שלפי ההלכה הרבה פעמים הדבר אסור, הרי שכיוון שהם רוצים לחיות בשלום, הם מוחלים. אם חטפת לי משלוח סחורה מתחת לאף – לא נורא, מחול לך, אולי גם אני עשיתי משהו דומה, וכך הלאה. האין זה נפלא?

ליתר בטחון פנו הסוחרים בשם הרב אל רבה של קובלנץ, החוות יאיר, לקבל את אישורו, מבחינה הלכתית, האם מחילה כזו תופסת.

למרבה ההפתעה, החוות יאיר השיב להם בחריפות גדולה מאד: "נראה לי כי אף אם הריעותם אשר עשיתם בהשגת גבול, ודברו בו הפוסקים שלפעמים חייב לשלם ולפעמים הוי גזל מפני דרכי שלום, ולפעמים נקרא רשע, ובכל אופן אסור הדבר, מכל מקום המעשה האחרון אם יגמר דעתיכם להתירו ע"י מחילה, קשה מן הראשון, כי בלי ספק ע"י שיעשה לכם היתר תגדל המהומה והמריבה והמגערת והחילול השם כמה כפלי כפלים מאשר היה בראשונה עד כי ימלאו בתיכם חמס. ואם תעשו תקנה או קלקלה זו לזמן בלי ספק יעבור זמן המוגבל ויישאר ההרגל ויעשה טבע קיים בלי תרופה. גם פן ילמדו מכם גם במקומות אחרים, והייתם חוטאים ומחטיאים, ומי יתנני קצין עם פרנס ומנהיג הייתי מעניש לבני חבורה על מחשבה רעה כזו".

הכוונה אולי טובה, אבל כשמסתכלים קדימה, התוצאה תהיה רעה מאד. כל אחד מבני החבורה ירגיש עכשיו חופשי עוד יותר לרכל על חברו, להשמיץ את סחורתו, לפגוע בו בדרכים עקיפות. הרי יש מחילה, הכל מותר... ואז, גם כאשר תתפרק החבורה הזו, הנורמה תישאר. 

החוות יאיר מאריך לדון בשאלה ההלכתית, האם בכלל תופסת התחייבות כזו, מחילה עתידית להתיר דברים שלכאורה הם עברה, ומסיים "לכן בסודם אל תהא נפשי".