חוק לישראל - פרשת במדבר, יום שני

תורה

(ז) לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בַּר עַמִינָדָב:
(ח) לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: לְיִשָׂשׂכָר נְתַנְאֵל בַּר צוּעָר:
(ט) לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בַּר חֵלֹן:
(י) לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בַּר עַמִיהוּד לִמְנַשֶׁה גַמְלִיאֵל בַּר פְּדָהצוּר:

נביאים הושע פרק ב

(ז) כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי: אֲרֵי טְעַת כְּנִשְׁתְּהוֹן בָּתַר נְבִיֵי שִׁקְרָא בְּהִיתוּ מַלְּפֵיהוֹן אֲרֵי אָמְרָה אֱהַךְ בָּתַר עַמְמַיָּא רַחֲמַי מְסַפְּקֵי מֵיכְלַי וּמִשְׁתִּי כְּסוּת מִילָא וּבוּץ מְשַׁח כָּל פַּרְנוּסָי:
(ח) לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא: בְּכֵן הָא אֲנָא מְקַלְקֵל יַת אוֹרְחָתִיךְ כְּמָא דְסָיְנִין בְּכוּבַּיָּא וְאֶפְסוֹק כְּמָא דְמַפְסִיקִין בְּכָתְלַיָא וּשְׁבִילַהָא לָא תִשְׁכָּח:
(ט) וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה: וְתִרְדָף שְׁלָם עִם עַמְמַיָּא רַחֲמַהָא וְלָא תִדְבַּק יַתְהוֹן וְתִבְעֵי סָעֵיד וְלָא תַשְׁכַּח וְתֵימַר אֱהַךְ וְאֵתוּב לְפוּלְחַן רִבּוֹנִי קַדְמָאָה אֲרֵי טַב לִי כַּד הֲוֵיתִי פָּלְחָא קֳדָמוֹהִי מִכְעַן לָא אֶפְלַח לְטָעֲוָתָא:
(י) וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל: וְאִינּוּן לָא יָדְעִין אֲרֵי אֲנָא בָּרֵיכִית לְהוֹן עִבּוּרָא וְחַמְרָא וּמִשְׁחָא וְכַסְפָּא אַסְגֵּיתִי לְהוֹן וְדַהֲבָא מִנֵּיהּ עֲבַדוּ לְטָעֲוָתָא:

כתובים משלי פרק ל

(יד) דּוֹר חֲרָבוֹת שִׁנָּיו וּמַאֲכָלוֹת מְתַלְּעֹתָיו לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם: דָּרָא דְסָפְסְרֵי אִינוּן נִיבוֹי לְמֵיכַל מַסְכְּנֵי מֵאַרְעָא וְלַעֲלִיבֵי מִן בְּנֵי נָשָׁא:
(טו) לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן: לַעֲלוּקָה תַרְתֵּין בְּנִין הַב הַב תְּלָת אִינוּן דְּלָא שָּׂבְעָן וְאַרְבַּע דְּלָא אָמְרָן מִסְתָא:
(טז) שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן: שְׁיוֹל וְאַחֲדַת רַחֲמֵי וְאַרְעָא לָא שָּׂבְעָא מַיָא וְנוּרָא לָא אָמְרָה מִסְתָא:
(יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר: עֵינָא דִמְצָרְיָא לְאָב וְשָׁיְטָא קְשִׁישׁוּתָא דְאִמָא נֶחְצוּנֵיהּ עוּרְבֵי דְנַחֲלָא וְיִסַמוּן יָתַיהּ בְּנֵי נִשְׁרָא:

משנה עירובין פרק י

א. הַמּוֹצֵא תְפִלִּין, מַכְנִיסָן זוּג זוּג. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁנַיִם שְׁנַיִם. בַּמֶה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּיְשָׁנוֹת, אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת, פָּטוּר. מְצָאָן צְבָתִים אוֹ כְרִיכוֹת, מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן. וּבַסַכָּנָה, מְכַסָן וְהוֹלֵךְ לוֹ:

ברטנורה  (א) המוצא תפלין. בשדה במקום שאינן משתמרים: זוג זוג. אחד בראש ואחד בזרוע כדרך שלובשן בחול, והיינו זוג, וחוזר תמיד ומכניס זוג זוג עד שיכניס את כולן. קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו, ואם ילבש יותר מזוג איכא בל תוסיף ואתי איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי. ורבן גמליאל סבר שבת לאו זמן תפילין הוא, והיינו טעמא דשרו ליה רבנן בהצלה משום דתכשיט הוא, הילכך מכניסן שני זוגות שני זוגות, דשני זוגות הוי תכשיט לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, וכל כמה דהוי תכשיט שרי. ומשום בל תוסיף ליכא הכא, דאין כאן מצות תפילין כלל אלא כשאר מלבוש דעלמא. ואין הלכה כרבן גמליאל: בישנות. שניכר הקשר, דודאי תפילין הן ויש בהן קדושה ואסור להניחן במקום בזיון. אבל בחדשות אין מחללין שבת עליהן להכניסן, דילמא קמיע בעלמא נינהו, ואין קדושה אלא בעשויין כהלכתן לשמן: צבתים. קשורים כל זוג וזוג לעצמו: כרוכים. הרבה ביחד: מחשיך עליהן. יושב ומשמרם שם עד שתחשך, ומשחשיכה מכניסן כולם ביחד. וכגון שהם מרובים שאם יביאם זוג זוג לא תכלה הבאתם קודם הלילה, שאם הם בענין שתכלה הכנסתן לבית קודם הלילה, מכניסן זוג זוג כדאמרן: ובסכנה. שגזרו שמד שלא להניח תפילין. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, במה דברים אמורים בסכנה של שמד, אבל אם מתיירא לשהות שם מפני הלסטים, מוליכן פחות פחות מארבע אמות:

ב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה. וְכֵן בְּנוֹ, נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ מֵאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ חוּץ לַתְּחוּם. אָמְרוּ לוֹ, לֹא תְהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְעָלֶיהָ:

ברטנורה  (ב) ר' שמעון אומר נותנן לחברו. ואינו מוליכן פחות [פחות] מארבע אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחילת ארבע לסוף ארבע. והלכה כר' שמעון: וכן בנו. שילדתו אמו בשדה בשבת: נותנו לחברו. והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מארבע אמות: אפילו חוץ לתחום. בחבית של הפקר מיירי. דאי יש לה בעלים, הא קיימא לן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. וסבר ר' יהודה נכסי הפקר לא קנו שביתה: אמרו לו. ר' יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה נכסי הפקר קונין שביתה במקומן: לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כר' יהודה:

ג. הָיָה קוֹרֵא בַסֵפֶר עַל הָאִסְקֵפָּה, נִתְגַּלְגַּל הַסֵפֶר מִיָדוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. הָיָה קוֹרֵא בְרֹאשׁ הַגַּג וְנִתְגַּלְגַּל הַסֵפֶר מִיָּדוֹ, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ. מִשֶּׁהִגִּיעַ לַעֲשָׂרָה טְפָחִים, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין מְסֻלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא כִמְלֹא מַחַט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִילוּ בָאָרֶץ עַצְמוֹ גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁאֵין לְךָ דָבָר מִשּׁוּם שְׁבוּת עוֹמֵד בִּפְנֵי כִתְבֵי הַקּדֶשׁ:

ברטנורה  (ג) הקורא בספר. כל ספרים שלהם היו נגללים כספר תורה שלנו: האסקופה. כעין אצטבא שלפני פתח הבית, וכרמלית היא: גוללו אצלו. הואיל וראשו אחד בידו: לעשרה טפחים. התחתונים הסמוכים לקרקע של רשות הרבים, דאם אין אגדו בידו הוי איסור דאורייתא, וגזרינן אגדו בידו אטו שאין אגדו בידו. ובגמרא פריך והא לא נח, כלומר אף על פי שהגיע לעשרה טפחים התחתונים אין כאן איסורא דאורייתא אפילו לא היה אגדו בידו שהרי לא נח ברשות הרבים, ומשני, כגון שהיה שם כותל משופע ונח הספר על בליטת הכותל של עשרה טפחים התחתונים דהוי כאילו נח ברשות הרבים, ואם לא היה אגדו בידו הוי חיובא דאורייתא אם היה מביאו אצלו. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, הגיע לעשרה טפחים מן הארץ הופכו על הכתב במה דברים אמורים בכותל משופע דנח אבל בכותל שאינו משופע גוללו אצלו דברי ר' יהודה שרבי יהודה אומר אפילו אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו דבעינן הנחה על גבי משהו: הופכו על הכתב. האותיות כלפי הכותל, שלא יהא מוטל כל כך בבזיון, ומניחו שם עד שתחשך: דבר משום שבות. כגון זה שאגדו בידו וליכא כי אם שבות דרבנן אם בא לגוללו אצלו, שאין חייב מן התורה אלא אם כן יצא הספר כולו מידו ונח ברשות הרבים ובא לעקרו מרשות הרבים ולהניחו ברשות היחיד. ואין הלכה כר' שמעון:

ד. זִיז שֶׁלִּפְנֵי חַלּוֹן, נוֹתְנִין עָלָיו וְנוֹטְלִין מִמֶּנּוּ בַשַּׁבָּת. עוֹמֵד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְטַלְטֵל בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא חוּץ מֵאַרְבַּע אַמּוֹת:

ברטנורה  (ד) זיז. אבן או עץ הבולט מן הכותל על אויר רשות הרבים גבוה עשרה טפחים מקרקע של רשות הרבים: נותנין עליו. בני עליה, ונוטלים ממנו, שאויר רשות הרבים אינה הולכת אלא עד עשרה. ודוקא כלים הנשברים כגון כוסות וצלוחיות הוא דנותנים עליו. אבל כלים שאינם נשברים לא, דלמא נפלו ברשות הרבים ואתי לאתויינהו: עומד אדם ברשות היחיד. בבית או על הגג, ונוטל חפץ כאן ומניח כאן ברשות הרבים. ואע''פ שאין ראשו ורובו עומד ברשות הרבים במקום החפץ, ולא גזרינן שמא יביאנו אצלו: ובלבד שלא יוציאנו. מארבע אמותיו שהיה מונח בו:

ה. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיַשְׁתִּין בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, וְכֵן לֹא יָרוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִשֶּׁנִּתְלַשׁ רֻקּוֹ בְּפִיו, לֹא יְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת עַד שֶׁיָרוֹק:

ברטנורה  (ה) וישתין ברשות הרבים. דמפיק מרשות היחיד לרשות הרבים. ואם השתין חייב חטאת, ואף על גב דבעינן עקירה מעל גבי מקום שיש בו ארבעה על ארבעה, השתן וכן הרוק הוו כמונחים במקום שיש בו ארבעה על ארבעה: משנתלש רוקו. והוא שנתעגל ונתהפך בפיו. ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׁתֶּה בִרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לִמְקוֹם שֶׁהוּא שׁוֹתֶה. וְכֵן בַּגַּת. קוֹלֵט אָדָם מִן הַמַּזְחֵילָה לְמַטָּה מֵעֲשָׁרָה טְפָחִים. וּמִן הַצִנּוֹר, מִכָּל מָקוֹם שׁוֹתֶה:

ברטנורה  (ו) וישתה ברשות הרבים. והני מילי בכלים שהם צריכין לו, דגזרינן דלמא אתי לאתויינהו, אבל בכלים שאין צריכין לו מותר, ואפילו לא הכניס ראשו ורובו ברשות הרבים: וכן בגת. לענין מעשר, שאם הכניס ראשו ורובו בגת שותה בלא מעשר, דהוי שתיית עראי. וחוץ לגת אינו רשאי לשתות בלא מעשר דהוי שתיית קבע: קולט. תופס, כלומר מקבל מן המים הנזחלין ושותה: המזחילה. כמין בנין מדרון עשוי סמוך לכותל שזוחלין בו המים. ולהכי נקרא מזחילה שכל דבר המהלך ורוחש על גבי הכותל או על גבי קרקע נקרא זוחל כמה דאת אמר (דברים לב) זוחלי עפר: למטה מעשרה טפחים. גרסינן. והכי קאמר, עומד אדם ברשות הרבים וקולט בכלי למטה מעשרה טפחים מן המים היורדין מן המזחילה. וקולט דוקא, כדמפרש בגמרא, אבל לא יצרף ויחבר פיו או הכלי למזחילה שהיא בפחות משלשה סמוך לגג, ואע''פ שהיא למטה מעשרה, מכל מקום הואיל ומוטלת לאורך הכותל ובתוך שלשה לגג הויא כגג והוי כמוציא מן הגג שהוא רשות היחיד לרשות הרבים: ומן הצנור מכל מקום. כלומר בין קולט בין מצרף, משום דצנור לעולם בולט הוא ויוצר לרשות הרבים. ובגמרא מוקי לה כשאין בצנור ארבעה על ארבעה שאינו חולק רשות לעצמו:

ז. בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְחֻלְיָתוֹ גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּיו מְמַלְאִין הֵימֶנּוּ בַשַּׁבָּת. אַשְׁפָּה בִרְשׁוּת הָרַבִּים גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, חַלּוֹן שֶׁעַל גַּבָּהּ שׁוֹפְכִין לְתוֹכָהּ מַיִם בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה  (ז) וחוליתו עשרה, חלון שעל גבה ממלאין ממנה. כיון דחולייתו שהיא השפה אשר סביבותיה גבוהה עשרה טפחים, וקיימא לן דאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים, אלא מקום פטור, לפיכך ממלאין מחלון שעל גבה בשבת, דהוו מוציאין מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבעה טפחים, ממלאין ממנה, שאין כאן רשות הרבים מפסקת מן הבור לחלון בשעה שממלאין מים אלא מקום פטור בלבד: וכן אשפה ברשות הרבים גבוהה עשרה טפחים. רשות היחיד היא, ולא חיישינן שמא תנטל אשפה ותעמוד על פחות מעשרה ואתי למשרי כדמעיקרא. ודוקא באשפה של רבים שאינה עשויה להפנות, אבל אשפה של יחיד העשויה להפנות אין זורקין לה בשבת, דחיישינן דלמא מפנה לה והויא לה רשות הרבים:

ח. אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ, אִם אֵין נוֹפוֹ גָּבוֹהַּ מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין תַּחְתָּיו. שָׁרָשָׁיו גְּבוֹהִין מִן הָאָרֶץ שְׁלשָׁה טְפָחִים, לֹא יֵשֵׁב עֲלֵיהֶן. הַדֶּלֶת שְׁבַּמֻּקְצֶה וַחֲדָקִים שֶׁבַּפִּרְצָה וּמַחֲצָלוֹת, אֵין נוֹעֲלִין בָּהֶן, אֶלָּא אִם כֵּן גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ:

ברטנורה  (ח) שהוא מיסך. שנופו נוטה למטה מכל צדדיו סביב: מטלטלין תחתיו. דכיון דאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים הוי להו כלבודים לארץ ונמצאו כמחיצות, לפיכך מותר לטלטל תחתיו, ומכל מקום צריך למלאות אותו אויר שבין הנוף לארץ בתבן וקש וכיוצא בו, ולקשור הנופות שלא יזיזם הרוח, דכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואין מטלטלין בו אלא בבית סאתים שהם שבעים אמה ושירים, שכל מחיצה שתשמישה לאויר כלומר לשמור אויר השדות והכרמים ולא לדור בה אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים: לא ישב עליהן. שאסור להשתמש באילן, גזירה שמא יתלוש. ואי לא גביהי שלשה הרי הן כקרקע ומותר לישב עליהן: הדלת שבמוקצה. רחבה שאחורי הבתים, והדלת שלה אינה קבועה בציר כשאר דלתות אלא זקופה כנגד הפתח וכשהוא פותח מטיל הדלת על הארץ: וחדקים. קוצים שהתקינן כדי לסתום בהם פרצה: וכן מחצלות. של קנים. כל אלו אינם קשורין ואין קבועין במקומן אלא כשבאין לפתוח מטילין אותן על הארץ, לפיכך אין נועלין בהם, דמחזי כבנין. אלא אם כן גבוהים מן הארץ, דאז לא מיחזי כבנין ונועלין בהן:

ט. לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָחִיד וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִפְתַּח בִּרְשׁוּת הַיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה מְחִיצָה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין שֶׁהָיָה בִירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בְּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה:

ברטנורה  (ט) לא יעמוד אדם ברשות היחיד. ויטול מפתח המונח ברשות הרבים ויפתח בו פתח החנות המונח ברשות הרבים, ואע''פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ארבע אמות, גזירה שמא יכניס המפתח אצלו: אלא אם כן עשו לו מחיצה. ויעמוד בתוכה ויפתח וינעול: אמרו לו והלא מעשה בשוק של פטמין. שמעוה רבנן לר' מאיר דכי היכי דאמר לא יעמוד ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים וכו' הכי נמי קאמר לא יעמוד אדם בכרמלית ויפתח ברשות היחיד, ברשות היחיד ויפתח בכרמלית. ומשום הכי קא מותבי ליה משוק של פטמים שהיה בירושלים דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רשות הרבים, והחלון שמניחין בו המפתח היה רשות היחיד והיו עומדין בכרמלית ופותחין ברשות היחיד: פטמין. טבחים שמפטמים בהמות לשחוט. ואין הלכה כרבי מאיר לא ברשות הרבים ולא בכרמלית: של צמרים. מוכרי צמר:

י. נֶגֶר שֶׁיֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְלֻסְטְרָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַעֲשֶׂה בִכְנֶסֶת שֶׁבִּטְבֶרְיָא שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בּוֹ הֶתֵּר, עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְאָסְרוּ לָהֶן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִיסוּר נָהֲגוּ בָהּ. בָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהַזְּקֵנִים וְהִתִּירוּ לָהֶן:

ברטנורה  (י) נגר. כעין בריח שתוחבים בכותלים או באסקופה לנעול בו הדלת: גלוסטרא. שראשו עבה ועגול כמין רמון ועשוי כבוכנא שראוי לדוך בו פלפלין, ואע''ג דתורת כלי עליו אוסר ר' אליעזר, אלא אם כן קשור ותלוי בדלת: ור' יוסי מתיר. והלכה כרבי יוסי:

יא. נֶגֶּר הַנִּגְרָר, נוֹעֲלִים בּוֹ בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהַמֻּנָּח, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמֻּנָּח מֻתָּר בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַנִּגְרָר בַּמְּדִינָה:

ברטנורה  (יא) נגר הנגרר. בריח הקשור בדלת אבל אינו תלוי בו, שהחבל הקשור בו ארוך והבריח נגרר על גבי קרקע, ובנגר שאין בראשו גלוסטרא עסקינן, דביש בראשו גלוסטרא הא שרי ליה ר' יוסי לעיל אע''פ שאינו קשור והלכה כמותו: נועלים בו במקדש. דשבות בעלמא הוא ואינו בונה ממש הואיל וקשור הוא, אלא מפני שנגרר מחזי כבונה, ואין שבות במקדש: והמונח. שאינו קשור כלל הוי בנין ממש. ור' יהודה סבר לא הוי בנין ממש אלא מחזי כבנין, ובמקדש לא גזרו משום שבות. והנגרר אף במדינה מותר, הואיל וקושר, אע''פ שאינו תלוי. והלכה כר' יהודה:

יב. מַחֲזִירִין צִיר הַתַּחְתּוֹן בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְהָעֶלְיוֹן, כָּאן וְכָאן אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעֶלְיוֹן, בַּמִּקְדָּשׁ, וְהַתַּחְתּוֹן בַּמְּדִינָה:

ברטנורה  (יב) מחזירין ציר התחתון. של דלת שכל זמן שלא יצא העליון נוח להחזירו ואין כאן בנין: אבל לא במדינה. גזירה שמא יתקע, דהוי מלאכה: והעליון כאן וכאן אסור. דכיון דיצא עליון כולו נופל והוי ליה כבונה: ר' יהודה אומר כו'. דסבירא ליה אין בנין בכלים וליכא אלא שבות, ובמקדש לא גזרו על השבות. ואין הלכה כר' יהודה:

יג. מַחֲזִירִין רְטִיָה בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. קוֹשְׁרִין נִימָא בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם בַּתְּחִלָּה, כָּאן וְכָאן אָסוּר. חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. וְאִם בַּכֶּלִי, כָּאן וְכָאן אָסוּר:

ברטנורה  (יג) מחזירין רטיה. כהן שהוצרך לעבוד עבודה בשבת ונטל רטיה שהיתה על גבי מכה שעל ידו כדי שלא תהא חוצצת בין בשרו לעבודה, מחזירה על גבי מכתו לאחר העבודה. דאי לא שריית ליה להחזירה ממנע ולא עביד עבודה: אבל לא במדינה. גזירה שמא ימרח הרטייה וחייב משום ממחק: ואם בתחילה. שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה לצורך עבודה: כאן וכאן אסור. ולא אמרינן הכא אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא אלא צורך עצמו. והא דאסרי רבנן החזרת הרטיה אינו אלא כשפירשה על גבי קרקע, אבל אם לקחה בידו כל זמן שהיא בידו או אפילו נתנה על גבי כלי ולא פירשה על גבי קרקע מותר להחזירה בכל מקום: קושרין נימא. נימת כנור של שיר הלוים שנפסקה בשבת. דקסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת. ודוקא כשנפסקה באמצע שאינו קושרה אלא לפי שעה, אבל סמוך ליתדות דהוי קשר של קיימא אסור: ואם בתחילה. שלא היתה שם מעולם דיכול לעשותה מאתמול אסור: יבלת. היא מום בקדשים, שנאמר (ויקרא כב) או יבלת, וחותכים אותה במקדש ביד, דאין בזה אלא משום שבות, דכלאחר יד הוא. אבל לא בכלי, דמלאכה גמורה היא שכך עושים בחול. וכשחותך מבעלי חיים הוי תולדה דגוזז את הצמר:

יד. כֹּהֵן שֶׁלָּקָה בְאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ גֶמִי בַמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. אִם לְהוֹצִיא דָם, כָּאן וְכָאן אָסוּר. בּוֹזְקִין מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחֲלִיקוּ, וּמְמַלְאִים מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל בַּגַּלְּגַּל בַּשַּׁבָּת, וּמִבְּאֵר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב:

ברטנורה  (יד) כורך עליה גמי. ואע''פ שהגמי מרפא את המכה, הואיל והשתא מיהא צורך עבודה הוא, דלאו אורח ארעא שתהא מכתו נראית עם עבודה, ומכסה אותה בגמי: אבל לא במדינה דרפואה בשבת שבות היא ואסור: ואם להוציא דם שמהדקה בגמי כדי להוציא דמה: כאן וכאן אסור. דהוה ליה חובל ואב מלאכה לא אשתרי במקדש: בוזקים מלח. כותתים ומפזרים מלח על גבי הכבש שעולים בו למזבח, מפני שחלק הוא ופעמים נופלים ממנו שמחליקים רגליהם בו. בוזקים, לשון כתיתה: אבל לא במדינה. מפני שהוא מתקן: ממלאים מים מבור הגולה ומבור הגדול. כך שמן. ושניהם היו בלשכת העזרה: בגלגל. העשוי להעלות בו הדלי על ידי חבלים. ומשני בורות הללו בלבד התירו למלאות מים בגלל בשבת, אבל בשאר בורות אסור, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו מתוך שממלאין בלא טורח אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת. ובמקום דליכא למגזר שמא ישקה לגינתו ולחורבתו מותר למלאות בגלגל, ולא חיישינן מפני שמשמיע קול, שלא אסור אלא קול של שיר בלבד. והכי נמי שרי למטרף אבבא ומיקש על תרעא בשבת ואין בכך כלום: ומבאר הקר. על שם שהיה באר מים חיים קרי ליה בור הקר, לשון מקור. ובור זה היה צריך לבני הגולה ברגל, והתירו להם נביאים שביניהם חגי זכריה ומלאכי למלאות ממנו בגלגל ברגל, ונשאר בהיתרו שממלאין ממנו ביום טוב בגלגל אף במדינה, מה שאין כן בשאר בארות הנובעים:

טו. שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָשׁ, כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְהֶמְיָנוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּצְבַת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה. מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לָךְ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:

ברטנורה  (טו) כהן מוציאו בהמיינו. בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש: בהמיינו. באבנטו. ואע''ג דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה: צבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה: שלא לרבות את הטומאה. לטמא אבנט הטהור. ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר' יהודה: מהיכן מוציאין אותו. בשבת: מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך: כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו: ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. סיר של נחושת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כרבי עקיבא: ר' שמעון אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו'. ר' שמעון פליג אתנא קמא דלעיל דאמר קושרין נימא במקדש, וסבר דאין קושרין נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. ואמר ליה רבי שמעון לתנא קמא, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום חמש עשרה אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם חמש עשרה אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים. אבל לקשור נימא במקדש, שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון:

גמרא עירובין דף ק''ב ע''ב

תָּנוּ רַבָּנָן רְטִיָּיה שְׁפִּרְשָׁה מֵעַל גַּבֵּי מַכָּה מַחֲזִירִין בְּשַׁבָּת רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר הוּחֲלָקָה לְמַטָּה דּוֹחֲקָהּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה דּוֹחֲקָהּ לְמַטָּה וּמְגַלֶּה מִקְצַת הָרְטִיָּיה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וְחוֹזֵר וּמְגַלֶּה מִקְצַת הָרְטִיָּיה וּמְקַנֵּחַ פִּי הַמַּכָּה וּרְטִיָּיה עַצְמָה לֹא יְקַנֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ וְאִם מִירַח חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב חַסְדָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי כֶּלִי אֲבָל פֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אָמַר מַר בַּר רַב אַשֵׁי הֲוָה קָאִימְנָא קָמֵיהּ אַבָּא נָפַל לֵיהּ אַבֵּי סַדְיָא וְקָא מְהַדֵּר לֵיהּ אֲמֵינָא לֵיהּ לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא דְאָמַר רַב חַסְדָּא מַחֲלוֹקֶת שֶׁפֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי כֶּלִי אֲבָל פֵּרְשָׁהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע אָסוּר וְאָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוּדָה אָמַר לִי לֹא שְׁמִיעָה לִי כְּלוֹמַר לָא סְבִירָא לִי:

רש''י  רטיה שפירשה. שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פירשה שהרי לא נטלה מדעת: מחזירין. דמלתא דלא שכיחא הוא ולא גזור בה רבנן: רי''א. אם נפלה אין מחזירין אבל אם הוחלקה דוחקה ומחליקה למטה: שהוא ממרח. מחליק גומות שברטיה ומירוח חייב משום ממחק: לא שנו. דתנא קמא שרי להחזירה: אלא שפירשה ע''ג כלי. על הכר או על הכסת. אבל על גבי הקרקע כלכתחילה דמי: אבי סדיא. נפלה לו על הכר שבמראשותיו כמו שמתרגם מראשותיו איסדוהי: לא ס''ל מר להא דר''ח. דמוקים פלוגתייהו כשנפלה על הכלי ואפ''ה אסר רבי יהודה ואמר שמואל הלכה כר''י: לא שמיע לי. הא דר''ח דאנא ס''ל דכי פליג ר''י בנפלה ע''ג קרקע אבל בנפלה ע''ג כלי מודה דהוה כהוחלקה בעלמא:

זוהר במדבר דף קי''ח ע''א

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹמֵר. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (ישעיה מ''ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָּהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וְגוֹמֵר. כַּמָּה חֲבִיבָה אוֹרַיְיתָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְהָא בְכָל אָתָר דְּמִילֵי דְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּמָעוּ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל חַיָּילִין דִּילֵיהּ כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְמִלּוּלֵיהּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְדַיְירָא עִמֵּיהּ הָדָא הוּא דִכְתִיב (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹמֵר וְלֹא עוֹד אֶלָא דְשַׂנְאוֹי נַפְלִין קָמֵיהּ וְהָא אוּקְמוּהָ. תָּא חֲזֵי פִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא עִלָּאִין אִינוּן לְעֵילָא. אָתֵי בַר נָשׁ וְעָבִיד פִּקּוּדָא חָדָא הַהוּא פִקּוּדָא קַיְימָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּמִתְעַטְּרָא קָמֵיהּ וְאָמַר פְּלַנְיָיא עָבַד לִי וּמִן פְּלַנְיָיא אֲנָא בְגִין דְּאִיהוּ אַתְעַר לֵיהּ לְעֵילָא. כְגוֹוָנָא דְאִיהוּ אַתְעַר לֵיהּ לְתַתָּא הָכִי נָמֵי אַתְעַר לְעֵילָא וְעָבִיד שְׁלָמָא לְעֵילָא וְתַתָּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר (ישעיה כ''ז) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי לְעֵילָא שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי לְתַתָּא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַר נָשׁ דְּעָבִיד פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגוֹמֵר בְּגִין דְּחֶדְוָה לָא אִשְׁתְּכַח אֶלָּא בְזִמְנָא בְיִשְׂרָאל קַיְימֵי בְאַרְעָא קַדִּישָׁא דְתָמָן אִתְחַבְּרַת אִתְּתָא בְּבַעֲלָהּ וּכְדֵין הוּא חֶדְוָותָא דְכֹלָא חֶדְוָותָא דְעֵילָא וְתַתָּא. בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל לָא אִשְׁתְּכָחוּ בְאַרְעָא קַדִּישָׁא אָסִיר לֵיהּ לְבַר נָשׁ לְמֶחֱדֵי וּלְאַחֲזָאָה חִידוּ דִכְתִיב שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ וְגִילוּ בָהּ וְגוֹמֵר. וְגִילוּ בָהּ דַיְיקָא. רִבִּי אַבָּא חָמָא חָד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה חַדֵּי בְּבֵי טְרוּנְיָיא דְבָבֶל בָּטַשׁ בֵּיהּ אָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ כְּתִיב. (אָמַר רִבִּי אַבָּא) בְּזִמְנָא דִירוּשְׁלֵם בְּחֶדְוָה בָעֵי בַר נָשׁ לְמֶחֱדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר לְטַעֲמֵיהּ דְּאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַםִ הַיְינוּ דִכְתִיב (תהלים ק') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (שם ג') עִבְדוּ אֶת יְיָ בְיִרְאָה וְגִילוּ בִרְעָדָה. מַה בֵין הָאי לְהָאי. אֶלָּא כָאן בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא כָאן בְּזִמְנָא דְיִשְׂרָאֵל שָׁרָאן בְּאַרְעָא אַחֲרָא. (דָבָר אַחֵר) עִבְדוּ אֶת יְיָ בְּיִרְאָה דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְזִמְנָא דְאִיהִי בְגָלוּתָא בֵינֵי עַמְּמַיָּיא. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה וְהָא כְתִיב (ישעיה נ''ה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וְדָא הִיא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כֵּיוַן דְּאָמַר תֵּצֵאוּ מִן גָּלוּתָא הוּא. וְאִקְרֵי שִׂמְחָה. אָמַר לֵיהּ וַדָּאי הָכִי הוּא דְכָל זִמְנָא דְאִיהִי בְגָלוּתָא וּשְׁכִיבַת לְעַפְרָא לָא אִקְרֵי שִׂמְחָה עַד דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא יֵיתֵי לְגַבָּהּ וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא וְיֵימָא (שם נ''ב) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹמֵר. קוּמִי אוֹרִי וְגוֹמֵר. וְיִתְחַבְּרוּן כַּחֲדָא (וְיוֹקִים לָהּ מֵעַפְרָא) כְדֵין חֶדְוָותָא אִקְרֵי. חֶדְוָותָא דְכֹלָא וּכְדֵין בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וַדָּאי כְדֵין כַמָּה חַיָּילִין יִפְקוּן לָקָבְלָהּ דְמַטְרוֹנִיתָא לְחֶדְוָותָא דְהִלּוּלָא דְמַלְכָּא כְמָה דְאַתְּ אָמֵר הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם) כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִפְכֶם וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְּאוֹתוֹת וְגוֹ': רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח. (ישעיה ס''ו) שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וְגוֹ'. כַּמָּה חֲבִיבָה הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָל צִבְאוֹתָיו כֻּלָּם מַקְּשִׁיבִים לִדְבָרָיו. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לָדוּר עִמּוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ') בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וְגוֹ'. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשׂוֹנְאָיו נוֹפְלִים לְפָנָיו. וּכְבָר הֶעֱמִידוּהוּ. בֹּא וּרְאֵה, מִצְוֹת הַתּוֹרָה עֶלְיוֹנוֹת הֵן לְמַעְלָה. בָּא אָדָם וְעָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הַמִּצְוָה הַהִיא עוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִתְעַטֶּרֶת לְפָנָיו, וְאוֹמֶרֶת פְּלוֹנִי עָשָׂה אוֹתִי, וּמִן פְּלוֹנִי אֲנִי, מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹרֵר אוֹתָהּ לְמַעְלָה. כִּי כְּמוֹ שֶׁהוּא עוֹרֵר אֶת הַמִּצְוָה לְמַטָּה כֵּן הִיא מִתְעוֹרֶרֶת לְמַעְלָה, וְעוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְמַעְלָה וּלְמַטָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹרֵם זִוּוּג לְז''א וּמַלְכוּת, הַמְּכוּנִים מַעְלָה וּמַטָּה, כְּמשׁ''א, (ישעיה כ''ז) אוֹ יַחֲזֵק בְּמָעוּזִי יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי. יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם לִי, הוּא לְמַעְלָה, בְּז''א, שָׁלוֹם יַעֲשֶׂה לִי, הוּא לְמַטָּה, בַּמַּלְכוּת. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָאָדָם הָעוֹשֶׂה מִצְוֹת הַתּוֹרָה. שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ': הוּא מִשּׁוּם שֶׁהַשִּׂמְחָה אֵינָהּ נִמְצֵאת אֶלָּא בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁשָּׁם מִתְחַבֶּרֶת אִשָּׁה בְּבַעֲלָהּ, דְּהַיְנוּ ז''א וּמַלְכוּת, וְאָז הִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, שִׂמְחָה שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה. וּבִזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל אֵינָם נִמְצָאִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אָסוּר לָאָדָם לִשְׂמוֹחַ וּלְהַרְאוֹת שִׂמְחָה. שֶׁכָּתוּב, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ וְגוֹ'. וְגִילוּ בָּהּ, הוּא בְּדִיּוּק, דְּהַיְנוּ בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִמְצָאִים בָּהּ. רַבִּי אַבָּא רָאָה אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּבֵי טְרוּנְיָא שֶׁבְּבָבֶל, בָּעַט בּוֹ. אָמַר, שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם כָּתוּב, בִּזְמָן שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם בְּשִׂמְחָה צָרִיךְ הָאָדָם לִשְׂמֹחַ, וְלֹא בִּזְמָן הַגָּלוּת, רַבִּי אֶלְעָזָר לְטַעֲמוֹ, שֶׁאָמַר שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, הַיְנוּ שֶׁכָּתוּב, (תהלים ק') עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם הִיא הַשְּׁכִינָה, וּצְרִיכִים לַעֲבוֹד וּלְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (תהלים ב') עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. מַה בֵּין זֶה לָזֶה. וּמֵשִׁיב, כָּאן בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹרִים בָּאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁאָז עוֹבְדִים לִפְנֵי ה' בְּשִׂמְחָה. וְכָאן בִּזְמָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹרִים בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת, אָז צְרִיכִים לַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וְלִשְׂמוֹחַ בִּרְעָדָה. עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת, בִּזְמָן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת בֵּין הָעַמִּים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲרֵי כָּתוּב (ישעיה נ''ה) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ, שֶׁזּוֹ הִיא כִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְכֵיוָן שֶׁאָמַר תֵּצֵאוּ, הֲרֵי מִן הַגָּלוּת הִיא, וְנִקְרֵאת שִׂמְחָה, הֲרֵי שֶׁגַּם בַּגָּלוּת הִיא נִקְרֵאת שִׂמְחָה. אָמַר לוֹ, וַדַּאי כָּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל זְמָן שֶׁהִיא בַּגָּלוּת וְשׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר, אֵינָהּ נִקְרֵאת שִׂמְחָה, עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָבֹא אֵלֶיהָ וְיָקִים אוֹתָהּ מִן הֶעָפָר וְיֹאמַר, (ישעיה נ''ג) הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר וְגוֹ', (ישעיה ס') קוּמִי אוֹרִי וְגוֹ', וְיִתְחַבְּרוּ יַחַד אָז הִיא נִקְרֵאת שִׂמְחָה, שֶׁהִיא שִׂמְחַת הַכֹּל, וְאָז בְּשִׂמְחָה תֵּצֵאוּ וַדַּאי. אָז כַּמָּה צְבָאוֹת יֵצְאוּ לְקַבֵּל אֶת הַמַּלְכָּה לְשִׂמְחָה שֶׁל סְעֻדָּת הַמֶּלֶךְ, כְּשׁ''א (ישעיה נ''ה), הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ וְגוֹ'. וְכָתוּב (ישעיה נ''ב), כִּי הָלַךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמַאֲסִפְכֶם וְגוֹ'.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק ו'

א. אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם אוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה מְלָאכָה מֵאַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית. וְכֵן לֹא יַשְׁכִּים לְפֶתַח חֲבֵירוֹ לִשְׁאוֹל בִּשְׁלוֹמוֹ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית וְלֹא יֵצֵא בַּדֶּרֶךְ קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל. אֲבָל טוֹעֵם וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל מוּסָף וְקוֹדֶם מִנְחָה. אֲבָל אֵינוֹ סוֹעֵד סָמוּךְ לְמִנְחָה: ב. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מִנְחָה גְדוֹלָה לֹא יִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ אֲפִלּוּ לְהַזִּיעַ עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף וִיבַטֵּל מִן הַתְּפִלָּה. וְלֹא לֶאֱכוֹל אֲפִלּוּ אֲכִילַת עֲרָאי שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ בַּאֲכִילָה. וְלֹא לָדוּן אֲפִלּוּ בִגְמַר דִין שֶׁמָּא יִסָתֵר הַדִּין וִימָשֵׁךְ וִיבַטֵל מִן הַתְּפִלָּה. וְלֹא יֵשֵׁב לִפְנֵי הַסַּפָּר לְסַפֵּר אֲפִלּוּ תַּסְפּוֹרֶת הֶדְיוֹט עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִשָׁבֵר הַזּוּג. וְלֹא יִכָּנֵס לַבּוּרְסֵקִי סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל שֶׁמָּא יִרְאֶה הֶפְסֵד בִּמְלַאכְתּוֹ וְיִתְעַסֵּק בָּהּ וְיִתְעַכֵּב מִן הַתְּפִלָּה. וְאִם הִתְחִיל בְּאַחַת מֵאֵלוּ לֹא יַפְסִיק אֶלָּא גוֹמֵר וְאַחַר כַּךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת מִנְחָה: ג. מֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַתַּסְפּוֹרֶת מִשֶׁיַנִיחַ מַעְפּוֹרֶת שֶׁל סַפָּרִין עַל בִּרְכָּיו. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת מֶרְחָץ מִשֶׁיִפְשׁוֹט הַבֶּגֶד הַסָּמוּךְ לִבְשָׂרוֹ. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַבּוּרְסָקִי מִשֶּׁיִּקְשׁוֹר בֶּגֶד בֵּין כְּתֵפָיו כְּמוֹ שֶׁהָאוּמָנִין עוֹשִׂין. וּמֵאֵימָתַי הַתְחָלַת הַדִּין מִשְּׁיִּתְעַטְּפוּ הַדַּיָּינִין וְיֵשְׁבוּ וְאִם הָיוּ יוֹשְׁבִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ בַעֲלֵי דִינִין לִטְעוֹן:

מוסר
מס' חסידים סי' נ''ד

אֵיזוֹ הִיא רְצִיחָה שֶׁאֵינָה נִכֶּרֶת לָעֵינַיִם וְהָעוֹנֶשׁ גָּדוֹל מְאֹד וְהָעֲבֵירָה קַלָּה וַחֲמוּרָה הִיא לְמַעְלָה הִיא הַבּוּשָׁה. הַמְבַיֵּישׁ פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים אוֹ מְצַעֲרוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּישׁ וּמִצְטַעֵר שֶׁאִילוּ הָיָה הוֹרְגוֹ הָיָה מְקַבֵּל מִיתָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה מִתְבַּיֵּישׁ אַחַר כַּךְ. מִי שֶׁבִּיֵּישׁ אֶת חֲבֵירוֹ וּמִצְטָעֵר וּמִתְחָרֵט וְרוֹצֶה הוּא לְקַבֵּל אֶת הַדִּין וּבָא לִפְנֵי יִרְאֵי ה' לִמְצוֹא לוֹ פֶּתַח לִתְשׁוּבָה יֹאמַר לוֹ דַּע כִּי רָעָתְךָ רַבָּה כִּי שָׁפַכְתָּ אֶת דָּמוֹ שֶׁל חֲבֵירָךְ שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַאֲבִיָּה בֶּן רְחַבְעָם שֶׁהוֹכִיחַ לְיָרְבָעָם בִּדְבָרִים לְבַיְישׁוֹ וְנִיגַף לָמוּת. אַף עַל פִּי שֶׁבִּיְישׁוֹ שֶׁהָיָה עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה לָכֵן לֵךְ בְּנִי לְפַיֵּיס אֶת חֲבֵירָךְ עַד שֵׁיִּתְפַּיֵּיס וְיִמְחוֹל לָךְ וְהִזָּהֵר מְאֹד לְנַפְשָׁךְ שֶׁלֹּא תְּבַיֵּישׁ וְשֶׁלֹּא תַּלְבִּין פְּנֵי אָדָם: