יש רגשות בעייתיים, אבל קודם כל צריך לתקף שיש פה רגש, והוא אמיתי

כאשר ילד גדל בצורה שלא נותנים לו להביע ולהכיר ברגשותיו, והוא נדרש לדכא תחושות מסוימות שלו ולהתעלם מהן, זו בעיה. הרגשות האלו אינם נעלמים, אלא מודחקים, ועתידים לצאת ולהתפוצץ בהמשך בצורה בעייתית. מובן שלא צריך לזרום ולעודד כל רגש של הילדים, ויש רגשות בעייתיים (כעס, פחד, גאווה וכו'). אבל קודם כל צריך לתקף שיש כאן רגש, זה אמיתי וזה מחייב התייחסות. ואז, שלב ב', ללמוד איך מתייחסים אל הרגש הזה באופן שלא יגרום נזק.

לדוגמה, אם הילד פוחד, או כועס, לא כדאי לבטל את הרגש שלו, לזלזל בו, לאיים עליו, לפזר משפטי אמונה כלליים או סתם להכחיד את השיח הזה. התנהגות כזו של הורים לא באמת תעזור לו להתמודד עם הרגש שלו. הרי הרגש אמיתי ונוכח, וזה רק ילמד אותו שההורים אינם קשובים לשמוע אותו, ואולי הם צודקים, והוא סתם רשע או פחדן, שהוא מעז להרגיש כך. כך הילד מפתח מסכה של ניכור ואדישות לעצמו ולהוריו, והמסכה הזו היא ממש עורלת לב, שמונעת חיבור לעצמי, לרגשות, למנוע של החיות והשמחה. המסכה הזאת היא סכנה, כי בלי להיות קשוב לרגשות, הילד מתעלם מאחד המשאבים היקרים ביותר: הקשר האותנטי עם ההורים, וגם תחושות הבטן שלו, האינסטינקטים שלו, נורות האזהרה שלו. לכן תפקידנו כהורים להשתדל בכל הכוח להיות קשובים לילדים, לתת תיקוף לרגשותיהם וללמד אותם לעבד אותם בצורה נכונה, על פי שכל ועל פי דעת תורה. לא חייבים תמיד להסכים עם כל מה שהילד אומר. ממש לא. אבל עצם השמיעה, עצם ההכרה, זה דבר שמעלה חוסן, וחוסך כל כך הרבה צרות.

כאשר ההורים לא מחוברים מספיק לעצמם, הם פוחדים מדי להכיר ברגשות של ילדיהם, וזה פתח לצרות. לכן כל הורה חייב ליצור זמני עצירה והתבוננות. השבוע, בלוח "היום יום" (בשם האדמו"ר הרש"ב מחב"ד זי"ע, כ"ב טבת), הובא שיש "חוב גמור על כל יהודי, לחשוב כל יום חצי שעה אודות חינוך הילדים ולעשות הכל, מה שבכוחו לעשות ויותר מכפי כוחו, לראות לפעול אצל הילדים, שילכו בדרך בהם מדריכים אותם". אני חושב שהתבוננות זו נצרכת במיוחד בדור שלנו. תפקידנו כהורים להשקיע זמן בקשר, ולייצר אווירה בטוחה ותומכת, אותנטית ואמיתית, בקשר שלנו עם ילדינו.

[הדבר נפוץ במיוחד אצל הורים חוזרים בתשובה, או עולים חדשים, שעסוקים בהיטמעות ובלמידת החברה החדשה, ויש להם פחות פניות נפשית לקבל את הבעיות המאיימות של הילדים, בגלל סביבתם החדשה. דוגמה לדבר: במכת ערוב, מוזכר בפסוק שלא רק החיות הרעות הגיעו למצרים, אלא גם העפר אשר לרגליהם הגיע איתם: "וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב, וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ" (שמות ח', י"ז). הדוב והאריה יכולים להתנהג כמו דוב ואריה כאשר האדמה שעליה הם דורכים היא האדמה המוכרת שלהם, אבל כאשר הקרקע זרה ושונה, הם לא יוכלו להתנהג כפי שהם באמת. ומי שנמצא בסביבה חדשה, הוא בסיכון מסוים, וצריך להתאמץ שבעתיים להשקיע בקשר חם וטוב עם ילדיו!].