הילד שצועק "לא אכפת לי!", בדרך כלל מתכוון שאכפת לו. מאוד

הכי קל לשמוע את מה שאומרים לנו בפשטות, כמו שהוא.

אם הילד אמר "לא אכפת לי", לשמוע פשוט – לא. אכפת. לי. כי זה מה שהוא אמר, שלא אכפת לו.

ואם הנערה בביה"ס מתבצרת בעמדתה ועומדת בתוקף על זה ש"לא מעניין אותה לעבור בגרות", להבין ש... לא מעניין אותה לעבור בגרות! היא פשוט לא בעניין! זה מה שהיא טענה. לא?

בכתבה הזו אני מבקשת להציע לך אתגר.

אל תתפתי להקשיב למי שמולך בצורה שטחית. אל תתפתי לשמוע רק את מה שנאמר. נסי להרכיב משקפי עומק. לשמוע מעבר למילים. לשמוע דווקא את מה שלא נאמר.

הילד שצועק "לא אכפת לי!", בדרך כלל מתכוון שאכפת לו. מאוד מאוד אכפת לו. כל כך אכפת לו, שהוא צועק שוב ושוב "בכלל-בכלל לא אכפת לי". הוא כנראה מאוכזב או מתוסכל כל כך ממה שקרה, שהוא מנסה לשכנע את עצמו, או אותך, שממש לא אכפת שזה מה שקרה...

והנערה שמשלבת ידיים באדישות ומתעקשת בפניך, המורה, ש"לא מעניינת אותה בכלל תעודת הבגרות", יתכן שבעצם מתכוונת לומר "אין לי סיכוי לעבור את הבגרות הזו!", "אני לא מאמינה שאצליח בכלל" ו-"אני מיואשת". אבל את האמת הזו היא מדחיקה עמוק בפנים, ובמקומה יוצא לה – "זה בכלל לא מעניין אותי. בכלל בכלל לא מעניין ולא חשוב".

נסי להרכיב ליום אחד משקפי עומק. לשמוע את מה שהאנשים שסביבך באמת מתכוונים לומר, ולא רק מה שהם אומרים בפועל... זו חוויה מדהימה, מטלטלת ומחייבת.  

ואגב, בדרך כלל דווקא מה שלא נאמר, צורח. לא צורח בקול. לא במילים. אבל בדרך שלו, הוא צורח.

גילוי נאות, בעוד כמה חודשים עתיד לראות אור (סופסוף) הספר "מלאכים במסכות". ספר שבער בתוכי הרבה שנים... הספר צועק את צעקתם של כל המלאכים הקטנים שסביבנו שלא ראו אותם, שמיהרו לקטלג או לשפוט אותם בגלל קושי כזה או אחר, אף על פי שבעצם הם היו ונשארו מלאכים קטנים. מלאכים עם מסיכות.

יחד עם הספר תצא לאור ערכת קלפים טיפוליים המיועדים לאלה מאיתנו שגדלו / גדלים בסביבה מחלישה (כמו בסביבת מצוקה, או הורה המתמודד עם הפרעת אישיות), ומעוניינים לצאת למסע המוביל לחירות נפשית, כמו גם לאלה מאיתנו שסביבתם חלשה (כמו הורה או מורה לילדים / נערים בסיכון), ומעוניינים לקבל כוח ולהעצים את החלש.

כשאני כותבת כאן על משקפי עומק, אני חושבת על אחד מהמסרים שיש בקלפים, מסר שאמנם הופך לשולי מול המסרים המרכזיים שם, אך גם בפני עצמו הוא נכון ועוצמתי כל כך – הדבר החשוב ביותר בשיח, הוא להביט בעיניים ולשמוע את מה שלא נאמר.

קל ופשוט לשמוע את הדברים שנאמרו, אבל קריטי להקשיב דווקא למה שלא נאמר.