קריאת שורות ספורות הספיקו: אני חולה כרוני, וכך אשאר

ימים אפרוריים, כל יום דומה לחברו.

לא מוצא חברותא, המוטיבציה נשרה לה אי שם במעלה הדרך, ואט אט מתחילות להופיע להן תופעות, וגם סימפטומים מטרידים.

כאבי גב שהולכים ומתחזקים, קושי קל בהליכה ומצב רוח שצונח בכל יום במספר מעלות נוספות, מתקרב אט אט אל האפס.

תחושות מעורבות של תשישות גוף ונפש, שמשתלטות על סדר היום ומקשות עליך להביט אל האופק, אל מעבר לזמני.

עייפות וטשטוש בלתי נגמרים, ואתה שואל את עצמך "מה קורה לי? לאן נעלם הבחור העוצמתי והשמח שהייתי?".

כולך תקווה שיהיה זה משבר, ככל המשברים העוברים על בני הנעורים, משבר שבסופו תתעורר כמחלום ארוך, ותעלה שוב על המסלול, בדרך המובילה בית א-ל.

אולם יום ועוד יום חולפים, ושינוי באופק – אין.

והיה גם הקש ששבר את גב הגמל.

בביקורי באחד הימים בבית החולים "תל השומר" לצורך ביצוע תרגילי הפזיותרפיה שעליהם המליץ הרופא, בעודי ממתין לבדיקה שוטטו עיני על לוח המודעות במחלקה.

מודעות שונות התנוססו להן בערבוביה. "ימי עיון לרופאים", בישרה מודעה אחת, "התחסנתם לשפעת?", שאלה כרזה אחרת, אך את עיני צד גזיר עיתון שכותרתו זעקה: "טרשת נפוצה – מחלה כרונית".

בום!

קריאת שורות ספורות מהכתבה הספיקו לי להשלמת התמונה כולה: אני חולה כרוני. וכך אשאר עד סוף ימי.

אם בפרק הקודם דיברתי על כך שנחסכה ממני הטראומה של קבלת הבשורה מפי הרופא, כתליין המקריא את גזר הדין, באירוע הזה חוויתי זאת  במידה מסוימת.

תמה לה התמימות, מחשב מסלול מחדש.

בשלב זה, לראשונה בחיי עמדתי בצומת דרכים, שבה הייתי צריך לבחור באחת משתי אפשרויות: האם להרים ידיים, להרכין ראש ולהתייאש, או לצאת למלחמה, לקרב חיי.

אני לא טיפוס של ייאוש, אף פעם לא הייתי.

אך כדי להילחם צריך שיהיה בשביל מה, איזשהו יעד נכסף שירומם את רוחך ויעניק לה משמעות ותקווה, ולי, בנקודת הזמן הזאת, לא היה אף לא אחד כזה.

הייתי שקוע עמוק מדי באבל על החיים שאבדו, על המסלול שנקטע באיבו, מנסה להתמודד פיזית ומנטלית עם המגבלות ההולכות ומתרבות, ללא חברותא או חבר קרוב. חושש שאיבדתי לנצח את מקומי בבית המדרש בפרט, ובעולמם של הבריאים בכלל.

כיום, כשאני חוזר ופוסע בשבילים ובמשעולים שמרכיבים את סיפור חיי, מלקט ואוסף מהם תובנות ותחושות, אני שם לב לדבר מדהים: מהתקופה הזאת, אין לי שום זיכרונות.

תקופות רבות עברתי ושלבים רבים טיפסתי. לאורך מסלול הגדילה שלי, ובכולם, גם בשעות הקשות והחשוכות שבהם, יש בי חלק שמתרפק על העבר בערגה וגעגוע.

אך על תקופה זו, תקופת טרום-הלידה שלי, שלב בו נשקו להם האדם הבריא עם רעהו המאובחן, מורד במוחי מסך שחור. אין זיכרונות. אין תובנות.

הסיבה פשוטה: כל עוד הייתי אדם רגיל, לא היה לי שום מושג על עצמי.

הייתי נער שובב ונמרץ, שסך הידיעות שלו על עצמו הסתכם בשם פרטי ומשפחה. על רגשות, תחושות ותובנות כלל לא ידעתי.

לא פיללתי שקיימת בי נפש עמוקה ורגישה, שיש לה צרכים ורצונות משל עצמה.

ודווקא זוהי נקודת הפתיחה, נקודה שממחישה את עוצמתה של המתנה הראשונה שקיבלתי בהמשך הדרך, את ההיכרות עם הנפש שלי. ההיכרות עם עצמי.

אודך על כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאוד.

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.