מה מסתתר מאחורי ברכת המזון? הסיפור שלא יותיר אתכם אדישים

בבית הכנסת 'הר צבי' שבירושלים התפלל יהודי עדין נפש ונעים סבר בשם ר' שמעון, שברכת המזון שלו היתה חוויה של קדושה: המילים נאמרו בכוונה עמוקה, בקול נעים וברגש שכבש את הלבבות. אך מה גרם לר' שמעון להקדיש את ליבו ונפשו דווקא למצווה זו? כששכניו, שנשבו בקסם ברכותיו, שאלו אותו על כך, ר' שמעון פרש בפניהם סיפור חיים מטלטל שהתחיל בפולין של ילדותו ונמשך דרך ניסי הישרדות בלתי נתפסים במחנות העבודה של הנאצים.

"בהיותי ילד כבן אחת עשרה, טרם פרוץ מלחמת העולם השניה, למדתי בתלמוד תורה בפולין. באחד הימים הגיע לתלמוד תורה הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'חכמי לובלין', כדי לבחון אותנו על ידיעותינו. בסיום הבחינה אמר לנו, כי כפרס על הצטיינותנו הוא מגלה לנו סוד כ'מתנת חיים', ואז הוא חזר על דברי ה'באר היטב' (סי' קפה סק"א): 'מצאתי למה אין 'ף' סופית בברכת המזון, לפי שכל מי שברך ברכת המזון בכוונה אין שולט בו לא אף ולא קצף וכו', ומזונותיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל ימיו'.

ר' מאיר המשיך להקריא את המשך הדברים של ה'באר היטב': 'והמדקדק ייזהר לברך דווקא מתוך הספר ולא בעל פה'.

המשיך ר' שמעון: "באותה שעה קיבלתי על עצמי לברך 'ברכת המזון' בכוונה. קבלה זאת דרשה ממני מסירות נפש רבה. כל ילדי הכתה היו מסיימים את ארוחתם במהירות, ומברכים בזריזות כדי לרוץ לשחק, ואילו אני הייתי מברך את ברכת המזון בכוונה, מילה במילה ובכובד ראש, עקב כך הייתי מחמיץ את הזמן שיועד לנו למשחק, ובכל זאת עמדתי בקבלתי במשך כל השנים, עד שנודע שמי בין כל ילדי התלמוד תורה, וכינו אותי 'הילד של ברכת המזון'!"

"ילדותי המאושרת נגדעה, כשעננים שחורים העיבו את שמי פולין. הנאצים השתלטו על כל פרבריה ומבואותיה, ומידי פעם בפעם ערכו 'סלקציה' שבה הפרידו באכזריות נוראה מבוגרים וילדים. את הילדים והזקנים שלחו למחנות ההשמדה, ורק את האנשים הכשירים לעבודה הותירו בחיים".

"באחת הפעמים הועמדנו בשורה למיון, הזקנים והילדים שהופנו לצד שמאל נידונו למיתה, והצעירים שהפנו לימין זכו לחיים. אני, שהייתי גבוה מבני גילי, ניסיתי להיראות גבוה ככל יכולתי, ואכן בחסדי שמים נשלחתי ימינה. הנאצים הארורים דרשו מכל אחד לומר באיזה תחום הוא מוכשר, כדי שיהיה ניתן לנצלו לעבודה למען גרמניה. מאחר והייתי נער צעיר, לא היה בידי כל מקצוע, נרעדתי מעצם השאלה, ולא ידעתי מה עלי להשיב, לפתע שמעתי לחישה מאחורי: 'אמור כי הנך טבח מעולה, ואני העוזר שלך'… לא היה לי מה להפסיד ועל כן נעניתי לו. הודעתי כי אני טבח, וכי היהודי העומד מאחורי הוא עוזרי, והגרמנים סיווגו את שנינו כעובדי מטבח. כבר אז ראיתי כיצד מתגשמת הברכה של מזונותיו מצויין לו ברווח, בשל היותי טבח – קיבלתי מזון באופן סדיר, חזותי הבריאה והחסונה העידה על כך שגורלי שפר עלי. חשוב לציין כי כל אותה עת שבה עבדתי כטבח, לא ויתרתי ולו על פעם אחת של ברכת המזון כהלכתה, כשידעתי שלא אוכל לברך במתינות – לא אכלתי פת!

ממשיך ר' שמעון בסיפורו האישי: "והנה לאחר כמה חודשי עבודה, ביקר במטבח קצין גרמני מרושע, וכיון שחרה לו לראות נער יהודי שבשרו טרם כחש, הוא צווח במלוא גרונו: 'שילד יהודי יעבוד במטבח ויתפטם? היה לא תהיה! וכי זהו בית הבראה?!' הוא סימן לי בידו לבוא אחריו, וכך עשיתי. הגענו אל החצר שסביב המטבח, שהיתה עשויה מאדמת טרשים קשה כברזל, הוא נתן בידי פטיש קטן ואמר לי: 'בתוך שעות ספורות, עליך לחפור כאן בונקר בגודל של שני מטרים על שני מטרים, שבו יוכלו חיילינו להתחבא בעת הפצצות אויבינו הרוסים! חזרתך למטבח תלויה בחפירת הבונקר! שמעת יהודון חצוף?' כוונתו היתה לרמז לי, כי כשם שלעולם לא אצליח לחפור באדמת טרשים זאת – כך לעולם לא אשוב למטבח…

"עיני חשכו ורוחי נשברה, כיצד אוכל אני, בחור צעיר שבידו פטיש קטן, לסדוק ולו סדק קל באדמת הטרשים? שלא לדבר על חפירה של בור! ועוד בעומק של שני מטרים! נשאתי עיני למרום וביקשתי מהקב"ה שיחון אותי, ויצווה את ברכתו וחסדו עלי. הרי הבטיחוני כי 'מזונותיו יהיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל חייו'! הנני עדיין נער צעיר וכי זהו 'כל חייו'? לא ארכו הדקות ולידי חלפה משאית ובה חיילים נאצים. כשראו אותי עומד בדד, חפשו להשליך עלי דבר מה, ולפי שלא היה בידיהם דבר, החלו זורקים עלי ירקות שנמצאו במשאיתם: מלפפונים, תפוחי אדמה, גזרים ועוד, והכל תוך כדי המטרת חרופים וגידופים. גם אז ראיתי את התגשמות הברכה של 'מזונותיו מצויין לו ברווח'…

"סביבי פזורים היו עשרות ירקות ממינים ומסוגים שונים, וכל זאת באמצע מלחמה, ובתוך מחנה עבודה נאצי, שבו מידי יום עשרות יהודים נפחו את נשמתם מרעב. אולם עדיין היתה ישועתי רחוקה – הלא היה עלי ליצור באמצעות פטיש קטן בור ענק באדמה קשה כברזל, אך הביטחון בה' לא מש ממני. המשכתי וביקשתי מה' כי כשם שעזרני עד כה, כן יעזרני הלאה…

"לאחר זמן קצר עברה לידי משאית נוספת ובה חיילים פולנים. כשראו את כמות הירקות המונחת לפני, ובהתחשב בעובדה שחזותי החיצונית היתה משופרת בזכות עבודתי במטבח, הם היו בטוחים שאני ממונה על הסחורה, ובקשוה ממני. ה' נתן במוחי רעיון – להעמיד פנים כמפקד. אמרתי להם, כי אם תיכף ומיד יחפרו לי כאן בור בקוטר של שני מטרים – אחלק להם מן הירקות. הם שבו למשאית, נטלו כלי עבודה, ובמאמץ משותף ורב חפרו בור. שילמתי את שכרם בירקות והם הלכו לדרכם. במשך כל זמן החפירה לא נקפתי אצבעי. עמדתי מן הצד כמפקד, והמתנתי לראות את תוצאות מעשיהם. הברכה התגשמה במלואה, ומזונותיי היו מצויים לי ברווח ובכבוד – ברווח ירקות בשפע, ובכבוד – כמפקד על פלוגת חיילים…

"בעיניים דומעות מהתרגשות פניתי לכוון המטבח, וקראתי למפקד הגרמני, לראות במו עיניו את הבור החפור. הוא לא האמין ואף לא הבין כיצד הצלחתי לחפור בור גדול כזה ועוד בעזרת פטיש בלבד?! כשהוא נדהם ממראה עיניו, סינן מבין שיניו כמלאך רע העונה 'אמן' בעל כרחו: 'תמיד ידעתי שעליכם היהודים שומר אלוקים!' הוא החזיר אותי למשמרתי במטבח. כך בחסדי ה' המשכתי לעבוד עד לסיום המלחמה. החלטתי אז החלטה נחושה, כי אם בעזרת ה' אצא חי מעמק הבכא – אמשיך לברך את 'ברכת המזון' בכוונה, ואודה למי שנתן לי מזונות ברווח ובכבוד גם בגיא צלמוות".

"ואכן", סיים ר' שמעון את סיפורו בהתרגשות, "כפי שעיניכם רואות – אני שומר את הבטחתי, ה' לא עזבני. עד כה עזרוני רחמיו והלוואי וימשיך לנהוג עמי לנצח בחן ובחסד וברחמים".

כל מה שרציתם לדעת על ברכת המזון: