"ראיתי מקרוב משפחות מרוסקות, ופתאום הן עומדות על הרגליים"

אלפי משפחות קיבלו בשנה האחרונה את הבשורה המרה, על כך שיקיריהן אינם בין החיים. אלפי משפחות נכנסו אל תוך עולם השכול, כחלק ממלחמת חרבות ברזל, והצער והיגון הם נוראיים.

גם אנחנו שנמצאים מחוץ למעגל האבל, מוצאים את עצמנו נקרעים בכל פעם מחדש מהסיפורים הקשים, מתפללים לרגע בו נוכל לקחת לפחות מעט מן המעט מהכאב של אותן משפחות, להקל עליהן את ההתמודדות, ולסייע להן הלאה.

אבל מסתבר שיש גם כאלו שאינם רק חולמים, אלא גם עושים זאת בפועל. כך היא אורטל שליסל, אשר יזמה את הקמת עמותת 'להגשים ת'חלום', באמצעותה מגשימים חלומות למשפחות הנופלים הרבות.

אובדן החלום

כדי להבין מה קדם להקמת העמותה, מספרת אורטל על מה שארע בשנה שעברה: "עמדתי לחגוג את יום הולדתי ה-40, ולכבוד תאריך מיוחד זה תכננתי להגשים חלום אישי ולקיים הופעה חד פעמית עם שירים שאני כותבת ומלחינה.

"נרשמתי לקורס שהכשיר אותי לעשות זאת ברמה גבוהה, וגם עבדתי והתאמצתי לבנות את ההופעה. אפילו סגרתי על אולם ועל שמלה, והפצתי הודעה עם בקשת 'שמור את התאריך'. התוכנית הייתה להתחיל את מכירת הכרטיסים למחרת שמחת תורה, כדי לקיים את ההופעה כמה שבועות לאחר מכן.

"כמובן שאחרי מתקפת חמאס, כבר אף אחד לא חשב על מופעים ושירים, ולצד הטראומה המחרידה שעברנו כולנו, אני זוכרת מאותה תקופה את התחושה הקשה של אובדן החלום האישי שלי. הרגשתי כל כך לא נוח עם עצמי, כי 'איך אני בכלל מסוגלת להצטער על כזה דבר אל מול כאב לאומי בלתי נתפס?' אך בכל זאת זה הציק לי, והתחושה הזו שעבדתי על משהו במשך שנה שלמה, השקעתי כספים רבים, ולבסוף הוא לא יוצא לפועל – העיקה".

אורטל מציינת כי כמה שבועות לאחר מכן התקרב תאריך יום ההולדת שלה, ואז היא חשבה לעצמה שאם החלום המקורי לא ימומש, היא רוצה להמיר אותו לחלום אחר – לקיים ערב של חיזוק ותפילות למען עם ישראל. "בתוך ימים ספורים הצלחתי להפיק ערב משמעותי מאוד, בו נערכו תפילות למען החטופים והחיילים, במהלכו נשא דברים הרב בני לאו והעניק לנו הרבה עוצמות. בסיומו של הערב עליתי לבמה, ובלי לתכנן מראש, מצאתי את עצמי משתפת את היושבים באולם בסיפור של החלום הפרטי שלהם, כשאני מבהירה: 'זהו הסיפור היהודי בכללותו, כי החלומות שלנו – קטנים כגדולים, ממשיכים לחיות ולפעם בכל מצב, וזו גם חובתנו כלפי אלו שאיבדו חיים – לבדוק אם גם החלום שלהם ממשיך לחיות".

מה התכוונת להגיד בכך?

"האמת היא שלא התכוונתי לכלום. המילים פשוט יצאו לי מהפה בלי שתכננתי, אבל אחרי סיום הערב חשבתי על כך שוב, והדברים שאמרתי לכולם הדהדו אצלי חזק, והרגשתי שהם יוצרים אצלי סוג של מחויבות – לפעול למען המשפחות השכולות ולמען הגשמת החלומות שלהן".

אורטל עוצרת לרגע, ומוסיפה: "כמובן שהיו לי כל הסיבות שבעולם להגיד 'מה קשור עכשיו להגשים חלומות? הרי אנחנו בזמן מלחמה'. גם מבחינה אישית הייתי בתחילת הריון חדש עם ארבעה קטנים בבית. למי בכלל היה פנאי לחשוב על כך? אבל ככל שחשבתי על הנושא הגעתי למסקנה שאם נחכה שיתפנה זמן זה לא יקרה לעולם, וחובתנו להתחיל לבצע זאת כעת".

בדרך להגשמה

אורטל מציינת כי כך יצא לדרך פרויקט הגשמת החלומות של המשפחות השכולות, ואף הוענק לו השם: "מגשימים ת'חלום".

איך מתנהל הפרויקט?

"יש לי שותף לכל הפעילות – אלעד אדלר, המשמש כמנהל הפרויקטים בעמותה. אנו פועלים יחד מן הרגע הראשון, כאשר בכל ערב אנו נפגשים באמצעות הזום עם משפחות שכולות, כדי לנסות בשלב ראשון 'לחיות את החלום שלהן'. אנו מסבירים להן שאנחנו כאן כדי להגשים חלומות בעלי ערך מוסף – קהילתי או חברתי, ומבקשים שישתפו אותנו בחלומות שלהן, להנצחתו של בן משפחתן באופן שהכי הולם אותו ואותן.

"התגובות של המשפחות הבהירו לנו כי אכן אין נופל או נרצח שלא היה לו חלום ושלא ניתן להגשים אותו. לפעמים המשפחה מגיעה עם חלום מובהק, לפעמים היא באה עם קווים לדמותו, ויחד עם ההיכרות שנעשית לנו עמו, כמו גם עם היכולות של המשפחה, אנו מנסים לבדוק מה הם מסוגלים לקחת ולהוביל, ובהתאם לכך מנסחים את החלום".

רגע, אתם לא מממנים אותו?

"לא, אנחנו לא מגייסים אפילו שקל, אלא יוצרים חיבורים. בשלב ראשון אנחנו מנסחים את החלום ובסיום הניסוח מקימים קבוצת ווטסאפ עם המשפחה, ומוציאים קול קורא כדי לאתר אדם נכון שיוביל את החלום הזה. לפעמים יש צורך לשם כך באיש מקצוע, לפעמים בפרויקטור ולפעמים גם וגם. ככל שליווינו יותר חלומות, כך בנינו סביבנו מאגר מתנדבים של גרפיקאיות, יועצים עסקיים, מלווי פרויקטים ועוד, שכולם נרתמים כדי לסייע. השאיפה בסופו של דבר היא לתפור לכל משפחה את החליפה המדויקת לצורך הגשמת החלום שלה.

"אגב, היו גם מקרים שבהם החיבורים שיצרנו הובילו גם להשגת כספים, כמו בני נוער מחו"ל שאספו כסף וחיפשו כיצד לתרום אותו, או אדם שחיפש להשקיע את כספו. הצענו להם מגוון חלומות והם בחרו מהם את החלום שהם היו מעוניינים להשקיע בו".

כמה חלומות הספקתם ללוות?

"בשנה האחרונה ליווינו 60 חלומות, ועוד היד נטויה. חלקם הוגשמו כבר, וחלקם בתהליכי הגשמה. יש מעטים שלא הצלחנו להגשים, אך יש גם כאלו שהחיבורים שיצרנו היה כה טובים, עד שהם מתקדמים באופן עצמאי, ואנחנו אפילו לא מלווים אותם".

שותפים בעם

החלומות, כך מתברר, מגוונים, יצירתיים ומרתקים מאוד. "הגיעה אלינו משפחתו של חייל בשם יוסף גדליה מיחידת דובדבן שנפל במלחמה", מספרת אורטל. "בני המשפחה סיפרו לנו שהוא היה עולה לרגל בקביעות, ולכן ביקשו להנציח אותו על ידי סלילת שביל רגלי שיאפשר לקבוצות לעלות לרגל; במקרה אחר בחרה משפחה לשפץ את קבר דן לזיכרו של אחד מנרצחי הנובה, שהיה מתפלל לעתים קרובות בקבר הזה; למשפחה אחרת זכינו להגשים חלום של תרומת ספר תורה; להבדיל – הייתה משפחה שביקשה להקים מרכז הנצחה שקשור לכדורגל, ובעקבות ה'קול קורא' שהוצאנו הגענו לאדריכל בעל שם עולמי שהוביל להגשמת החלום.

"חלום מרגש במיוחד היה של משפחתו של סלמן חבקה, שהיה קצין בדרגת סגן אלוף מהעדה הדרוזית, ובקרב בבארי עבר מבית לבית והציל אנשים רבים. משפחתו ביקשה לכתוב ספר בעברית ובערבית שייועד לבנו, וזה היה פרויקט מעניין ומרגש.

"אנחנו לא חוששים מהגשמת שום חלום", מדגישה אורטל, "תמיד גם אומרים למשפחה: 'תשאפו הכי רחוק שאתם יכולים, אנחנו נעשה הכל כדי ליצור חיבורים עם האנשים שיגשימו לכם את החלומות שלכם'".

לצד הסיפוק הגדול בהגשמת החלומות, את פוגשת מקרוב את הכאב והצער הגדולים ביותר. איך מתמודדים עם זה?

"ברור, זה פוגש אותנו כל הזמן, וזה קשה. ישנם ערבים על גבי ערבים שבהם אני פוגשת משפחות דרך הזום, כשכל אחת מהן מראה לי את פינת ההנצחה שהיא עושה בבית ומספרת על החלל שלה, ופתאום אני קולטת כמה שהכאב הוא אינסופי ומורגש בכל צעד בחיים. ראיתי מקרוב משפחות מרוסקות עד עפר, שחלקן לא חזרו לתפקד ולעבוד.

"ובכל זאת, אני מרגישה שזו הדרך הנכונה לערבות הדדית, ובאופן אישי אני יכולה לומר שאם בתחילת המלחמה צרכתי חדשות במינון גבוה, וגם צפיתי בסרטונים והקשבתי לסיפורים, כדי 'לחוות את זה', מהרגע בו התחלתי להיפגש עם משפחות הבנתי שכל הסיפורים דרך התקשורת רק מחלישים אותי, הם מפתחים אצלי חרדות ולא מאפשרים לי לתפקד כאמא. לעומת זאת, כשאני עובדת מול המשפחות, הכאב  אמנם חזק, אך הוא מגיע מתוך מקום של לב אל לב, מתוך שותפות, ובעיקר – מתוך רצון לעשות משהו עם הכאב הזה, ולא רק  לחוש חוסר אונים.

"אני גם רואה מקרוב שכאשר אנו מצליחים לייצר את החיבור המרגש בין המשפחות ליזמים, זה ממש מקים את המשפחה על הרגליים, ונותן לה משמעות. זכור לי מקרה בו ביקשתי לשוחח עם אחד האבות, והסתבר שהוא במיטה פשוטו כמשמעו, כמעט לא קם משם מאז שבנו נפל, ופתאום כשהגיע הפרויקטור לצורך הגשמת החלום, הוא החל לקום בבוקר כדי לבצע את עבודות ההכנה ולבצע. הוא חזר לחיים. אני מרגישה שכחלק מהשותפות שלי לעם, המחויבות שלי להיות חלק ממנו, גם אם זה כרוך בנשיאת חלק מהכאב, זה המינימום, והלוואי שנתבשר רק בבשורות טובות".