"סבתא לימדה ילדים יהודים בשואה, אבל אני לא ידעתי מהי יהדות"

אילו פגשתם את חנה בת יעל בימים בהם התגוררה בצרפת, ספק רב אם הייתם מבחינים ביהדותה, כי לא היה לכך כל זכר חיצוני. "לא הייתה לנו שום יהדות בבית", היא משחזרת בעצב, "המסורת היחידה שהוריי העבירו לי הייתה זיכרון השואה. מעבר לכך, לא שמרנו דבר. לא היו חגים, לא יום כיפור, לא חנוכה ולא פסח, ובוודאי שלא שמירת שבת. היינו מנותקים לחלוטין מכל סממן יהודי".

אך למרות הניתוק הזה, חנה הרגישה שמשהו חסר בחייה. היא חיפשה את החיבור הזה, את השורשים היהודיים שלה. רק שאז היא אפילו לא ידעה להסביר זאת לעצמה.

מסע של חיפושים

"בגיל 17 שמעתי לראשונה על המושג ששמו 'פסח'", מספרת חנה. "זה היה בעקבות כך שאבא התחיל לדבר איתי על הנושא, בלי קשר לכלום. זה פשוט עלה באחת השיחות, ואני לא ממש הבנתי במה מדובר, אפילו לא קלטתי שזה אמור לעניין אותי".

באותם ימים המוזיקה עניינה אותה יותר מאשר דיבורים בלתי מובנים על ההיסטוריה היהודית. "אני באה ממשפחה מוזיקלית מאוד", מסבירה חנה, "מאז שהייתי קטנה התרגלתי לכך שאבא מנגן על גיטרה בכל הזדמנות ושר להיטים בצרפתית. אמא גם כן הייתה מחוברת מאוד למוזיקה. היא הגיעה ממשפחה שעסקה רבות בנושא התיאוריה של המוזיקה, ואמא שלה ניצחה על מקהלות של ילדים בתקופת המלחמה והשואה. אלו היו ילדים יהודים שהוריהם נשלחו למחנות, וסבתא טיפלה בהם במקומות מסתור, וכדי לעזור להם להחזיק מעמד היא לימדה אותם לשיר. גם אמא וגם סבתא היו זמרות, ובאופן טבעי השתבצתי גם אני בתוך התחום הזה".

למדת את השירה באופן מקצועי?

"כשהייתי קטנה סבתא לימדה אותי לשיר, כפי שהיא לימדה את כל בני הדודים, אבל בעוד שכולם התייחסו לכך כתחביב, אני החלטתי לעסוק בשירה כמקצוע. לקחתי שיעורים פרטיים וגם נרשמתי לבית ספר למוזיקה בו למדתי במשך שנתיים. ככל שלמדתי והתמקצעתי יותר כך הגעתי להבנה ששירה היא לא רק הפעולה עצמה, אלא עוד הרבה דברים שמתווספים לה – עמידה על הבמה, תקשורת עם קהל, ועוד. התחלתי להופיע על במות גדולות בצרפת".

חנה מציינת כי במקביל לכך היא גם התחילה אט-אט תהליך של היכרות עם היהדות. "הייתי מעלה שאלות ומחפשת תשובות, קוראת ספרים, ונפגשת עם אנשים שומרי מצוות, כדי שאולי יוכלו לענות על שאלותיי. כלפי חוץ לא השתנה משהו משמעותי בחיים שלי, אבל הרגשתי שאני מכירה יותר את הזהות היהודית שלי. המסורת התחילה לדבר אליי, והיא העסיקה אותי מאוד. התחברתי מאוד גם לאותיות העבריות ולשירים בשפה העברית. הייתי שרה אותם המון, וממש מרגישה קשר מיוחד אליהם".

אבל אז קרה אצלה דבר מעניין. "דווקא התקופה הזו, בה התחברתי לערכים ולפנימיות שלי, המחישה לי שהשירה כפי שאני חווה אותה על גבי הבמה, זו לא השאיפה האמיתית שלי בחיים. הרגשתי לא נוח עם זה שאני עולה על במה ומראה לכולם כמה שאני שרה יפה. הבנתי שאני רוצה לקחת את השימוש בקול שלי למשהו רוחני יותר, עם משמעות. רק שבאותם ימים לא ידעתי אפילו להגדיר זאת לעצמי".

(צילום: shutterstock)

מצרפת לישראל

באותם ימים הוצע לחנה לנסוע לטיול לישראל, והיא החליטה לנצל את ההזדמנות. "הגעתי לארץ והתמכרתי", היא אומרת. "כמה שנים לאחר מכן טסתי שוב, ואחר כך פעם נוספת ועוד פעם. טיילתי במגוון מקומות בארץ, ובעיקר התחברתי לירושלים. אפילו כתבתי עליה את השיר 'יש לי מקום'. לבסוף, בגיל 33 החלטתי שאין לי מה לחפש עוד בצרפת. אולי זה מצחיק, אך התלבטתי בין מעבר דירה להודו או לישראל, עד שלבסוף הנשמה הכריעה שהיא רוצה את ארץ הקודש. מהרגע הראשון היה ברור לי שאתגורר בירושלים – העיר שאני מחוברת אליה כל כך. למדתי שם עברית באולפן ואפילו מצאתי בית ספר למוזיקה מן המזרח, ונרשמתי אליו".

רק אז, כשהיא הייתה כבר בישראל והתגוררה בשכונת נחלאות, הרגישה חנה את הרצון הפנימי לשנות דברים נוספים בחייה. "הגעתי רווקה, אך רציתי מאוד להתחתן ולהקים משפחה. הגעתי ללא ידע בצניעות, אך התחלתי להקפיד על לבוש צנוע, וגם שמירת שבת נוספה לתפריט".

היא התחילה גם ללמד מוזיקה במגוון מקומות, אך את המופעים על הבמות זנחה. "מכיוון שהתחזקתי בשמירת מצוות היה ברור לי שאם ההלכה לא מתירה שירה לפני גברים – אז אני לא שרה בכלל. עזבתי בבת אחת את תחום השירה ועברתי לעסוק בעבודות שונות כמו טיפול בקשישים וניקיון בתים.

"אבל אז, אחרי בערך שנתיים, התחלתי להרגיש שהמנגינות פשוט יורדות אליי משמיים, ומתחברות לי לפסוקים מהתפילה. זה היה מדהים, כי עד אז היה לי קשה להתפלל, כיוון שלא הבנתי את המילים במלואן. גיליתי שכאשר אני מלחינה להן מנגינה, קל לי יותר להבין ולהתכוון. בהמשך התחלתי אפילו לכתוב שירים בעברית, ואז הגיע שלב בו פתחתי את ביתי לתלמידות, והתחלתי לקבל בנות לשיעורים פרטיים ופתחתי קבוצות למידה.

"הבנות שהגיעו סיפרו לא פעם על קושי נפשי או בעיות בריאות שונות, ובאמצעות השירה ניסיתי לעזור להן. כך נחשפתי לכוח הטיפולי והרפואי שיש בשירה. פתאום הרגשתי שאני יודעת איך הופכים את המופעים על במות למשהו ערכי יותר, והתחלתי לעסוק בריפוי באמצעות קול.

"נכון להיום מגיעות אליי נשים רבות בבקשה לסייע להן בטיפול במגוון מערכות בגוף, ואני מלמדת אותן לשיר נכון, בשיטה המשלבת את הגוף והיציבה הנכונה, ומאפשרת לנו לשיר טוב יותר, כשהתחושה היא שהגוף והנשמה ביחד מצטרפים לשירים, לצלילים ולנשימה".

לחנה חשוב להדגיש: "אני לא זו שהמציאה את הגלגל, שכן המושג 'קול פנימי' היה קיים תמיד והוא חלק מהמוזיקה, אבל עם השנים גיליתי שהוא יכול להיות כלי טיפולי לא פחות חשוב ממגוון כלים פסיכולוגיים ושיטות טיפול שונות. כי הקול אינו רק חיצוני, אלא גם פנימי, וכשמצליחים להבין זאת, הכל נראה אחרת".

*

בגיל 38, פגשה חנה את מי שהפך לבעלה ואב ילדיה, ובכך היא הגשימה חלום נוסף. "במשך שנים עסקתי בעיקר בגידול הילדים, אך כעת כשהם כבר גדולים, אני שוב פותחת את ביתי בנחלאות ומארחת נשים שרוצות ללמוד להקשיב לפנימיות של עצמן", היא אומרת. "כעת כבר ברור לי שהפנימיות שלי דיברה אליי כבר בימים שבהם התגוררתי בצרפת, רק שלא ידעתי לזהות זאת, ובכל יום אני מודה לבורא עולם שהביא אותי למקום בו אני נמצאת כיום, ושלימד אותי להקשיב לקול הפנימי שלי".