משנה וגמרא
מיתות בית דין ואיברים מושתלים: הפרטים המרתקים מאחורי פסקי הדין
הוצאה להורג בבית דין היתה עניין נדיר מאד, ועם זאת ישנן הלכות מפורטות מאד כיצד לנהוג בו
- יהוסף יעבץ
- פורסם א' שבט התשפ"ה

הסוגיות בדף היומי השבוע מגיעות לפרק ששי במסכת סנהדרין, ששמו הוא "נגמר הדין". הפרק עוסק בחייבי מיתות שנגמר דינם למות, בשל חטא המחייב מיתה על פי התורה. הוצאה להורג בבית דין היתה עניין נדיר מאד, ועם זאת ישנן הלכות מפורטות מאד כיצד לנהוג בו.
ישנה מצווה מיוחדת: "ושפטו העדה והצילו העדה", ולכן אסור לתלמידים ללמד חובה או להעלות סברה להחמיר איתו. רק לדיינים מסורה הזכות להחמיר. לעומת זאת, תלמיד שהעלה לימוד זכות על הנדון, מעלים אותו לשבת בין הדיינים, ושם הוא יושב כל היום, כדי לכבדו על כך שהתאמץ להציל את הנדון. גם לנדון עצמו יש זכות דיבור ללמד זכות על עצמו. בכל מקרה אין מכריעים באותו היום לחובה. אם מצאו זכות – משחררים אותו, ואם לאו – ממתינים למחרת. כל הזמן הזה ממעטים באכילה, ואסורים בשתיית מים.
אם הוחלט להרגו, נשים יקרות שבירושלים היו מביאות לנדון כוס של יין ובתוכו קורט של לבונה, שהוא חומר מטשטש, כדי שלא ירגיש את גודל הצער והפחד. לאחר מכן הוא צריך להתוודות. מעשה היה בנדון למוות שהואשם ברצח, וכאשר הגיע זמן הווידוי, הכריז: "אם אכן אני אשם בחטא של רצח, אני לא מעוניין שהמיתה תכפר עלי, כי באמת לא רצחתי, והעדים הם זוממים! ולכן תהיה מיתתי כפרה עלי ועל כל ישראל, ובית הדין נקיים, שכן לא הצליחו למצוא את שקר העדים". כאשר שמעו בית הדין את הדברים, הבינו שהוא צודק, שכן אף אדם לא יוותר על כפרת עוונותיו ברגע האחרון. וכיוון שהוא אמר שאם הוא רצח – אינו מעוניין בכפרה, זה מוכיח שהוא לא רצח. ואכן, העדים חזרו בהם! אף על פי כן לא נותרה ברירה אלא להרגו, שכן לפי ההלכה עדים אינם יכולים לחזור בהם מעדותם, ואנו מניחים שהם חזרו בהם מתוך רחמים בלבד. ועוד, שהרי כל נדון למוות יכול להגיד כך, ולכן קבעו חכמים שלא לאפשר לנדון למוות לומר דברים כאלו, שיזרעו הטלת ספק בצדקת הדין.
אחרי שמבצעים את גזר הדין, תולים את הנידון למען ישמעו וייראו, אבל חייבים להוריד אותו לפני השקיעה ולקברו, משום כבוד המת, שאנו מחויבים בו גם מול רשעים, ובפרט שאחרי שנהרג כבר התכפרה עברתו. הגמרא בפרק זה מאריכה בדיני קבורה, ודנה האם קבורה היא מן התורה או מדברי חכמים. ממצווה זו נולדו כמה שאלות מעניינות, שכן לפי ההלכה צריכים לקבור גם אבר אחד של המת, ולפי זה דנו הפוסקים מה הדין באבר של מת שהושתל אצל חברו. לפי ההלכה אסור לקחת אבר מאדם אחרי המוות, משום שזה נוגד את מצוות קבורה ואת איסור ההנאה מן המת, אבל לצערנו בתי החולים לא מתנהלים תמיד לפי ההלכה, ובמידה והמת הסכים לכך לפני מותו, מבצעים השתלות. וכעת נשאלת השאלה, אם האדם שהושתל אצלו האבר שואל לדעת ההלכה, כיצד מותר לו להמשיך ולהסתובב עם האבר המושתל, בניגוד למצוות קבורה? אם מדובר באבר שהציל את חייו, מובן שכעת פיקוח נפש דוחה מצוות קבורה. אבל אם מדובר באבר שבא רק לשפר את חייו, האם הדבר מותר לו? על כך השיבו הפוסקים, שאחרי ההשתלה האבר כבר מאבד את השם של "אבר מן המת", והוא בטל וטפל לגוף שהתאחה בו, ולכן אין עליו מצוות קבורה. ונפקא מינה גם שאינו מטמא. אבר של מת מטמא באוהל, ולכהנים אסור להיות איתו באותו אוהל, אבל כיוון שהאבר הוא חלק מגוף חי, כבר אינו מטמא.
הסרטונים החמים מכל העולם עכשיו באפליקציית הידברות SHORTS! הורידו עכשיו >>
תגובות