כתבות מגזין

"בגיל 46 הפכתי לרעיה, אמא וסבתא"

חנה בן אליעזר קרטיס גדלה כבת יחידה, ולא שיערה שאחרי עשרות שנות רווקות היא תקבל בעל ומשפחה גדולה. כעת, אחרי שבעלה נפטר, היא בטוחה: "בזכותו לא נשארתי לבד, ולמדתי שגם מרסיסים אפשר ליצור תמונה שלמה"

חנה בן אליעזר קרטיסחנה בן אליעזר קרטיס
אא

"עד גיל 46 הייתי רווקה, בת יחידה להוריי. ואז, ביום אחד הפכתי לרעיה, אמא וסבתא, ואפילו קיבלתי שמונה גיסות ומשפחה ענקית", את הדברים אומרת חנה בן אליעזר קרטיס, כשהיא משתפת בסיפור חייה המרגש ורווי התפניות.

בשונה מרווקים אחרים שמגיעים לגיל מאוחר מפני שמתקשים למצוא את הזיווג שלהם, מציינת חנה שאצלה היה הסיפור שונה לגמרי. "אני בת לניצולי שואה, נולדתי בצ'כסלובקיה מיד אחרי המלחמה, ויחד עם הוריי עליתי לארץ כתינוקת. כבת יחידה ההורים תמיד דאגו לי מאוד, אך הילדות שלי לא הייתה קלה. ההורים דיברו הונגרית, ומגיל תשע שימשתי עבורם כמתרגמת ומתווכת. היו לנו כלי פורצלן ותחרות בוהקות, כמו שאמא ראתה בצ'כסלובקיה, אך מבחינת פרנסה לא היה קל, וההורים נאבקו קשות כדי לנהל חיים תקינים.

"גם מבחינה רגשית עברתי ילדות לא סטנדרטית, כאשר אמא דואגת לי כל הזמן וחוששת מכך שאנשים עלולים להזיק לי. כשהייתי בת עשרים פגשתי בפעם הראשונה את המוות מקרוב. היה זה כשאבא שלי נפטר, ואני זוכרת שהייתי בשוק גדול, כי שום דבר לא הכין אותי לכך.

"אני חושבת שהמשבר הזה, וכן העובדה שמעולם לא ראיתי מקרוב חיי משפחה שגרתיים, גרמו לי פשוט לא לרצות להתחתן. במשך שנים התגוררתי בתל אביב כרווקה, הקמתי קריירה וניהלתי ספרייה במשך 24 שנים, אמא תמכה בי תמיד מהצד, כך שיכולתי לרכוש דירה ורכב, ומצבי היה מצוין".

 

אבל אז, בגיל 46, בדיוק כשסיימה חנה את לימודי התואר השני שלה היא מצאה את בן זוגה. "הוא היה שונה ממני מכל בחינה אפשרית, הגיע ממשפחה ברוכת ילדים בשכונת נחלאות בירושלים, ואילו אני מצ'כסלובקיה, הוא גרוש ואב לכמה ילדים, ואני רווקה תל אביבית, אבל זה לא הפריע לנו להחליט שברצוננו לחיות יחד. כך בבוקר אחד הפכתי מרווקה תל אביבית לרעיה, אמא וסבתא".

כיצד הגיבה אמא שלך על השידוך?

"בתחילה היא נלחצה, פשוט מתוך חרדה גדולה לשלומי. אבל עם הזמן הסתבר שהמשפחה הגדולה לה זכיתי זו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. היא הבינה זאת בפרט בשנים האחרונות לחייה, כשבעלי דאג לה יותר ממה שדאגתי לה בעצמי".

ההתמודדות הבאה בחייה של חנה הייתה כאשר אמה, הדמות הקרובה אליה ביותר, הלכה לעולמה. "בעלי ליווה אותי ותמך בי בשנת האבל על אמא", מציינת חנה, "אבל שנה בלבד אחרי שאמא נפטרה – נפטר גם בעלי בפתאומיות, אחרי שהיה חולה במשך חודש וחצי בלבד. הייתי בת 62 כאשר חזרתי שוב לחיות לבד, הפעם גם בלי אמא. שנה לאחר מכן פרשתי מהעבודה שמילאה אותי כל כך, ופתאום כל סדר היום השתנה – חזרתי להתגורר בבית ריק, לבדי, ללא בעל.

"בתחילה הטראומה הייתה גדולה מכדי להכיל, אך אחר כך שכנעתי את עצמי שאני מסוגלת להיות לבד ויכולה לחיות חיים מלאים. באותם ימים טסתי לטיולים ברחבי העולם, פגשתי אנשים מעניינים והצטרפתי ליוזמות שונות. לצד זאת שמרתי ואני שומרת עד היום על קשר מצוין עם משפחתו של בעלי. אני לא סבתא ששומרת על הנכדים ופוגשת אותם בקביעות, אבל אנחנו משוחחים בטלפון לעתים קרובות וגם נפגשים. הנכדה הראשונה שלו שכאשר הכרנו הייתה בת שלושה חודשים, כיום כבר בת 30, ויש לי קשר הדוק איתה. גם הקשר שלי עם גיסותיי נשמר היטב, ויש ביניהן כאלו שאני מרגישה שהן ממש כמו אחיות שלי".

חנה הייתה יכולה לחשוב שהיא סיימה לשלם את חובותיה, אלא שכשנתיים אחרי פטירת בעלה היא חלתה בסרטן. "עברתי ניתוח קשה, ומכיוון שהאבחון היה מוקדם, לא נאלצתי לעבור טיפולים", היא מספרת, "אך הקושי שוב העצים את המצב הלא פשוט שבו אני מצויה. עם זאת חשוב לי להדגיש שאף פעם לא הייתי לבד, וגם בתקופת ההחלמה היו קרובי משפחה שתמיד דאגו לי, והרבה מאוד אנשים וחברים שעטפו אותי. גם כיום, שש שנים אחרי שהתגלה אצלי הסרטן פעם נוספת, כולם נמצאים סביבי ומלווים אותי. אין ספק שזכיתי".

 

במהלך תקופת ההחלמה מצאה את עצמה חנה כשהיא חוזרת לתחביב ישן ואהוב – תחביב האומנות. "מאז שהייתי צעירה אהבתי מאוד לעסוק באומנות", היא מסבירה, "הייתי רוקמת ומציירת, מקשטת את קירות הבית ומשקיעה רבות באסתטיקה. בדיוק בתקופה שקדמה לפטירת בעלי, כשהוא עוד היה בחיים, התחלתי לעסוק ביצירות מפסיפס. באותם ימים קנינו צלחות ושברנו אותן כדי ליצור יצירות מהשברים הקטנים, אך לא הייתי שבעת רצון מהתוצאה.

"בימים שבעלי היה מאושפז בבית החולים הכה בי פתאום הרעיון – 'למה ליצור עם שברי כלים ואבנים, אם אפשר לבחור באופציה הפשוטה יותר – קולאז' מנייר?'"

מאז אותו יום התחילה חנה ליצור יצירות באמצעות קולאז' – חלקיקי ניירות קטנים המורכבים מקרעי עיתונים ותמונות. "למדתי לייצר טקסטורות יפות ויצירות מרהיבות", היא מספרת, "וכשהגיע היום בו בעלי נפטר הרגשתי עד כמה שהאומנות נותנת ומעניקה לי, כי מבחינתי זו לא סתם אומנות, אלא יש לה גם מסר – היכולת לקחת יצירה שמישהו הכין או צילם או כתב, לקרוע אותה, ודווקא מתוך הקרעים והשברים לייצר ממנה משהו חדש. כי הקרעים הם הסמל להתחדשות. בכך אני ממשיכה לעסוק גם היום, כשאני מתגוררת בדיור מוגן ומעבירה סדנאות קבועות, וכן יוצאת בתערוכות, כמו התערוכה 'האור שבקצה' שעומדת להיפתח בחודש הקרוב בגלריה לאמנות גלובלית בתל אביב. אני גם מוכרת את היצירות שלי, ומרגישה שהמסר מועבר הלאה: 'אפשר להשתקם מכל קושי', וזה מחזק כל כך את מי שבסביבתי, ובעיקר אותי בעצמי".

הסרטונים החמים מכל העולם עכשיו באפליקציית הידברות SHORTS! הורידו עכשיו >>

תגיות:שידוךציור
חדשות היום
לומדים תורה
יהדות
רץ ברשת
דעות וטורים
תרבות
בריאות ונפש
נשים
משפחה
תורה ומדע
הידברות שופס

ערכת פורים לילדים

249 ₪לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת ספרי הרב זמיר לפורים

מגילת אסתר- הרב זמיר כהן

מכונת גילוח כשרה

ספר דניאל עם פירוש "נזר חזיונות" - הרב זמיר כהן

גביע קריסטל מהודר בבא סאלי

קנקן לתה מזכוכית עם מסננת

לכל המוצרים