אפרת ברזל בכובע של "פיצי-שדכנית": תתקשרו. תעדכנו. אל תתעלמו

בהתחלה לא רציתי לכתוב על זה, כי לא היה לי נעים, אבל אחר כך הבנתי שאין לי ברירה.

ניסיתי להתעלם מהקול הפנימי הזה, והתחלתי לכתוב שני טורים אחרים.

אחד על החטופים, או יותר נכון על החטופות, שהשתחררו, וכמה התרגשנו, וכמה היו כאלה שנהייתה בהן "עייפות החמלה" לכל המצב, ואוי ואבוי לנו, כאומה.

אחר כך התחלתי טור על כנס מנהלות במלון "כינר" שזכיתי השבוע להרצות בו. רציתי לכתוב על כמה כשנותנים לי חתיכת כנרת, כבר נהיה לי טוב יותר. רציתי לכתוב על כלניות שכבר ראיתי בדרך.

רציתי להסביר איך העיסוק המרכזי של נשות חינוך בדור הזה, בטח מול ילדות נושרות, כדאי שיתמקד ב"לבוש הרגשי" שעוטה על עצמה נערה, כהגנה, עוד בתחילת המסע: שתיקה, שקרים, קומבינות, אשמה, שאלות, רצון לבנות אישיות, מרידה, ולא להתרכז בלבוש הפיזי, שתמיד מגיע כתגובה, אחרון בשרשרת המזון. להתרכז לא באיך את נראית בחוץ, אלא במה קורה לך בפנים. בקטע טוב.

רציתי לכתוב על השלב הזה שיש לנערה, שלב שבו היא עדיין מתעניינת בשמלה של המורה, בדוגמה, במעיל, בבגד, או בכותונת, לא לשון סיפורי בדים, אלא לשון מחיצות דומות שיש גם למורות. כי גם מורה היא בן אדם. איך אפשר להגיע איתן, עם התלמידות, להזדהות ודמיון של "תאומות רגשית זמנית", טכניקה שיכולה להציל נפשות, כשאנחנו, כבוגרות, יכולות להיות להן שותפות מובילות, דווקא מתוך דמיון בחוסר מושלמות, בשיתוף כאבי גדילה שהיו גם לנו. בבגדים שלנו.

אבל הנושא הראשון, למרות העובדה שניסיתי לכסות אותו באלף חצאיות, לא הניח לי.

ולכן אני כותבת, בסופו של דבר, עליו.

כי מה שבוער לנו בפנים, עמוק פנימה, לא יוכל לשקוט-נצח. הוא יקפוץ שוב ושוב. יבקש החוצה. תסכול מבקש אור בריא, שיתוף. לא מעילים שמועלים ובגדים שבוגדים.

אני, כאמור, בחיים שלי, עד כה, לפחות, לא זכיתי לעשות שידוך.

במה כן התקדמתי לי, באופן יחסי?

הצלחתי כן להפגיש אנשים. הצלחתי להביא בחורים ובחורות לפגישה, לפחות ראשונה. היה לי גם זוג שנפגש שתי פגישות, ואחד של ארבע, שזה ממש למתקדמים. לא משנה שבסוף הם לא התחתנו, אבל לפחות ניסו.

בתוך "מיני" פעולת השידוך הזו, נחשפתי לתופעה שלא הכרתי.

לא מהשידוכים של הילדים שלי, ולא ששמעתי עליה מחברות שמשדכות. וכן, בבום פתאום זה הגיע, הגיל הזה שהילדים גדלו, וכל כמה שעות מצלצלים אלי לברר, על בת של חברה או בן של אחרים, שבטוח אני מכירה.

כ"פיצי שדכנית", פתאום נחשפתי לדבר הבא, שהוא בעיני דבר נורא, אבל אני לא באמת מתערבת. כן בשקט, בתפקיד, סובלת.

תופעה, שהורי אחד הצדדים, אחרי שכבר חוזרים הביתה מפגישה, לא מצלצלים לעדכן.

לא עונים לי.

לא מגיבים.

ואני, שקודם כל רוצה ללכת לישון, ושנית – מתייסרת יחד עם הצד השני, שגם הוא מחכה לתגובה, כל תגובה. גם אם היא כן, וגם אם היא לא, גם אם היא "נראה", וגם אם "נראה שלא", לא חוזרים אלי.

אני יודעת שאין אף צד בשיטה שצריך להיעלב, אני יודעת שכל תשובה נכונה.  

אני רק לא מבינה מאיפה לאנשים יש אומץ לגרום למישהו אחר, רגיש, אכפתניק, או רגישה ואכפתניקית, ללכת לישון אחרי המתנה מורטת עצבים, תחושה מבולבלת של כן או לא, רוצים? ממשיכים? ועוד מחשבות, אם הבן או הבת שלהם ענו טוב, ואם העפעוף הזה לקראת סוף הפגישה היה מיותר, ואם זה הוא שפירק את הכל, או אולי המילה ההיא שנאמרה לא במקום, היא זאת שפירקה את החלום?

אני מבקשת בזאת מכל מי שבתחום הקדוש של השידוכים, להיות רגיש בעצמו, לא רק לילדיו שלו, אלא גם לילדים של אחרים. ילדים והורים.

שמתרגשים, שמחכים, שיושבים על קוצים. שלא יודעים, שקופצים מכל צלצול, שרוצים להרגיש רצויים. גם אם זאת תשובה שלילית, גם אם יש התלבטות, אל תתנו לאף אחד יותר מדי זמן לחכות. שתפו.

לא לענות או לא להתקשר, זה מראה על זלזול וחוסר אכפתיות, על אופי בפני עצמו, שלא בטוח שכדאי להתחתן איתו.