חתול גדול עם הרבה אומץ

הנמר הוא אחד מסוגי הפנתר, הנמנה על משפחת החתוליים הטורפים הגדולים, הכוללים את היגואר, הטיגריס והצ´יטה (מלבד מהאריה), אך הוא שונה מהם לא מעט הן בטבעו והן במראו וגודלו.

משקלו הממוצע הוא כ- 70 ק"ג (ולפעמים אף למעלה מ- 90 ק"ג), ואורכו עד כמטר וחצי. צבע פרוותו - חום צהבהב, מנוקד בנקודות שחורות. הוא נפוץ באפריקה, במזרח התיכון ובדרום אסיה. הצבע הבסיסי של הנמר הוא צהוב. בצדדיו הוא בהיר יותר, ובגחונו הוא לבן. על הרקע הבהיר מצויות קבוצות של כתמים שחורים. על הירכיים ועל הצדדים מסודרים הכתמים בטבעות, ועל הגחון - בפסי רוחב. במרכז הכתמים השחורים ישנם איזורים לבנים או צהובים. גווני פרווה אלו מסווים את הנמר וקשה לגלותו בעודו מסתתר בסבך הצמחייה. גופו של הנמר שרירי, זנבו עולה באורכו על מחצית אורך גופו וראשו, וקצהו שחור בחלקו העל יוון. הצד התחתון של קצה הזנב לבן, וכך הוא מובלט, שכן בהליכה הוא מרים אותו בדרך כלל כלפי מעלה. רגליו אינן ארוכות במיוחד, אוזניו מעוגלות ושחורות באחוריהן ומצוי בהם כתם לבן. תוחלת חייו של הנמר בטבע היא עד 15 שנה, ובשבי הוא מאריך ימים עד 21 שנה.

רואה הכל בלילה

בני משפחת החתוליים ידועים כציידי לילה, היוצאים לעת ערב לשחר לטרף. למטרה זו, ולשם הצלחתם במשימה, הם נחנו במספר תכונות המייחדות אותם משאר בעלי החיים. הדבר החשוב ביותר הינו ראייה מעולה בחושך. עיניו הגדולות של הנמר, אשר מסתבר שהן הגדולות ביותר מבין כל החיות אוכלות הבשר, והאישונים המתרחבים בחושך, מאפשרים לו לראות גם במקום ששאר בעלי החיים מגששים באפילה. הרגישות הגדולה של רשתית העין, מאפשרת להן לקלוט את קרן האור הקלושה ביותר הנראית בלילה. התרחבות האישונים בלילה היא שגורמת לאותו נצנוץ ירקרק המוכר לנו בעיניי החתול בלילה. בנוסף, הנמרים, בדומה לשאר אחיהם החתוליים, מצויידים בחוש שמיעה חד מאד. אוזני החתול מסוגלות לקלוט את תנודות האוויר הקלות ביותר, והללו מודיעות לו על כל תנועה קלה שבקלות הנעשית בסביבה על ידי בעלי חיים אחרים. השפם של החתול משמש כ"רדאר", שבאמצעותו הוא חש במתרחש.

הגיע הזמן לאכול משהו

הנמר חי את חייו בבדידות ואילו על הנקבה מוטלות "משימות הבית". הזכר טורף בעיקר יונקים, ביניהם: שפנים, צבאים, יעלים, חזירי בר, דרבנים, ארנבות, ולעתים אף עופות. בדרום אפריקה נצפה נמר אף שצד דגים, בעיקר אמנונים ושפמנונים. אולם, במקרה שהטרף אינו מצוי תחת ידו, ניזון הנמר אף מפגרים.

הנמר חי בסביבות מגוונות: ביערות, מדבריות, סוואנות, הרים ומישורים, והוא הטורף הגדול מבין בני משפחת החתוליים בארץ ישראל. כזכור, הוא פעיל בעיקר בלילה, אך בימי החורף הקרים הוא פעיל אף ביום. הוא מיטיב לטפס על העצים, וכך, כאשר הוא זוכה לסעודה דשנה, אליה הוא אינו מעוניין לצרף חברים, הוא מעלה את קורבנו על אחד העצים, ושם, לאחר שהוא נרגע ממאמץ הצייד וטרחת הדרך, הוא סועד את ליבו בניחותא.

הנמרים קטנים

לאחר כשלושה חודשי הר יוון, ממליטה הנמרה מגור אחד עד ארבעה גורים, ולעתים רחוקות אף ששה גורים. הגורים נולדים במשקל של כחצי ק"ג, כשהם עיוורים וחסרי ישע. הם פוקחים את עיניהם לאחר כשבוע ויונקים מחלב אימם. כבר בגיל חודש אחד הם מתנסים באכילת בשר, וזאת בשילוב עם ההנקה עד מקץ שלושה חודשים. בגיל ארבעה חודשים מתלווים הגורים לאמם למסע הצייד. למרות העובדה שאב המשפחה חי כמעט בבדידות, הוא שומר על קשר עם הנקבה ומגן עליה מפני אויבים פוטנציאלים.

הנקבה מטפלת בגורים בעצמה, ובהיותם בני עשרה ימים היא עוזבת אותם לראשונה לבדם במאורה, בצאתה לצייד, אשר יכול להימשך ימים אחדים. היא אינה משאירה את הגורים זמן ממושך במקום אחד, ומדי מספר ימים מעבירה אותם ממקום למקום. השהייה נעשית בדרך כלל במקומות מוצלים וסבוכים. היא מטפלת בגוריה עד קרוב לשנה.

אויבי הגורים בארץ ישראל הם הצבועים, העלולים לטרוף גורי נמרים אשר נשארו לבדם במאורה.

עזים, אבל עדיין לא תוקפים בני אדם

בישראל לא ידוע על מקרים שבהם תקפו נמרים בני אדם, וסיבת הדבר, ללא ספק, נעוצה בעובדה שנמרי מדבר יהודה והנגב קטנים יחסית, ואינם מעזים לתקוף אנשים. גם באזורים שבהם נפוצים נמרים גדולים יותר, נדירות תקיפותיהם את בני האדם לעומת אריות וטיגריסים, העלולים לתקוף בני אדם גם במקומות שבהם אין צדים אותם.

בנוסף, מטבעו, פוחד הנמר מבני האדם. נמר או נמרה עלולים לתקוף בעל חיים הגדול מהם פי כמה, אולם כאשר ימצא עצמו הנמר פנים אל פנים עם האדם, יסתלק מפני עימות עימו, אלא אם כן כבר תקף אדם קודם לכן. נרשמו מקרים רבים בהם לפתע פגש אדם בנמר פנים מול פנים, אולם הוא לא פגע בו. במקרה כזה הכלל הוא, לא להיתפס לבהלה. אם מדובר בנמר שטרם טרף אדם, חזקה עליו שינשוף בקולניות ויסתלק מן המקום מבלי לעשות דבר. כמובן, לא מומלץ, במקרים כאלה, להרגיז את הנמר ולבחון את סבלנותו...

* * *

פרוותם של הנמרים הינה בעלת שווי כספי רב, ומעריכים כי באפריקה ניצודים בכל שנה באופן בלתי חוקי אלפי נמרים בעבור פרוותם. היות שציד הנמרים עלול לסכן את המשך קיומם - אסור המסחר בפרוות נמרים, על פי הסכם אשר עליו חתומות מדינות רבות, בכללן גם ישראל.

הנמר וחג החנוכה

המשנה באבות מלמדת אותנו כי עלינו ללמוד את כח העזות מן הנמר: "הוי עז כנמר..." (אבות ה´ כ"ג). מדוע?

כאשר הנמר מעוניין לצוד חיה כלשהי, הוא אינו חושש מכלום וכלל אינו שם ליבו למתרחש סביבו - הוא מתמקד רק בה ותוקף אותה.

מתיאור המלחמה ב יוון אנו יכולים להבין מהו פירושו הפשוט והבסיסי ביותר של כח העזות. על נצחון המכבים על היוונים אנו אומרים: "מסרת גיבורים ביד חלשים". לכאורה, כיצד ניתן לכנות את היהודים, אשר נלחמו ביוונים, ´חלשים´? הלא הם קמו ולחמו את מלחמתם של ישראל בגבורה רבה!

התשובה היא, שכוחם של ישראל ללחום ביוונים הגיבורים, נבע מתוך עזותם של ישראל - עזות למרות היותם חלשים. עזות ומסירות נפש, למרות החולשה טבעית.

הגוי בטוח בעצמו כי הוא גיבור ושהנצחון בכף ידו, כאשר מאזן הכוחות הטבעי נוטה לטובתו. לעומת זאת, היהודי חש בטבעו עד כמה הוא חלש וזקוק לסיוע מן השמים, ומשום כך, גם כאשר הוא מנצח, אין הוא חש גיבור. הוא זוכר כי את כל כוחו קיבל בדרך פלאית מה´: "וזכרת את ה´ אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

כוחו של היהודי במאבק עם  יוון הוא נכונותו לקום ולהלחם גם כאשר השכל מורה כי מאזן הכוחות נוטה לטובת הצד שכנגדו. הגבורה היא הבטחון העצמי של החזקים. העזות, לעומתה, היא הכח להלחם גם ללא חוזק, וגם כאשר בדרך הטבע אין על מה לסמוך.

האריה, מלך החיות, הוא זה אשר שייכת לו הגבורה הטבעית, והמסמל את גבורתה של מלכות  יוון. הנמר, העז, המסמל את מלכות יהודה, החלשה ממלכות  יוון.

הנמר אינו מלך החיות, אך בתעוזתו הבלתי הגיונית, הוא יכול לנצח גם את האריה.