בחרתי לצאת למלחמה. להוכיח לכל העולם, ובעיקר לעצמי, שאני בריא לחלוטין

לפרקים הקודמים

יסודות, קיץ תשע"ו.

היה זה יום אביבי נאה. ישבתי על אחד הספסלים שהיו פזורים ברחבת הישיבה, נושם אל תוכי את קרניה המלטפות של השמש. באופק נראו השדות, מלאות בשיבולים זהובות שנדו להן עם הרוח החרישית אנה ואנה, ובלבי ריחפה לה תחושה חגיגית.

במוחי חלפו להן תמונות מתוקות ושמחות מהבוקר הנפלא שעבר עלי.

האמת, הבוקר הזה התחיל כמו כל הבקרים בשנים האחרונות. קימה בעצלתיים, תפילת שחרית מנומנמת וציפייה לעוד יום סתמי שיחלוף לו כקודמיו, בהרגשת לאות וחוסר מעש.

היה זה בארוחת הבוקר. ישבתי לי ליד השולחן, עורם אל צלחתי חביתה וירקות, כשלפתע חשתי טפיחה עזה על שכמי. הסבתי את ראשי וראיתי את פרצופו של חברי איציק מחייך אלי בקונדסות.

"מה נשמע, משה אהרן?", כך איציק.

"ברוך ה'. כמו כל יום, לא משהו מיוחד", עניתי.

"אתה יודע", אמר איציק, תוך שהוא מתיישב על הכיסא שלצידי, "נזכרתי בחברותא המיתולוגית שלנו". 

אני ואיציק למדנו חברותא במשך שלש שנים: שיעור א', שיעור ב' ושיעור ג'. כשעלינו ל"קיבוץ", איציק רצה להמשיך לשמוע שיעורים, ואילו אני חפצתי להתחיל להתנסות בלימוד עצמאי. כך נפרדה דרכנו.

"לאחרונה שמתי לב", קטע אותי איציק מהרהורי, "שחסר לי הלימוד המיוחד שהיה לנו יחד. יש לנו משהו קרוב מאוד בדרכי המחשבה בבניית הסוגייה. היית רוצה לחזור וללמוד איתי?".

אם הייתה נופלת פצצה בחדר, סביר להניח שהייתי מופתע פחות.

"אני אשמח מאוד!", הצהרתי נרגשות. הלימוד עם איציק היה חרוט בזיכרוני לטובה, והטעם עוד לא מש משפתי.

"אז היום בתשע ועשרה", סיכם איציק, ונפנה לארוחתו שהמתינה לו בשולחן הסמוך.

הרגשתי איך נחשול של אנרגיה מתפרצת מציף את גופי. תנועותי נעשו קלות וזריזות יותר, ושיר החל מתנגן לו על שפתי.

"הרבה זמן לא הרגשתי טוב כל כך", הרהרתי לעצמי.

בשעה תשע מצאתי את עצמי יושב בבית המדרש, פותח את בבא מציעא ומחכה בערגה לתחילתו של הסדר.

התחלנו ללמוד.

"שנים אוחזים בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", פתאום התחלתי להרגיש אחיזה במציאות. גם לי יש שייכות בלימוד התורה, אני שווה בין שווים.

הסוגייה הלכה והעמיקה. סברות התעופפו לכאן ולשם, ספרים נפתחו, מצחים התקמטו ואני חשתי כשיכור המגלה בקבוק יין משובח, שבלגימה אחת נשתכחו ממנו כל צרותיו ודאגותיו.

הזמן חלף לו ביעף.

כשגיליתי שתפילת מנחה כמעט שמתחילה, הבנתי שהסדר הגיע לסיומו.

"הזמן עבר מהר מדי" אמרתי בסיפוק.

"ככה זה כשנהנים", הסכים איציק וסגר את גמרתו.

*

לאחר תקופה ארוכה של דכדוך ותרדמה, זה בדיוק מה שהייתי צריך – משהו או מישהו שיזכירו לי לאן אני שייך ומהן היכולות שלי.

באחת התעורר בי הענק הרדום, הבחור השובב והאנרגטי שהייתי, מוכן לצאת למלחמה נגד כל העולם, ואפילו כנגד עצמי.

בשלב זה, שבו הקשיים בתפקוד היו מינוריים וניתנים להסתרה והכחשה, בחרתי לצאת למלחמה! להוכיח לכל העולם, ובעיקר לעצמי, שאני בריא לחלוטין.

המשוואה הייתה ברורה: אם אתפקד כאדם בריא, תהיה בכך הוכחה מוחלטת לכך שאיני חולה, ובכך תתבטל משמעותם של כל האבחונים והדוחו"ת הרפואיים שלי, שהראו אחרת.

לרוץ ולרקוד לא יכולתי, אמנם, אך אתם ודאי לא מצפים מבחור בן עשרים ושתיים לרוץ ולקפץ כילד...

תשאלו מה עשיתי בחתונות של חברי שהחלו מתחתנים בזה אחר זה, איך התחמקתי מלרקוד. ובכן, גם פה באה לה לידי ביטוי היצירתיות שלי. 

מצלמה.

כן, מצלמה מהסוג הרגיל.

מגיל צעיר אהבתי לצלם ולהנציח אירועים במצלמתי. כעת, התחביב מהעבר הפך להיות עיר המקלט שלי, שאליו נסתי בכל אירוע ישיבתי או משפחתי.

היה זה ברור ומובן מאליו לכולם שאיני רוקד, שכן עסוק אני ב"לתעד את האירוע".

עד כדי כך, שבישיבה הפכתי לכתובת שאליה פונים, בכל פעם שבה היו צריכים תיעוד מאירוע שהתרחש בשנים האחרונות.

"הארכיון של משה אהרן" היה מושג בישיבה.

עד היום שמורה בלבי הכרת הטוב למצלמה התכולה שלי, שהגנה עלי ועל הרגשתי בשנים ההן.

הייתה זו מלחמה לכל דבר ועניין.

אף אחד – כולל אני בעצמי – לא שמע ממני על האבחון והמחלה שמקננת בגופי. ההתעלמות הייתה מוחלטת.

התפיסה שליוותה אותי באותה התקופה, הייתה פשוטה ודיכוטומית: "כל החולשה והקשיים שאני חווה, אינם אלא יצר הרע וניסיונות. עלי מוטל להילחם בהם בכל כוחי, לגרש אותם מחיי ולהמשיך במסלול המתוכנן מראש".

במלחמות שומר עלינו.

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.