איתן מאירי: "התעמרות בעבודה הורסת חיים, אל תהפכו לקורבנות שלה"

"האם אתם סובלים במקום עבודתכם מהשפלות והקטנת ערך? האם לוקחים מכם סמכויות? המנהל מסרב לתקשר איתכם ישירות? מרגישים שגוזלים את הקרדיט להצלחותיכם? מנסים להכשיל אתכם בתפקידכם? ממדרים אתכם ממידע, מישיבות ומקבוצות ווטסאפ?"

איתן מאירי מונה את השאלות האלו בזו אחר זו. הן חלק מתוך שאלון נרחב שהוא יצר כדי לאבחן מצבים של התעמרות בעבודה. חלקו השני של השאלון נוגע לתופעות פיזיות ממש שמאפיינות את האנשים הסובלים ממצבים כאלו.

"מדובר בתופעה מוכרת ונפוצה מאוד", מבהיר מאירי, "כי לפחות אחד מכל שלושה עובדים ועובדות בישראל יהיה נתון במהלך שנות עבודתו להתעמרות במקום העבודה. מידי שנה יש אלפי ישראלים שמתווספים למעגל הנפגעים שעולמם חרב עליהם עקב התעמרות בעבודה".

מי שהנתונים האלו נשמעים לו מוגזמים מעט כנראה אינו מכיר את התופעה מקרוב.  "כשהתחלתי לעסוק בנושא, טענו כל האנשים סביבי שאני מגזים וממציא דברים", מציין מאירי, "אך ככל שחולפות השנים מסתבר שהמודעות עולה, שומעים על הנושא הזה יותר, וגם לבתי המשפט הוא מגיע, וניתן לראות בהם פסקי דין חסרי תקדים בנושא התעמרות בעבודה".

ההכרה בנושא הגיעה, כך מסתבר, בין היתר הודות לפעילותו הרבה של מאירי בתחום. "במשך שנים עבדתי כיועץ ארגוני וכפסיכולוג של חברות", הוא מסביר, "זיהיתי כחלק מתפקידי תופעות לא הגיוניות, כאשר אנשים בתפקידים ניהוליים בכירים יצרו נזקים עצומים לעצמם ולארגון, כאשר הם פגעו בעובדים שתחתיהם באופן מחפיר והקשו עליהם את עבודתם. למרות זאת ראשי הארגון עצמו עיניים, הם לא הסכימו לראות את הדברים, ובכך הם אפשרו לאותו אדם לעשות דברים נוראיים, ועוד לזכות בהכרה וקידום".

תגובה נורמלית למצב לא נורמלי

כדי להבין במה מדובר בוחר מאירי לציין דוגמאות למקרים, שגם מתוארים בספרו רב המכר "התעמרות בעבודה".

האחד הוא סיפורו של מעסיק ש"סימן" עובדת והיה מטיל עליה משימות בלתי אפשריות, צועק עליה, משפיל אותה בפני אחרים ומאשים אותה בפשלות שלא קשורות אליה.

מקרה אחר הוא סיפורו של עובד שהועסק תחת בוס שמהרגע הראשון בעבודה היו מולו התפרצויות. "כשמשהו לא היה נראה לו הוא דיבר בצורה ממש בוטה, צעק והאשים. אף פעם זו לא הייתה ביקורת עניינית ומקצועית, אלא תמיד אישי, תמיד כדי להשפיל".

ויש לו גם סיפורים על דרישות בלתי אפשריות, כמו במקרה הבא: "מעסיק שדרש מהעובד זמינות של יום ולילה, על אף ששעות העבודה שלו היו מוגדרות. אותו עובד נדרש לבצע עבור הבוס עבודות משפילות ופוגעות, ללכת בשבילו למקומות שבהם יש להמתין בתור במשך שעות ארוכות, וכל צעד שלו נבדק בשבע עיניים, כשהוא יצא לשירותים למשך יותר משתי דקות הוא ננזף, כך גם כשהעז לצאת לאכול מחוץ למשרד במשך כחצי שעה".

מאיה, אישה כבת 40 המועסקת במגזר הציבורי, נפגשה עם מאירי ואף עברה אצלו את האבחון. יום למחרת היא כתבה לו כך:

"אני מרגישה שאתמול פתחתי פצע שבמשך חודשים ניסיתי להדחיק ולהתעלם ממנו. כשישבתי אצלך ומילאתי את השאלון הייתי מזועזעת. הייתי בטוחה במשך חודשים שאני משוגעת, שירדתי לגמרי מהפסים. שמשהו אצלי דפוק! כמה שנאה עצמית, כמה ביקורת עצמית וכמה כעס פיתחתי כלפי עצמי..

פתאום כשאני קוראת את השאלון אני מתחילה להבין שמה שאני עוברת זה בגלל המקרה ולא בגלל שאני חולת נפש , ומה שקורה לי זה לא בגלל שאני לוקחת את הדברים קשה, אלא כי באמת עברתי משהו מאוד קשה".

מאירי נאנח כשהוא מבהיר: "לא מדובר במקרים חריגים, אלא בכאלו שניתן למצוא במקומות עבודה רבים, וזה מה שגרם לי לחקור את התופעה. מהר מאוד התברר לי שזו תופעה שדווקא מדוברת במקומות רבים בעולם, אולם בארץ לא רק שלא מדברים עליה, אלא שאפילו אין לה שם".

בתחילת פעילותו בתחום הטביע מאירי את השם "המגיפה השקטה במקום העבודה", אולם כשחלפו השנים הוא החליף זאת בשם "התעמרות במקום העבודה", ולדעתו זהו אכן הכינוי המדויק ביותר. לדבריו, אנשים שלמרבה הצער חווים זאת, אכן מעידים ש'התעמרות' היא המילה המאפיינת ביותר את תחושותיהם.    

סובלים בדומיה

"אם רק נחשוב על הנושא, נבין עד כמה הוא קריטי", אומר מאירי, "שכן רובנו צפויים להיות פעילים בעולם העבודה ארבעים שנה ויותר. במצטבר נשהה בעבודה שנים רבות יותר מאשר בבית, יותר מאשר בחברת ילדינו ובחברת החברים שלנו. מובן מאליו שלא ייתכן להרוס את החיים שלנו רק בגלל בוס או אדם אחר בעבודה שבוחר להתעמר בנו".

אבל למה זה קורה? איך אפשר להסביר את קיומה של התעמרות בעבודה?

"זה יכול להגיע בגלל מגוון סיבות, כמו למשל חוסר הכשרה של המנהל במקום העבודה בתחום הניהולי, מה שגורם לו לתפוס את סמכותו באופן כוחני ומניפולטיבי. אפשר לראות לעתים קרובות שמנהלים שלא עברו שום הכשרה ממונים לתפקיד, ומטילים פחד ואימה על העובדים שסביבם.  יש גם סיבות נוספות כמו קנאה, צרות עין וחוסר פירגון כלפי העובד, וכן גם תחושה של 'אם אני מקטין אותך, אז ממילא אני יותר גדול'".

עם זאת, מאירי מדגיש כי סיבות כאלו בדרך כלל גורמות לחוסר שביעות רצון בעבודה, אך רק במקרי קיצון הופכות להתעמרות. "במקרי הקיצון נראה בדרך כלל אנשים נרקיסיסטים שפועלים מתוך דחף קבוע להקטין ולהתעמר בעובד שתחתם, כי מבחינתם הם מרגישים שזה הדבר הנכון ביותר לעשות, שכן הודות לכך הם שורדים".

התוצאות הן קשות, ולדבריו מגיעות עד למקומות הנוראיים ביותר. "יש אנשים שסובלים פיזית מהתפרצות של מחלות אוטואימוניות בעקבות כך, יש כאלו שנדרשים להתאשפז, משפחות מתפרקות ורבים נעזרים בתרופות הרגעה וכדורי שינה. זה לא פלא, כי ידוע שכאשר אנשים מצויים לאורך זמן במצב של סטרס מתמשך וחזק, זה פוגע להם באיכות החיים ואף בבריאות הגוף והנפש. אין ספק כי התעמרות, במקרים הקשים שלה, עלולה להרוס חיים של אנשים ללא תקנה".

ולמה העובדים פשוט לא מתלוננים על כך?

"לעתים קרובות נמנעים העובדים להתלונן כיוון שחוששים מאיבוד מקום עבודתם", מבהיר מאירי. "נסו לחשוב מה עובר על אבא למשפחה גדולה שזקוק למשכורת כדי לפרנס את משפחתו וכדי לשלם משכנתה, או על אדם שפשוט חושב לתומו: 'ככה זה בעולם העבודה, העולם אכזרי ואדם לסבל יולד'.

"יש גם מקרים שבהם מרוב הכפשות וזלזול, העובד מתחיל להאמין שהוא באמת כישלון ואפס, עד כדי כך שהוא מרגיש שהמעסיקים עושים לו טובה בכך שמעסיקים אותו, למרות שהם מתעמרים בו. יכול לחלוף זמן רב עד שהוא יבין שמדובר בהתעמרות, ובינתיים הוא מאבד הרבה מאוד מהביטחון העצמי, מהערך העצמי, מהקשרים החברתיים שלו ואפילו מהבריאות. במצב כזה הוא כבר לא מסוגל בכלל להתמודד בראיון עבודה למשרה חדשה. באופן אישי שמעתי מיותר מאדם אחד שכאשר הגיע לראיון עבודה חדש ושאלו אותו: 'למה עזבת?' הוא התחיל לבכות, ומי ירצה לקחת מועמד בכיין לעבודה?

"לכן, כשאנשים באים אליי להתייעץ על הנושא, אני עובר איתם על התופעות הקשות שהם מתארים – נמלול בידיים, מצמוצים בעיניים, פצעים בפה, חוסר שינה... והמשפט החשוב ביותר שאני אומר להם הוא: 'אתם נורמליים, התגובות שלכם נורמליות למצב שאינו נורמלי'. כי חשוב לי יותר מכל שהעובדים האלו יבינו שהם לא אשמים, ורק אז הם יוכלו לעצור ולחשוב כיצד הם מתמודדים עם המצב שנוצר ואיך ממשיכים הלאה. 

במקום העבודה יש בדרך כלל גם אנשים נוספים. איך ייתכן שהם לא אומרים דבר?

מאירי בוחר לצטט קטע נוסף מספרו, בו הוא מספר על ניקיטה חרושצ'וב, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות שבשנת 1956 נשא נאום שהדהים את בכירי המפלגה וכונה 'הנאום הסודי'. "בנאומו השליך חרושצ'וב רפש בסטלין שמת כשנתיים קודם לכן, וחרושצ'וב החליפו. הוא גינה אותו והאשים אותו במעשי אכזריות ובפשעים. לפתע נשמעה קריאה מירכתי האולם: 'החבר חרושצ'וב, הרי היית לצד סטלין ושימשת כאחד מראשי ההנהגה, למה לא אמרת כלום למה שתקת?'

"'מי אמר את זה?!' הרעים חרושצ'וב בקולו. דממת ממוות השתררה באולם, וכעבור דקה שנמשכה כנצח אמר חרושצ'וב: 'עכשיו אתם מבינים למה שתקתי?'"

עם אמפתיה ותיקוף

ומה באמת אפשר לעשות?

"הבשורה הטובה היא שיש הרבה מה לעשות", מבהיר מאירי, "וחשוב לדעת כי ככל שמקדימים לטפל בנושא בשלבים הראשונים, כך קל יותר להיחלץ מן הבעיה. יש הרבה מה לעשות ברמה האישית והארגונית, וגם ברמה המשפטית, אך למרות זאת הדבר האחרון שאני ממליץ עליו הוא לפנות לבית המשפט, כי יש הרבה מה לעשות קודם לכן".

מה למשל?

"בראש ובראשונה לקבל ייעוץ מקצועי, כדי שלא להיות לבד בעניין. יש הרבה אנשים טובים ומוכשרים שלמרבה הצער חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות, כמו לנסות לרצות את האדם שפוגע בהם, או להסתגר ולהתבודד, להיכנס לדיכאון וכדומה. הייעוץ יעניק להם את הכלים המקצועיים שבאמת יוכלו לעזור להם בעניין.

"אני באופן אישי פיתחתי את 'מודל אית"ן', כאשר הכלים שאני עובד איתם הם לפי אותיות אית"ן – 'אמפתיה', כלומר לא לבקר. 'יהיה טוב' – להאמין ולקוות שיש עתיד טוב יותר, 'תיקוף' – לתקף לאדם את המציאות שאמנם קשה, אך הוא לא לבד, ו-'נרמול' – להבהיר לו עד כמה שהתופעה הזו נורמלית, קיימת ואפילו רווחת. הוא לגמרי לא לבד".

"בסופו של דבר אחרי שנעזרים בכלים האלו, ניתן לחשוב על דרכי פעולה. במקרים רבים זה יהיה אכן לעזוב את מקום העבודה. כמובן שלפעמים אפשר להחליט שנשארים שם, אך לעשות זאת בחוכמה".

אתה אופטימי? נראה לך שבזכות הפעילות בתחום, המצב יהיה טוב יותר?

"מדובר כאן כמובן בתהליך, אבל גם במהלך התהליך הזה יש הצלחות קטנות. במשך השנים שאני פעיל בתחום היו יותר מ-30,000 אנשים ששמעו את ההרצאות שלי, ובוודאי שזה השפיע, היו עד היום תקדימים רבים של בתי משפט בנושא, ונעשו פרקטיקות שונות בארגונים כדי למנוע מצבים כאלו מלכתחילה. אז נכון שעדיין לא מושלם, ויש מה לפעול ולעשות, אך בשונה מהימים שבהם התחלתי לפעול בנושא, והתגובות הקבועות שקיבלתי היו 'אין כזה דבר', כיום הגישה היא לטעון שקיים כזה דבר, אך רצוי מאוד שהוא לא יהיה. לכן יש לפעול למניעתו.

זה גם המקום לפנות לכל אחד שקורא את הדברים ולבקש ממנו: 'אם אתה רואה בסביבתך מישהו שסובל מהתעמרות, אל תוותר ואל תזלזל בו, אלא תושיט לו יד ותהיה קשוב, כדי לחלץ אותו ממעגל הסבל, לפני שיהיה מאוחר מידי".