שווה סיפור: כל הנחלים הולכים לים

באמצע החיים החלטנו לצאת למסלול באחד הנחלים היפים של הרי יהודה, בואכה ים המלח. זו היתה תחילת החורף, העונה המומלצת לטיולים בסביבה המדברית. היינו זוג צעיר שרוצה לטרוף את העולם, בטוחים שנוכל לו. אל הנחל מגיעים מכביש 90, כמה מטרים ויש חניון לרכבים. זה החניון הראשון. בהמשך, כ-2 קילומטר אחר כך בשביל עפר, מגיעים לחניון לילה, שקרוב יותר לנחל.

לפני שיצאנו עשינו קצת שעורי בית. השווינו בין כמה מקורות מידע לגבי המסלול בנחל הזה, וכולם נתנו הערכת זמן של 2-3 שעות הליכה במסלול, שהיה למיטבי לכת. התארגנו בהתאם. אבל אף על פי שתכננו לצאת מוקדם בבוקר, כדי להתחיל את המסלול עוד בשעות הבוקר המוקדמות, זה לא הלך כפי שתכננו. הנסיעה אל הנחל גנבה לנו יותר זמן משתכננו, והיו עוד עיכובים קטנים שנגסו זמן ניכר. את המסע התחלנו בחצות היום. עשינו הערכה גסה שגם אם נלך 4 שעות, עדיין נצא הרבה לפני השקיעה, כך שהיינו די אופטימיים לגבי מרחב הזמן העומד לרשותנו. התחלנו. זה היה מסלול רציני, אינסוף אתגרים. בכל פעם אתה מופתע מה עוד לפניך: יתדות, חבלים, שחיה בגבי מים עמוקים. הלכנו בתוך מעוק יפהפה, והאדרנלין שצף. אחרי הליכה של שעתיים וקצת, ראינו אנשים למעלה, מעל המעוק, חוזרים את הדרך במסלול מעגלי. נפנפנו להם לשלום, והם עדכנו אותנו במה שעוד עומד לפנינו, נתנו הערכת זמן של חצי שעה כדי להגיע לאזור שלהם, לדרך חזור, או ארבעים דקות, אם נרצה להמשיך את המסלול עד לסוף הנחל שבו יש עין, נביעה. הם אמרו שאין הרבה מה לראות, כי הנביעה דלה מאוד, ברמה של טפטופים. עשינו חישוב בהערכה גסה: אם נמשיך הלאה - יש סיכוי סביר מאוד שלא נצליח לצאת לפני השקיעה, מה גם שהם די הנמיכו לנו את הציפייה לסוף המסלול, כי כל הכיף במסלול כזה – אלה המים הקרירים שמחכים לך בסוף, ואם אין מים... החלטנו "להתפשר" ולא להמשיך את המסלול עד הסוף. כאשר הגענו לצומת הצטלבות המסלולים, בחרנו במסלול החוזר. זה היה מסלול רגוע יותר, ולא בתוך מעוק שכולל טיפוסים, אלא הליכה, אמנם מאתגרת במקצת, אבל כזו שבהחלט ניתן ללכת במהירות גבוהה יותר. הלכנו, לא מאמינים שצלחנו את המסלול הזה, נהנים מהנוף הבלתי יאמן. מלמעלה רואים את המעוק באופן מדהים. הלכנו כך כמעט שעה, רואים את השמש מאחורינו, שוברת קרניים. בדקנו בשעון מדי פעם: יש עוד חצי שעה לשקיעה. בקצב ההליכה שלנו, נראה שנצליח להגיע. הבעיה היתה שלא ידענו כמה דרך יש עוד לפנינו. בנוסף, לא היתה קליטה באזור, כך שהשתדלנו מאוד למהר. היינו די גמורים, זו לא אותה אנרגיה כמו בתחילת המסלול. כאשר ראינו בקו האופק את ים המלח, נשמנו לרווחה. רואים את הקצה. המשכנו, וראינו גם את כביש 90, מה שאומר שאנחנו ממש בסוף. עשר דקות לשקיעה, היינו בטוחים שהנה, זה נגמר, ואנחנו יכולים גם להתפלל מנחה. נצמדנו לסימון הדרך, חוששים לאבד כיוון. לקראת הסוף ממש, כשהשקיעה כבר התקרבה ממש, שמנו לב שהרבה זמן לא ראינו סימון. המשכנו, חוששים. פנינו ימינה, פנינו שמאלה, לא מצאנו כלום. נשארו לנו כמה דקות כדי להתפלל. עצרנו, עזבנו הכל והתפללנו למי שאמר והיה העולם. מסביב היו קולות של טבע, ואנחנו בשום מקום, מוקפים בהרים ומצוקים, בראשית, מבינים כמה אנחנו כלום מול ענקי הטבע. סיימנו את התפילה. השמש כבר שקעה, דמדומי ערב. ידענו שבמדבר אין הנחות, זמן לילה – זה לילה על מלא. חוץ מתצפית כוכבים יפהפייה לא רואים כלום, יש סכנה להמשיך. אבל ידענו שאנו בסוף מסלול, בלי מצוק או תהום פעורה, ולכן הרשינו לעצמינו ללכת קדימה. ניסינו לתפוס את הכיוון לכביש הראשי, כבר שמענו את המכוניות. בהערכה גסה, היה נראה שמדובר בכ-5 קילומטרים, אולי פחות.

ואז ראיתי את האור, עמום כזה. הבנתי שזה לא אור רגיל, זו אש, ככל הנראה מדורה. חישבתי מהר – זה כנראה החניון הראשון! יש שם מקום לקמפינג, ומישהו הדליק שם מדורה! התעודדתי. זה אומר שיש אנשים די קרובים אלינו, יחסית כמובן. אנחנו לא לבד, יש סימן חיים. החלטתי לנסות לבדוק בווייז, אולי עכשיו נצליח. להפתעתי, היתה קליטה, והווייז מיקם אותנו, כך שהצלחנו לראות איפה אנחנו ביחס לשביל הגישה לחניון. התחלנו להתקדם, לאט-לאט, בקושי רואים את הצעד לפנינו. הדלקנו פנס. הדרך היתה מלאה מהמורות. רגע חבר לרגע, ו---הנה, מצאנו את השביל! זו היתה התרגשות. התקדמנו הישר אל הרכב שחיכה לנו, מכונס בתוך החושך, רק לוחית בזיהוי שלחה קרני אור, קוראת לנו. נכנסנו, אמרנו מזמור לתודה, ויצאנו לדרך.

יצאנו מהחניון הישר אל שביל העפר, שמגיע לאחר נסיעה קצרה אל החניון הראשון. שם ראינו קבוצת צעירים סביב מדורה. הם הביטו בנו בפליאה שעה שפנינו אליהם עם הרכב. עצרתי, פתחתי חלון וסיפרתי להם על מה שקרה לנו, איך נתקענו. ראיתי את הפה שלהם נפער בתדהמה. סיפרתי על האור שהיה בקצה המנהרה, והודיתי להם. הם חייכו, שמחו בשבילנו-בשבילם, כי אין כמו להרגיש שעזרת למישהו על הדרך, מבלי להתכוון. פטפטנו איתם כמה דקות, חבר'ה צעירים, בתחילת החיים, באו לעשות כיף.

יצאנו לכביש הראשי, כביש 90, והמשכנו לנסוע כמה קילומטרים טובים. קצת אחרי עין גדי, ראינו שני חבר'ה דתיים, מחכים בתחנה, מנסים לעצור טרמפ. היינו מותשים, אבל לא יכולנו לסרב, במיוחד לא אחרי שקבלנו עזרה בעצמנו. מה גם שזו שעת לילה, והחושך במדבר לא נעים. עצרנו. הם ביקשו להגיע לירושלים, בדיוק הדרך שיצאנו אליה. הזמנו אותם לעלות, ומיד התחלתי בשיחת היכרות קלילה. שאלתי אותם איזה מסלול הם סיימו, והם סיפרו שגם הם הגיעו מאחד הנחלים באזור, מסלול ארוך ומאתגר מאוד. הם הגיעו בטרמפ עד לכאן, וחיכו יותר משעתיים עד שאנחנו עצרנו להם. סיפרתי שהגענו מנחל משמר, ושיתפתי אותם בכל מה שארע לנו – החושך, הפחד והנס. הזכרתי את המדורה שהאירה למרחק והפיחה תקווה. הם הביטו זה בזה, חצי מחייכים, ואחד מהם אמר: "זה אחי והחברים שלו שם... גם אנחנו היינו איתם, אבל החלטנו ללכת". הבטתי בו דרך המראה הקדמית, לא מבין. "תסביר", ביקשתי. הוא התפתל קצת, ואז בחר לספר.

"עשינו את המסלול יחד, אני, אחי והחברים. אני מגיע מבית דתי, כפי שאתה רואה. לצערי, אחי לא נשאר בסטטוס הזה. תמיד הבטחתי לו שיום אחד נעשה מסלול ביחד, משהו מפרק עצמות, כפי שהיה בעבר. אתמול הוא הציע לי להצטרף אליו - הוא יצא עם חברים, וביקש שאזרום איתו. אמרתי - למה לא? לא חישבתי הרבה, ויצאתי. התחלנו את המסלול, שהיה מדהים. לאורך הדרך הבנתי שהחבר'ה כאן לא באמת מי שאני. אבל הייתי עם אחי, אז זרמתי. כשסיימנו את המסלול, התכנון היה ללכת לחניון של נחל משמר, להקים אוהלים ולעשות קומזיץ סביב מדורה, צ'יזבטים, אתם יודעים... אבל בשלב הזה כבר הבנתי שזה לא מתאים לי, בחור דתי, להיות כאן. אמרתי לאחי שאני יוצא לכיוון הבית. הוא ניסה להניא אותי. יצאנו עם רכב אחד, והוא היה צריך אותו. אמרתי לו שלא ידאג, אני משאיר לו את הרכב ואסתדר. כל החברים שלו ניסו להניא אותי, אמרו שלא בטוח שיהיה לי עכשיו טרמפ, ולא נעים לחכות כך בשממה. ואז הבחור הזה הצטרף אלי", הוא החווה בראשו לעבר חברו, מחבק את כתפיו. "הוא לא רצה להשאיר אותי לבד. אחר כך הוא גילה לי שגם הוא לא אוהב את מה שקורה שם... נפרדנו מהם. אחי לא הפסיק לקטר על הקנאות שלי, אבל לא היה לי אכפת. ידעתי שזה המעשה הנכון. בדיוק כשנעמדנו לצד הכביש, עצר לנו טרמפ עם בחור יהודי נחמד שלקח אותנו עד עין גדי, שם הוא גר. כאן חיכינו כשעתיים, ואף אחד לא עצר, עד שבאתם".

שמענו – ונדהמנו. אותה מדורה שהאירה לנו, האירה גם לו. לנו היא סימנה דרך, וגם לו. איך מכל האנשים בארץ, דווקא הוא יהיה מי שנעלה לטרמפ איתנו בנסיעה? לעזור לו לצאת ממקום שלא היה נכון עבורו, להיות השליחים לישועתו.

מדהים, כמה מסלולים של אנשים מצטלבים. מדהים עוד יותר כשרואים בחוש – יש אלוקים.