הסוד של מרים הנביאה: הרבנית ימימה חושפת את הכוח הנשי ששינה את ההיסטוריה

אחרי תקופה ארוכה שאנחנו מרגישים מאוד לבד במערכה מול אומות העולם, פתאום טראמפ צידד בישראל השבוע, בלי סוף.

כלום עוד לא נעשה באמת בשטח, וספק אם ייעשה, אבל רק לראות איך לכמה מילים טובות יש כוח לרומם את הנפש הרמוסה ולהדוף את השנאה שכל העולם מפגין כלפינו.

מספיקה מילה אחת, מעשה אחד – עוד לפני שבאמת רואים את האור באופק, וכבר הגב שלנו נזקף!

את זה ידעה האישה הגדולה של הפרשה שלנו, מִרְיָם הנביאה. היא ידעה לקחת עַם של שפחות בשבי ולהגיד להן: בנות, היום אנחנו מכינות תוף!

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

למה התוף מיודע? ה-תֹּף?

כי זה אותו התוף הידוע שמרים יצרה במצרים, יחד עם בנות ישראל, מחומרים שהן ליקטו בשדה.

מהו תוף?

זו היכולת להפיק ממכה – מוזיקה.

יותם חיים היה מתופף. יותם נחטף על ידי החמאס, הצליח לברוח מהשבי, ובסוף נורה בשוגג על ידי כוחותינו.

ואני תמיד אומרת לאיריס חיים, אמא שלו, שמאז שהוא נהרג, היא אוספת את מקלות התופים שנפלו לו מהידיים והולכת, כמו המתופפת הקטנה, שאומרת מילים טובות ומפיצה תקווה.

אני ממש רואה את זה, את היכולת של מרים, מתמחזרת ומשתחזרת בצעירות, שבתוך השבי היו מחזקות זו את זו במילים של עידוד, אוספות כוח והופכות את המכה לשירה.

הכוח הגדול הזה הוא הכוח של חודש שבט, ובמיוחד בשבוע הקרוב, השבוע של ט"ו בשבט, שבא עלינו בעזרת ה' לטובה. מפני שבחודש שבט אנחנו רואות את הצמיחה, ונזכרות שאֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל בָּרָקִיעַ שֶׁמַּכֶּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: גְּדַל!

כל כך הרבה מכות חווינו בשנה וחצי האחרונות. כל כך הרבה אובדנים וצְעָרִים.

ונמצאות בינינו אין ספור נשים אצילות נפש, שבכל בוקר סופגות את המכה ומפיקות ממנה צליל מדהים של נגינה, קול של מארש.

הן הופכות את המכה למקצב של יציאה, לפעימות שממתינות למשהו שתכף יבוא.

תוף בראשי תיבות – תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת,

כלשונו של רבי נחמן.

אלה שתי תכונות מאוד נחוצות בעת משבר.

התמימות היא ראיית תמונת העולם הטבעית, כאילו היא שלמה ותמימה, כאילו הכול בסדר.

פשיטות היא ההפך; לפשוט יד ולבקש: אני רוצה עוד!

דווקא משום שאני מאמינה שאתה אלוקים יכול הכול.

התמימות היא הודיה על השלם כפי שהוא כרגע.

הפשיטות היא לראות את החוסר, ולבקש מריבונו של עולם: בבקשה, תן לי עוד.

אנחנו מתקרבות ל"שבת שירה".

השבת נקרא בבית הכנסת את שירת הים.

חז"ל מבחינים בין שיר לבין שירה: "שירת הים" נקראת כך, בלשון נקבה, כי היא זמנית.

הם עוד לא נגאלו לגמרי. הנה, הם רק יצאו ממצרים, וכבר הגיע עמלק...

לכן כִּנְקֵבָה, כך כותב המדרש, שטוֹעֶנֶת וּפוֹרֶקֶת, טוֹעֶנֶת וּפוֹרֶקֶת, כלומר בלידתה יש עליות וירידות,

זו הייתה שירת הים.

ואילו השיר – שייך לעתיד לבוא, כשהמשיח יגיע ותהיה גאולה. אז יהיה שיר, בלשון זכר, יציב ובלתי משתנה; בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה.

אני תמיד שואלת, מה עדיף? היציבות של השיר, או התנודתיות של השירה?

לפי מה שעולה ממדרשי חז"ל, השירה מדהימה בהרבה, דווקא מפני שהיא יודעת שזו לא הגאולה הסופית.

היא יודעת שעוד צפויות לנו כל מיני ירידות ועליות. ועדיין, בנקודת הזמן הזו היא תעצור, תיקח את התוף בידה ותאמר: בנות, בואו נשיר שירה על מה שיש עכשיו.

בואו נראה את הגאולה שכבר יש לנו ביד.

אלה מילים מועטות שנוסכות בבנות ישראל כאלה עוצמות וכוחות.

אני ממש רוצה שנצא כל הנשים, אחרי מרים, האישה הגדולה, המקווה והַשָּׁרָה הזו. שנזכה לצאת בתופים ובמחולות – וגם למצוא את הסיבות לעשות כן.