כמה ילדים של בעלי תשובה אמורים להכיר את החיים הקודמים של ההורים שלהם?

כמה, והאם בכלל, צריכים בעלי תשובה לחשוף בפני הילדים שלהם את החיים שהיו להם פעם?

אין תשובה אחת נכונה לשאלה הזאת.

כי כשהילדים קטנים ויש אפשרות לעטוף אותם בשמירה אתרוגית של טוהר, כדאי שנעשה את זה. גרסא דינקותא פועלת לנצח בתוך נשמות של ילדים יהודים. אבל כשהם נעשים נערים ונערות, לא רק ילדים של בעלי תשובה, אלא כל ילדי העולם, הם אמורים לשאול שאלות, לחלוק חוויות, להתעניין בסוגיות, להבין איך זה פועל כאן, מי נגד מי, ולגבש, בתורם – מי אני?

אנחנו, ההורים, אמורים לדעת מול כל ילד עם מי יש לנו עסק. מהם צרכיו הרגשיים, איפה הוא מונח עם החיים. לסיבה הזו קיבלנו אותם כפיקדון לחנך, וזה לא סתם ששורש המילה המחייבת הזאת, חינוך, יושבת על סודה של המילה "חן". יהיו כאלה שיגידו שזו בדיוק האומנות של "חכמת נשים", או "חכמה נסתרת" שיש רק לאמא ולאבא מול הילדה הזאת.

למתנערים של היום אין בעיה של השגת מידע. יש להם כן בעיה של סידור מידע באופן נכון, לפני שהוא מציף אותם, עולה על גדותיו ומעוות להם את בוחן המציאות. אנחנו, כהורים מוערכים, כאלה שלא פוחדים לדבר ולהשתמש בתובנות החיים שחווינו ולשתף, אמורים להוות עבור ילדינו מקור מהימן של איזון.

אם הם לא יקבלו אצלנו מענה, הם ילכו לחפש גילויים בשדות זרים, ועלולים לחזור עם מסקנות מוטעות.

תפקידנו לזהות מי עומד מולנו, לשתף, מתוך ניסיוננו. בעלי תשובה לילדים מתבגרים יכולים למצוא דרך חווייתית מהנה לדבר יחד על מה שהיה, ואיך הם בחרו אחרת. גם דתיים מבית שהפכו להיות הורים, בטוח עברו שם דרך תקופה של פילוסופיה מחשבתית, ביקורת חברתית והצטרכות למענה לתשובה מה פיתח את תמונת הסלפי של עצמם.

באחד מימי הקיץ, בעלי לקח לחוף הנפרד בתל-אביב, את חמשת הבנים שלנו.

לא, זה לא קורה כאן הרבה.

לים ומרפסת, גילינו, יש מכנה משותף. על שניהם אפשר לשאול אותה שאלה קיומית: מה נעים וכיף יותר? לראות מבחוץ מרפסת מלאת פרחים ואווירה? או ממש פיזית לשבת בתוכה? כך בדיוק הבנו על הים, קל יותר לראות את הכחול העמוק מרחוק, ולהגיד "איזה יופי, תסתכלו שם על המפרשיות". קל יותר להסביר מהצוק למעלה מהי חאסקה ולמה אין לה מעקה, מאשר לחזור עם כל החול לאוטו ולמרוח יוגורט על העור השרוף למחרת.

בכל אופן, בשביל לעשות וי על ים, הם הלכו.

כולם יצאו מהאוטו. תל אביב. בעלי חנה ליד המקום שבו מאיר דיזינגוף ואליעזר בין יהודה נפגשים. הם צעדו עם המגבות והכפכפים. בעלי לא התאפק, נעמד ליד התיכון שבו הוא למד, ואמר לכולם בקול רם, כשהוא מצביע על השלט בכניסה לבית הספר, "אתם רואים, חמודים, כאן אבא למד".

על השלט היה כתוב באותיות של עיריית תל-אביב: "תיכון עירוני ה'".

הילדים הסתכלו, התרשמו. לא עברה שניה, ואחד מהם פסק בחן: "אה, אבא? למדת בתיכון עירוני השם?".