עבור נערים בסיכון, מחר בבוקר רחוק כמו הפנסיה שלנו. צריך להתנהג איתם בהתאם

הטור הזה אינו עוסק בחינוך, אלא בכלים להורים לנוער מתמודד. זה סט כלים אחר, עם מינונים שונים בין "שמאל דוחה" לבין "ימין מקרבת" מאשר בסט הכללים של החינוך הקלאסי הרגיל. בדרך כלל אני מנסה לתת עצות, כלים ותקווה להורים שנמצאים במצב הכל כך לא פשוט הזה. פעמים רבות אני מצטט מגדולי ישראל שנתנו הדרכות ברורות בסוגיה הזו, ולפעמים אני נעזר במשלים רפואיים מעולם הטראומה, כדי לתאר את המצב ואת דרכי הטיפול. המכנה המשותף של הדברים שלי, הוא שאסור להתייאש, ושצריך להחזיק בתקווה ובאמונה תמיד, להתפלל, לעשות מה שביכולתנו, ולקוות לטוב.

התנאי הראשוני לכל מהלך של תיקון הוא קניית עדשה מתאימה. אם נביט על הילדים כעל רשעים, נהפוך להיות חלק מכדור השלג של הטראומה והדחייה, ואז נישאר חלק מהבעיה, ולא הופכים להיות חלק מהפתרון.

בדיוק בנקודה הזו קשה כל כך להרבה הורים. הם טוענים: "למה מגיע לו להיות חוטא נשכר? רשע וטוב לו? הרי גם לי יש יצר הרע, ואני נלחם. שגם הוא ילחם! לא מגיע לו יחס חיובי! יש השלכות ויש תוצאות להתנהגות בעייתית". אלו טענות צודקות. אבל בחינוך אל תהיה צודק, תהיה חכם, ואם גישה חינוכית אינה מביאה תוצאות – חבל להתעקש ולגרום לנזקים. יש גישה חינוכית אחרת שכן עובדת במצבים האלו, וכדאי להרחיב את ארגז הכלים ולהכיר אותה.

אחת הדוגמאות שממחישות את הענין היא קרן פנסיה. מכירים את המושג? כולנו מפרישים באופן אוטומטי חלק מהמשכורת לקרן פנסיה, כדי שבגיל מבוגר נקבל קצבה חודשית. רואי החשבון טוענים שמי שבודק לעומק את הסוגיה, יכול לבחור קרן שמתאימה לגיל, למשכורת ולמצב המשפחתי שלו, וזה יכול להגדיל במאות שקלים את תשלומי הפנסיה שלו כשיצא לגמלאות. יצא לי כמה פעמים בהרצאות לבקש מהקהל: "כל מי שבדק את הנושא ובחר קרן פנסיה מתאימה, נא להרים את היד". בדרך כלל ההיענות נמוכה. רק כמה רואי חשבון וסוכני ביטוח מצביעים. למה רוב הציבור מזלזל? התשובה פשוטה. זה רחוק מדי. עד אז יבוא משיח, עד אז נזכה בלוטו, עד אז יהיה טוב. אז הנה החידוש: עבור נערים בסיכון, מחר בבוקר רחוק כמו הפנסיה שלנו. פשוט, החלק במוח שמחשבן את העתיד לא ממש עובד. אפשר להתקומם, למחות ולהעניש, להוכיח ולדחות, אבל זה רק מחמיר את המצב. אבל יש מהלך אחר, שמצליח לשקם ולרפא את החלק הזה במוח. לא מדובר בחידוש שלי, ואפילו לא רק של הרב אורי זוהר זצ"ל, שלימד אותי את המהלך הזה, אלא כך הורו גדולי ישראל, איך להתנהג עם נערים בסיכון: בעבותות של אהבה. למעט בדחייה (שזה טריגר לטראומה), ולהרבות באהבה מקבלת. יש בזה כלים ברורים ("פצצות" שמפוצצות את חומות הניכור והניתוק), וברגע שקולטים את המהלך, וקונים את העדשה הנכונה, אז עולים למסלול של תהליך התיקון.