האם הנאה חומרית מביאה לאושר? התשובה תפתיע אתכם

אנחנו אנשים מאמינים. יש לנו ערכים, ויש לנו תורה שמצווה עלינו מה לעשות ומה לא לעשות. ישנם אנשים שמרגישים "חופשיים" לעשות דברים מסוימים שאנחנו לא נעשה. גם לנו יש רצונות, יצרים ומחשבות. אנחנו עשויים מאותו חומר, אנחנו בני אדם, אבל אנחנו מאמינים שהתנהגויות מסוימות הן שליליות, ולכן לא נעשה אותם.

האמנם מי שסבור שהוא חופשי לעשות כרצונו, נהנה יותר? הרי בראשינו עוברת המחשבה, "אם רק היתה כשרות לקוויאר הזה, היינו מרגישים בגן עדן". האמנם?

בשנת 1971 טבעו הפסיכולוגים פיליפ בריקמן ודונלד קמפבל את המונח "מסלול הריצה ההדוניסטי". הדוניזם הוא נהנתנות, ואדם שרוצה ליהנות נכנס למסלול של ריצה. ההנאה מסבה לאדם אושר ושמחה. אושר ושמחה נמדדים בצורה ברורה מאד, בצורת התנהגותו של האדם ובמדדים הפיזיים שלו. ואכן, כל השגת "מטרה" במרוץ הזה מביאה לאושר ושמחה. מה שגילו בריקמן וקמפבל, הוא שמבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית, זמן קצר אחרי השגת המטרה, האדם חוזר לרמת האושר שהיתה לו מראש. הוא השיג את הקידום בעבודה, השיג הנאה מטורפת, חופשה הזויה, קנה יאכטה – לא משנה מה, ולא משנה כמה אושר הרגיש ברגע הקידום, אחרי זמן קצר הוא שוב חוזר לאותו מצב התחלתי, והוא שוב "חייב" משהו שיעניק לו אושר. אם יש לו יאכטה – הוא ירצה שתיים, אם יש לו מיליון – הוא ירצה מיליארד, וכך הלאה.

המחקר הזה מגולם במשפט המפורסם של חכמינו "יש לו מנה רוצה מאתיים". אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאוותו בידו, תמיד הוא מרגיש שיש לו פחות מחצי. לא משנה איזו דרך עשה, או שלא עשה כלום, שהוא עני – תמיד הוא רוצה לפחות פי שניים ממה שיש לו.

המחקר המשיך ובדק את האנשים שסופגים מכות, וגילה תוצאה שווה: אנשים שסבלו סבל רב אינם מאושרים פחות! ברגע הסבל, הגוף והנפש מגיבים קשה מאד, אבל זמן קצר לאחר מכן, הם חוזרים למצבם הראשוני. אנשים שרגליהם נכרתו, אינם מאושרים פחות מאנשים שהולכים על שתי רגלים!

בהמשך בוצעו עוד מחקרים, שמשווים בין אנשים. ובכן, אנשים שזוכים בלוטו במיליונים, אינם מאושרים יותר מאנשים שלא זכו. אחרי הזכייה, שוב נכנסים למרוץ. אתה מיליונר, ורוצה להתחרות במיליונרים האחרים.

מחקר אחר כלל אנשים שעברו אירוע משמעותי שאמור לגרום לאושר ולשמחה, וגם אנשים שעברו אירוע משמעותי שאמור לגרום לצער. המכנה המשותף לכולם, הוא שעברו שלושה חדשים מהתרחשות האירוע. המחקר בדק את תחושותיהם הנפשיות, ראיין אותם, עקב אחרי מדדי הדופמין והחרדה הכימיים, ולא הצליח למצוא שום קשר סיבתי. שום פרמטר של אושר או צער לא נשאר כדי לספר. הרגשתו של האדם תלויה כמעט רק בצורה בה הוא תופס את הדברים.

באחד הסיפורים המפורסמים, הבעל שם טוב לקח את תלמידיו בליל שבת לראות אדם עני, שאוכל סעודת שבת המורכבת מעדשים בלבד, אבל מרוב שמחתו ועינו הטובה – הוא רואה בעדשים מנה ראשונה, מנה עיקרית וגם קינוח. אותו עני לא עשה הצגה, הוא באמת שמח לא פחות מאשר הגביר של העיירה שמח בתבשיליו. שום בדיקה פיזית או נפשית לא היתה מוצאת אצל הגביר יותר שמחה. כי איזהו עשיר? השמח בחלקו. השמחה בחלקו היא ההיפך מהמרוץ ההדוניסטי. ההגבלות שהתורה משיתה עלינו הן החסד הכי גדול. נתאר לעצמנו אדם שחושב שאין עליו הגבלות. הוא כל הזמן רץ ורץ. כדי להשיג כסף יש לעבוד קשה, והוא אכן עובד במשך שנים וקונה בית ענק ומפואר מול הים, אבל הוא לא מאושר בכלום יותר מאותו עני שאוכל עדשים, ולכן הוא ממשיך לעבוד כדי לקנות לעצמו גם רכב יוקרתי שאין כמוהו. אבל אחרי זמן קצר הוא שוב מרגיש ריקנות, וכך הוא ממשיך לעבוד ולהתייגע ולהתייסר, בשביל מרוץ שנראה נוצץ מבחוץ, ומבפנים לא נותן לו כלום.

התורה עושה איתנו חסד, משום שקל לדבר וקשה לעשות. גם מחברי המחקרים האלו, היודעים זאת, יתקשו לכבוש את היצר מול הנאה, משום שכך נבראנו. אנחנו רוצים, והשכל לא עובד כשרוצים משהו מאד. המחקרים לא עוזרים. רק יהודי מאמין, שמקבל בפשטות את דיני התורה, לא מעלה בדעתו לחפש לו הנאה אסורה. קוויאר לא כשר לא מגרה את דמיונו, וכל דבר דומה לו הוא מחוץ לתחום. אדם שמכניס את עצמו לחיי התורה עושה לעצמו את החסד הכי גדול שניתן לדמיין. הוא יכול להיות מאושר בבית רגיל, ברכב רגיל שמספק את צרכיו, ובאוכל שיזין את גופו די הצורך, מבלי להיכנס למרוץ שאין לו התחלה ואין לו סוף.