סיון רהב מאיר: זה לא בלפור, ולא טראמפ. זה אלוקים

זה שבוע של פריצת דרך, בפרשה ובמציאות. פרשת בשלח מתארת את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף, וגם בעולם הדיפלומטיה והמדיניות, קצת יצאנו השבוע ממצרים, למציאות חדשה. הנה כמה טעימות מהפרשה.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם. הגיע הרגע. פרעה שולח את בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. זוכרים את הבקשה של משה רבנו לפני כמה שבועות, "שלח את עמי"? בזמנו, היא נראתה חסרת סיכוי, אבל בסוף היא מתגשמת – "ויהי בשלח פרעה את העם".

גם אם זה לוקח זמן ודורש מאמץ, הטוב מנצח ומשטרים של רשע קורסים ונעלמים.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. בשיא הדרמה, התורה עוצרת ומספרת שלא רק העם יצא ממצרים, אלא גם עצמותיו של יוסף, שנקבר שם. יוסף ביקש לפני פטירתו שביום השחרור והגאולה – והוא ידע שהיום הזה יגיע – ייקחו אותו לקבורה בארץ ישראל. במהלך כל המסע במדבר, 40 שנה, בני ישראל לקחו איתם תזכורת חינוכית: יוסף נחשב למודל של גאווה יהודית גם בתוך תרבות זרה, של שמירה על ערכים גם בעולם המצרי המבלבל והמפתה. הם לא לקחו רק את עצמותיו, אלא את המורשת שלו, שתלווה אותנו אלפי שנים.

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה. לא משווה את טראמפ לפרעה, חלילה, בטח לא השבוע, אבל הפרשה נותנת לנו תזכורת לכך שהלב של מנהיגים זרים הוא הפכפך. רגע אחד פרעה שחרר את העם, ורגע אחר כך התחרט והתחיל לרדוף אחריהם. גם במהלך מכות מצרים ראינו שהוא שינה את דעתו שוב ושוב. אנחנו לא חיים מפיהם של מנהיגים זרים, שיכולים להיות קפריזיים. אנחנו שמחים כשהם בוחרים באמת ובצדק, ולא בצביעות ובטרור. בשנת 1917 פורסמה "הצהרת בלפור", שבה בריטניה הכריזה שתתמוך בהקמת בית יהודי בארץ ישראל. הרב קוק כתב אז משפט עמוק:
"לא באתי להודות למלכות בריטניה אלא לברך אותה, על שאלוקים בחר בה להיות השליח להגשים את הבטחתו שנחזור לארץ ישראל."

זה לא בלפור, זה אלוקים. בלפור בחר להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, ועל כך אנו מברכים אותו.

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הַמִּבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם? פרעה רודף אחרי בני ישראל מצד אחד, ומהצד השני – ים סוף. זה נראה שהסיפור אבוד, אין מוצא. בני ישראל אומרים למשה שיש מספיק קברים במצרים, ולכן חבל שלקח אותם למות במדבר. מתחת למשפט הציני והמריר הזה מסתתרים ייאוש, פחד וחידלון. וזה הסיפור הגדול – קל יותר להוציא אותנו ממצרים מאשר להוציא את מצרים מאיתנו. לשחרר אותנו מהגלות גם מבחינה תודעתית, אל תודעה חופשית, אופטימית, מאמינה ויוזמת.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְתוֹךְ הַיָּם. איזו פריצת דרך, איזו הפתעה. אלוקים ביקש שנתחיל ללכת, והמים פשוט נבקעו. עם ישראל עבר בתוך הים, ואחר כך הים נסגר שוב, ופרעה וכל אנשיו טבעו. יציאת מצרים וקריעת ים סוף מסמלות במקורות שלנו את הנס, את ההפתעה. המציאות יכולה להתנהג מחוץ לקופסה, ואנחנו יכולים להיות מופתעים לטובה, ולצלוח מכשולים שנראו רק לפני רגע בלתי אפשריים. מצרים הייתה אז האימפריה הכי חזקה, וחשבו שזה טירוף קיצוני למרוד בה ולצאת לחירות. העם היהודי נחשב בזוי וקטן, מסכן ועלוב, והיה נראה בלתי נתפס שהוא ינצח את פרעה, יקבל תורה בהר סיני וישפיע על העולם. לכן גם אם לא כל מה שנאמר השבוע בבית הלבן יקרה, עצם הדיבור החופשי והמקורי הוא חשוב. לפרוץ גבולות. לעמוד על עקרונות ברורים של טוב ורע, בלי "מה יגידו".

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לשבת שעברה עלינו יש שם מיוחד – "שבת שירה". היא נקראת כך בגלל שאחרי קריעת ים סוף, מופיעה בפרשה שירת הים, פסוקים יפים ומרגשים שמתארים את הנס הגדול, מודים על העבר ומבקשים על העתיד. פרשנינו מבקשים שנשים לב לשירה של חיינו, לניגון שעל שפתינו, לפסקול שמלווה אותנו. האם אלה קיטורים או שירים? משפטים מקטינים או מילים ולחנים שמעצימים?

וַיָּבוֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִים. רגע אחרי שירת הים, פסקול החיים משתנה. העם מתחיל להתלונן על רעב וצמא. שוב, זו לא המציאות אלא הפרשנות, התודעה, הרוח. הרבה יותר קל לבצע שינוי פיזי מאשר שינוי חינוכי, והעם יצטרך לגדול ולהתבגר בפרשות הבאות. בינתיים, האויב מנצל את ההזדמנות. אחרי שהתורה מתארת המון פילוגים ומריבות, עמלק מגיע להילחם בנו. עד היום, האויבים מחפשים נקודות חולשה כאלה. זו תזכורת חשובה.

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. בפרשה מופיעה מצווה אחת בלבד – מצוות השבת. בני ישראל לומדים על יום שבו נשארים במקום, לא מתרוצצים ולא עובדים. מתכנסים ונבנים פנימה ולא החוצה. אולי יותר קל לחצות את ים סוף מאשר להישאר בשבת במקום אחד למשך יממה ולא לזוז. אבל התורה מכוונת אותנו כבר בשלב הזה לבנות את עצמנו נכון. לדעת לנוח, לקבל כוחות, ללמוד ולהתחזק, לקראת כל אתגרי החיים.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".