"אני מאשים את המערכות כולן": הרשת מגיבה על מות הנערה שעברה חרם

רעי אש כותב: "אדווה מרים ז"ל, בת 13, קפצה למוות מקומה השישית לאחר בדידות עקב חרם של שנים.

לא יודע כמה ממי שמכיר אותי יודע - אני הייתי מאותם ילדים. הילדות שלי הייתה מאוד בודדה ואלימה.

הייתי ילד עם בעיות שמיעה וגם מחלה אוטואימונית, מה שגרם לי לדבר לא טוב, ולא תמיד להיות מרוכז כי לא הצלחתי להבין הכל.

והייתי ילד שמן עקב בעיה בבלוטת התריס. אבל הייתי ילד מנומס, טוב לב, שרק רצה לאהוב ולהיות עם ילדים.

גדלתי בישוב מדהים למשפחה מדהימה, ופה היה המזל שלי. במהלך הבית ספר היסודי, הייתי לבד לגמרי. אני זוכר שהייתי מתקשר כל יום לכל אחד מהמשפחות של הילדים בבית ספר ומקווה שאולי מישהו ירצה לדבר איתי או לשבת איתי.

אלימות, מילולית ופיזית, הייתה דבר קבוע. היה משבר גדול בין ההורים שלי, מסוג הדברים שבישוב קטן הכל יוצא החוצה. הילדים השתמשו בזה כל הזמן נגדי. חוויתי הכל .

מאלימות פיזית, עלבונות מילוליים, באופן קבוע, אלו היו החיים שלי. טלפונים שבהם מזמינים אותי למקומות, הייתי מגיע - ואף אחד לא היה שם.

שיחות עליי מאחורי הגב. הפצת שמועות כזב. גניבת רכוש אישי. אפילו אלימות כלפי הכלב שלי, שאגב , הוא הציל אותי שנים. השינוי עבורי התחיל בחופש הגדול בין כיתה ט' ל י'. החלטתי שאני עושה שינוי, התחלתי להתאמן באופן פסיכי,עבדתי על עצמי.

חזרתי לתיכון 15 קילו פחות, עם ריבועים בבטן, הכרתי את החברים הראשונים. התחלתי לצבור ביטחון וחברים. הייתי לאחר מכן לוחם בצבא, נהייתי 180 מעלות מאותו הילד שהייתי, והשארתי את אותו הילד מאחור.

אבל האמת?

אותו הילד אף פעם לא נשאר מאחור.

ילד דחוי תמיד נשאר איפשהו ילד דחוי.

גם היום אם מישהו משום מה לא מעונין בקשר איתי, למרות שאני אדם בוגר מוקף בחברים, קופץ לי קודם כל ה "אוי ואבוי, אני שוב לבד", ו "מה יהיה". אנשים שעברו מה שאני עברתי , אם עוברים את זה - אף פעם לא באמת משאירים את ההיסטוריה מאחור, זה תמיד מלווה אותנו.

לי היה את המזל שהייתה לי משפחה שהייתה תמיד עם יד על הדופק - היו שם תמיד לצידי, תמיד התערבו. באחד המקרים אח שלי הגדול אפילו הגיע לבית ספר להגן עליי מפני אחד הבריונים שהתעלל בי.

הכלב שלי איצ', שתמיד חיכה לי בבית, והייתי יושב איתו שעות, ובלי להגיד כלום היה יושב לידי והיה אומר " אני מבין אותך". ההורים שלי, שאין לי ספק שמה שעברתי ציער אותם ואני יודע בוודאות שהוריד להם שנים מהחיים, אבל לצערי לא לכולם יש את אותה המעטפת.

אני לא מצפה לכלום ממערכת החינוך הכושלת, אבל אני לעולם לא אשכח שבאחת השיחות שהיו להורים שלי עם הורים של ילד שהתעלל בי, ההורים שלהם אמרו להורים שלי "אין מה לעשות, החזק שורד".

אז אל תהיו כמו אותם הורים.

אני לא יודע אם יהיו לי ילדים יום אחד, אבל אם יהיו לי, אני יודע שאני תמיד אהיה במודעות של לא רק שלא עוברים חרם, אלא בשום מצב שבעולם לא מעבירים אף ילד אחר מה שאני עברתי.

תהיו אתם השינוי, תשאלו את הילד שלכם אם יש ילדים שלא מוזמנים.

אל תעשו אירועים רק לחלק קטן מהכיתה.

ולאותם ילדים שעוברים מה שעברתי.

הילדות זה לא החיים עצמם, אתם תנצחו את זה.

זה יעבור".

***

***

***

***

***

***

שי בליטי כותב:

תסתכלו לילדה הזו בעיניים!‏

שנים שאני כותב

שנים שאני זועק

שנשמות של ילדים ‏

הפכו הפקר!‏

שנים שאני עוקב

אחרי הילדים

של כולנו!‏

העתיד שלנו

ושנים שאני רואה

שילדים מופקרים

נזנחים

נזרקים

אני מאשים!‏

אני מאשים את המערכות

כולן!‏

שלא עסוקות בלהציל ילדים

אלא עסוקות

בלטפל ולהזין

את עצמן!‏

אני רואה ‏

בעבודה שלי

כל הזמן

ילדים מוחרמים

ילדים מוכים

ילדים של אף אחד!‏

אף אחד!‏

וכל המערכות שאמורות ‏

להגן עליהם

מגינות אחת על השניה.‏

אילו רק יכולתי

לפתוח את הפה!‏

אילו רק יכולתי ‏

לספר!‏

השבוע

איבדנו עוד נשמה

עוד נשמה

שיכלה לגדול

הלכה

ולא תשוב

לעולם!‏

לא מעניין אותי למה!‏

נשמה שאיבדנו

היא נשמה שאיבדנו

רק באשמתנו!‏

נוחי על משכבך בשלום אדווה

נוחי על משכבך בשלום אדווה

שבוע קשה.‏