שופר מכריז על כניסת שבת: המנהגים הייחודיים של קהילת ג'רבה

מנהגי קהילת ג'רבה שבתוניס, יש בהם ייחודיות יוצאת דופן, גם מפני עתיקותם וקדמותם, וגם מפני שקהילת יוצאי ג'רבה זכתה להישאר נאמנת לתורה ולמצוות, ותלמידי חכמים גדולים שמוצאם מג'רבה שקדו וטרחו על בירור המנהגים, מקורותיהם, אופן קיומם ועל המשכיותם כאן בארץ, ביניהם הגאון רבי מאיר מזוז, ראש ישיבת כיסא רחמים.

האי ג'רבה, למרות קרבתו לאפריקה, דומה באקלימו לארץ ישראל, ולכן כונה "ירושלים דתוניס". שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל גדלים בו, ובאנציקלופדיה נכתב "מזג האוויר באי נוח. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 25 מעלות צלזיוס, ובחורף 15 מעלות. האי שטוח ומעובד עיבוד חקלאי ברובו. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, גפנים, תאנים, רימונים, זיתים, ותמרים".

זו הסיבה למנהג המעניין שנהג בג'רבה, שביום ז' בחשוון אין אומרים תחנון! יום שמחה הוא ליושבי האי, שהם מתחילים לשאול טל ומטר בדיוק כמו בארץ ישראל, כי דומה מקום גלותם לארץ הקודש. זאת לעומת ארצות אחרות, שאקלימן שונה, ולכן שואלות טל ומטר בזמנים אחרים.

עוד חגים ייחודיים יש לקהילת ג'רבה: יום א' בטבת נחגג כ"ראש חודש הבנות". ראש חדש בכלל הוא חג של נשים שאינן עושות בו מלאכה, אבל חודש טבת יוחד בג'רבה כחג של נשים.

כמו כן חוגגים הם את פרשת יתרו על ידי "סעודת יתרו" – סעודה מיוחדת שנערכת על פי מסורת יהודי תוניסיה ביום חמישי שלפני השבת שבה קוראים את פרשת יתרו.

ליל ראש חודש ניסן מכונה "ליל הבסיסה", על שם מנהג שנערך בו, שבו אב המשפחה מערבב בסיסה, ובני משפחתו אוכלים ממנה. בזמן שפיכת השמן מערבבים בעזרת מפתח הדירה של בעל הבית, כסגולה לברכה ופרנסה טובה.

בליל הסדר יש הנוהגים לנעול את דלתות הבית, למרות אמירת ההגדה "כל דכפין" - רמז לכך שחלק מתושבי האי הגיעו לאי מגירוש ספרד, והביאו מנהג זה איתם. בליל הסדר נוהגים יהודי ג'רבה לומר את "הקידוש הארוך" שחיבר רבי סעדיה גאון, ולא את הקידוש המקובל. חלק מקטעי ההגדה קוראים יהודי ג'רבה בתרגום לערבית, כדי להיות בטוחים שגם האנשים הכי פשוטים הבינו הכל כהלכתו.

חג מיוחד עושים תושבי ג'רבה יום אחרי יום הכיפורים, המכונה "שמחת כהן", על שם שמחתו של הכהן הגדול שהצליח לעשות את סדר העבודה כדת וכדין. וכיוון שרוב תושבי ג'רבה כהנים הם, משתתפים כולם בשמחתו של הכהן הגדול, אבי אביהם.

קדמות הקהילה ומנהגיה מתבטאים בין השאר בכך כי בשלוש שבתות בשנה (פרשת שמות, פרשת בא ופרשת דברים) קוראים את ההפטרה בסדר שונה מהמקובל ביתר עדות ישראל, על פי מה שנאמר להם ממרן הבית יוסף, כי היישוב ג'רבה הוא מלפני החורבן, ולכם אין לשנות ממה שקבעו הראשונים.

מנהג קדום נוסף הוא תקיעת ערב שבת. כפי המוזכר בגמרא, נהגו כך בבבל. בכל קהילות ישראל לא שמרו על המנהג כצורתו, ובזמננו מפעילים צופר חשמלי. אך בג'רבה מנהג עתיק יומין היה, כי בגגו של אחד הבתים הגבוהים בחארה כבירא (השכונה היהודית) עומד הממונה על תקיעת השופר ותוקע 9 קולות, תשר"ת תש"ת תר"ת, כמו בראש השנה, פעמיים לארבע כנפות תבל, כדי להכריז על כניסת השבת והימנעות מעבודה.

כאשר עוזבים אורחים שבאים לבקר, נוהגים לקרוא להם שוב ולזרוק לעברם כוס מים, ובתוכה מטבע. האורח מרים את המטבע ומביא אותו בחזרה, סגולה לדרך צלחה.

בג'רבה היה העירוב מתוקן תמיד, שכן הקהילה היהודית שכנה על שפת הים, וסמכו על כך שהירידה התלולה של שפת הים מהווה מחיצה, אבל הקפידו לפני שבת לבדוק את עירוב החצרות.

בקהילה הקטנה של ג'רבה היה המנהג שעולים לתורה רק הנשואים, ואילו בקהילה הגדולה עלו אפילו הילדים. לכן ילדים שחשקה נפשם בעליה לתורה, היו נושאים את רגליהם לבית הכנסת הגדול.

פיוטים מיוחדים יש לבני ג'רבה, כמו: "א-ל יקשיב לקול תחנוני", "יפה דמעתך ראיתי", "יגדל נא חסדיך" ו"ידידם צווית, צור ערלתכם", המושר בברית מילה.

הקפדה יתירה הקפידו רבני ג'רבה מזה דורות על משחקי קלפים. בג'רבה אסור המשחק בקלפים, מטעם הרבנות, בנידוי חרם. מי שעובר על האיסור – יובא לבי"ד, שם מתירים לו את החרם באופן זה: יתעטף בגלימה, יתרחק ארבע אמות, יסיר את נעליו מעליו ויעמוד בדומיה. תוך כך יקבל עליו שלא לשוב עוד לכסלה, ויתירו לו בית הדין. העבריין – כל עוד שלא עשה התרה – יינו נסך גמור.