הסתר פנים באוניית אסתיר: איך השתבשה הדרך לארץ ישראל?

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניסו ארגונים יהודיים שונים לארגן העפלות והברחת יהודים לארץ ישראל, בחודש מרץ 1939, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, הצליח איש בית"ר, אברהם סטבסקי, לשכור אונייה. האונייה, "אסתיר" שמה, נשכרה ביוון. חברה פרטית בעיר פיראוס קנתה אותה מבית חרושת דני למעלה מארבעים שנים קודם לכן, היא יוצרה בשלהי המאה ה-19. "אסתיר" היתה אונייה להובלת פחם, והשכרתה עלתה לסטבסקי ממון רב. מחסן הפחם האדיר שבבטן האונייה הוסב להסעת בני אדם. הותקנו בו דרגשים לאורך הקירות, והוא חולק לשני אולמות גדולים: גברים ונשים.

בשורת האונייה המפליגה לארץ ישראל פשטה באירופה. מאות אנשים נהרו אל נמל רני שברומניה (כיום שייך לאוקראינה): תושבי רומניה, פליטים יהודים מדנציג (גדנסק), שהיתה אז חופשיה, וגם הרבה פליטים מגרמניה ואוסטריה הנאציות. הפליטים הורדו לסירות בחשכת הלילה, הסירות התקרבו אל האונייה, ואז הופעלו מנופי האונייה, ששימשו במקור להרמת פחם. אנשים נקשרו בשרשראות אל המנוף, הורמו ושולשלו לעומק 9 מטר מתחת הסיפון אל האולם המיועד להם. נאמר להם לא לשאול שאלות, ותוך מספר ימים הם יגיעו לארץ.

מפקד הספינה, פעיל בשם סנדר, היה תקיף מאד, וסבר שחובה שתהיה משמעת, הוא הפריד משפחות: הנשים והילדים בצד אחד, והגברים בצד שני. הוא אסר על אנשים להתלונן או לשאול יותר מדי שאלות. האנשים מצאו את עצמם בחושך מצרים, מגששים את דרכם אל דרגשיהם. גשם ירד ונכנס בין סדקי הקרשים, וטפטף על ראשם של האנשים המצטופפים על הדרגשים. נאסר עליהם לצאת אל הסיפון מרגע החשיכה, ועוד ועוד חוקים דרקוניים. התברר להם כי באונייה יש כאלף איש, בעוד הקיבולת שלה לא עשויה לעלות על 500.

הפליטים הסכימו ביניהם לסבול כל דבר, ובלבד שיגיעו לארץ ישראל, תוך ימים ספורים, כפי שהובטח להם. תוך עשרה ימים הגיעו אל מול חופי ראשון לציון, אלא שמפקד האונייה המתין לאיתות מצד אנשי המחתרת, שבושש לבא. בלית ברירה הוא חזר ללב ים. האונייה החלה בסיבובים בלי תכלית בים התיכון. מנות האוכל והמים הצטמצמו מאד, וקפדנותו של מפקד האונייה התחזקה גם היא. אנשים התעלפו מחוסר מים ומזון. נערה אחת איימה להתאבד, והיא היתה כל הזמן תחת שמירה של אמה ואחותה. צעקות נשמעו מאולם הנשים, ובני משפחותיהן של הנשים מאולם הגברים לא ידעו את נפשם, אך המפקד לא הסכים לקשר בין שני חלקי הספינה.

הלכלוך בספינה התגבר, עכברים התרבו, והמפקד לא הרשה לפגוע בהם, משום מה. שמועה עברה שבין הנוסעים ישנם שני סוכנים גרמנים המוציאים מפי הפליטים הודאות על נכסי ערך שהשאירו בגרמניה, וכל אחד חשד בחברו. רב החובל החליט שאינו יכול לסבול עוד את המסע הזה, עגן את ספינתו ביוון ונמלט... מפקד האונייה שכר רב חובל חדש, שנמלט תוך שבוע. רב החובל השלישי הסכים להישאר במסע הבלהות.

בינתיים, המצב בספינה הלך והורע. חלק מהנוסעים הגיעו למצבים קשים מאד, וחלק ניסו לשמור על שפיותם. נמצא ביניהם זוג שהחליט להתחתן. פירורי לחם יבש נאספו מכל האונייה, נילושו במים וטוגנו על גבי מחבת. נוסע אלמוני תרם ריבה כדי למרוח על התוצר המשובח, וכך נחוגה החתונה.

לאחר שבועות של שיטוטים בלב הים, ניסתה האונייה להתקרב שוב לחופי ארץ ישראל. ליד הרצליה תפסו אותה הבריטים, גררוה לנמל חיפה, ושם העמיסו עליה אוכל ושתיה לחמישה ימים, ושלחו אותה שוב ללב ים! כחודשיים אחרי הפלגתה, העלה חבר הפרלמנט הבריטי וג'ווד שאילתא בפני שר המושבות מקדונלד, האם בריטניה תחוס על הפליטים היהודים הבורחים מאימת הנאצים. מקדונלד השיב בשלילה. האונייה המשיכה להיטלטל במרחבי הים התיכון. ב28 ביוני התקרבה לחופי מגדל (אשקלון), שם שוב תפסו אותה הבריטים והעבירו את כל נוסעיה למעצר. מצבם היה כה קשה, עד שהבריטים הוכרחו לשחררם, ומספרם נוכה ממספר העולים שהתירו הבריטים לכניסה לארץ.

רב החובל של האונייה נידון לתשעה חדשים בכלא, וגם המלחים נדונו לפרקי מאסר. אברהם סטבסקי, יוזם האירוע, שזוכה מרצח ארלוזורוב זמן קצר קודם לכן, נהרג על האונייה אלטלנה מאש "ההגנה". מפקד האונייה, סנדר, פוטר מארגון האצ"ל, ודרגתו נשללה. לימים בוצע בו לינץ' ברחובות תל אביב על ידי נוסעים נזעמים שזכרו לו את התנהגותו הקשה במסע העגום הזה. הוא קיבל מכות נאמנות, אבל נשאר בחיים.