"מה פירוש עד מתי? זה לכל החיים!"

מקווה שלא יצא לכם לחוות פיזיותרפיה.

במבט מן הצד, זה נראה פשוט. על גבול המגוחך. אדם בוגר מתרגל תנועות פשוטות, שכל ילד בגן-תת-חובה מבצע כלאחר יד, ולמרבה הפלא, גם בכך הוא מתקשה.

אולם האמת היא, שמדובר בסבל עצום וקושי רב.

הן מבחינה פיזית, כשהתחושה היא ש"אין סיכוי בעולם שאני עושה את זה", והן מבחינה נפשית, התסכול העצום על כך שאין ביכולתך לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר שקיימות.

אך אם יש משהו מתסכל יותר מפיזיותרפיה, זו הפיזיותרפיה שאני עברתי.

הייתי צריך לבצע את כל התרגילים הפשוטים הללו, כשאני לא מרגיש שום קושי או אתגר.

שכן מטרת הפיזיותרפיה במקרה שלי הייתה לשמר את השרירים, על מנת שיוכלו להתמודד עם החמרה במצב, שאולי תתרחש בשלב כלשהו בעתיד.

בפוזיציה כזאת, אתה מרגיש שוטה מושלם.

חרוטה בזיכרוני, אחת הפעמים שבהן ביקרתי בבית החולים לצורך התרגול עם הפיזיותרפיסט שלי, אורי.

שוב ושוב אני מבצע תרגיל מטופש בסגנון "תרים את היד עד לגובה הכתף, ותוריד", מרגיש שסבלנותי מתקרבת לקצה גבול הסיבולת שלה.

"תגיד, אורי, עד מתי אצטרך להמשיך עם הפיזיותרפיה המשמימה הזאת?", נשפתי בתסכול.

בתמימותי חשבתי שמדובר בתרגול קצוב בזמן, כפי שנהוג לאחר תאונת דרכים או פציעה אחרת.

"מה פירוש עד מתי?", ענה אורי בפליאה, "זה לכל החיים! כמו לימוד התורה שלכם...".

הוא היה אדם שמח ומצחיק, כך שהייתי בטוח שזו עוד אחת מההלצות הלא-מוצלחות שלו. אך הטיפולים שהמשיכו עוד ועוד, גרמו לי במשך הזמן להבין שהוא אכן התכוון לכך ברצינות.

כאן נולדה ההחלטה: "לא עוד".

הפסקתי את התרגול היומיומי, משום שבהווה לא היה בכך שום צורך, ואילו העתיד לא היה בלקסיקון שלי.

וטוב שכך.

אתם ודאי תמהים, כיצד ניתן להצדיק ולשבח התכחשות והתעלמות מוחלטת שכזו. אך בהתבוננות מעמיקה, גיליתי שהיה זה חלק מוכרח ובלתי נפרד מהתהליך שעברתי.

לכל אחד מאיתנו ישנן דאגות וחששות ביחס לעתיד הקרוב והרחוק, מחשבות ותכנונים, תרחישים ותבחינים.

זה יכול להיות בתחומים כלכליים, כמו "מה יהיה עם יוקר המחיה?", ו"איך נחתן את הילדים?", או ביחס לחינוך ילדינו, "איך אפשר לגדל ילדים שמורים בדור כזה?", ו"מה יהיה עם ישיבה / סמינר לתינוק שזה עתה נולד לנו?", ועוד ועוד תחומים ועניינים, שבהם חרדות ופחדים מציפים אותנו, ביחס לעתיד העלום שלפנינו.

על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במחלה נוירולוגית המאובחנת אצל האדם, שכן מחלה כזאת, מעצם טיבה, אינה צפויה בעליל. אינך יכול להשוות את עצמך לחולים אחרים באותה המחלה, משום שכל אחד מהם חווה אותה בצורה שונה לחלוטין.

ובפרט מן הפרט, בטרשת נפוצה. זוהי מחלה שהפערים בה בלתי ניתנים לגישור. החל מאנשים שהרושם היחיד של המחלה אצלם הוא דף האבחון, ואורח חייהם בריא לחלוטין, ועד כאלה שמשותקים לחלוטין, לא עלינו. בין הקצוות נמצאים, כמובן, אנשים רבים, שחווים, כל אחד בדרכו, את אותותיה ומגבלותיה של הטרשת.

כך שאם אתחיל לדאוג לגבי העתיד, ולהעלות במוחי את כל תרחישי האימה האפשריים, שיתכן שיזדמנו לי בהמשך הדרך, סביר להניח שיאחז אותי פחד משתק שאין דרך להשתחרר ממנו.

הניסיון לחזות את העתיד ולדאוג את דאגת המחר הוא לא רק מפחיד ומיירא, הוא גם לא ריאלי.

משום שהעתיד לא נמצא בתחום האחריות האישית שלנו. לאו דווקא מבחינה אמונית, שה' מנהל את הכל והכל יהיה לטובה – שזה שלב מתקדם יותר בעבודה הפנימית – אלא פשוט מעצם כך שבהתבוננות מועטה אפשר להבין, ש"כל דבר שאינו בשליטתנו, לא נדרש מאיתנו לטפל ולעסוק בו".

החובה המוטלת עלינו, היא ההתמקדות בהווה. לפעול ולעשות את אשר נדרש מאיתנו, בנקודה שבה אנחנו עומדים, כשבכך כלולות גם הפעולות הריאליות שעלינו לעשות בהווה לצורך עתידנו.

בחסדיו של הבורא יתברך, לכל אורך התהליך המעצים שעברתי, מעולם לא עמדתי למול השאלה הקיומית המייסרת "מה יהיה בעתיד?". ההתמקדות שלי תמיד הייתה בהווה, ובעתיד הקרוב, הנראה לעין.

זה, לדעתי, ההסבר מדוע הפסקתי את הפיזיותרפיה.

העיסוק התמידי בפיזיותרפיה שמטרתה חששות עתידיים ספקולטיביים, ללא השפעה במציאות העכשווית, הכניסה אותי למסלול מחשבתי ורגשי לא בריא של "חרדת עתיד", שכפי שהארכתי להסביר, יש בה רק מן הנזק. ועל כן מה שהיה נכון לי, באופן אישי, הוא להפסיק את הפיזיותרפיה ה"מחלישה" הזאת.

העבר אין, העתיד עדיין, וההווה ניסיון (הגרא"א דסלר).

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.