שווה סיפור: מוויתור לא מפסידים

במהלך עבודתי יוצא לי לדבר עם אנשים ממקומות ומתחומים שונים שנושקים באופן כזה או אחר לעבודתי. שיחה אחת, שאותה ניהלתי עם אדם מעניין ומרתק כאחד, איכשהו גלשה לקו אישי של אותו אדם, והוא בחר לשתף אותי בכמה סיפורי השגחה פרטית שקרו לו. אחד מהם תפס אותי במיוחד, וכך הוא סיפר: "לפני כעשרים שנה, כשהמחירים של דירות בארץ עוד היו לפי הדולר, ועדיין לא היה ביקוש מטורף כמו היום, פרסמתי את הדירה שלי, דירה יפה, נעימה ומצוינת, לפי המחיר שהיא היתה שווה בשוק, 125,000$. פרסמתי ימים, חודשים, ושום דבר לא התקדם עם זה. כבר הגעתי למצב שהיא היתה מוצעת למכירה שנתיים, ושום דבר לא זז. כשכבר הייתי על סף ייאוש, קיבלתי טלפון מאדם שביקש לבוא ולראות את הדירה עבור לבנו, שמתעתד להתחתן בקרוב. הם הגיעו, בחנו את הדירה והיה נראה להם כי-טוב, מפה לשם האב ניסה להוריד אותי קצת מהסכום, ואני, שכבר רציתי לראות אותה יורדת מפרסומי המכירה, הסכמתי להוריד. הגענו לפשרה של 5000$ פחות מהמחיר שנקבתי. ערכנו זיכרון דברים, ולאחר מכן גם חוזה, שם הוספנו סעיף שאומר שבמידה ואחד מהצדדים מבטל את המכירה, מכל סיבה שהיא ,יש דמי ביטול של 5000$. על פניו לא היה נראה שמי משנינו יבטל זאת.

"הימים עברו, ואני קיבלתי ד"שים לא נעימים מהקונים. מתברר שהכלה המיועדת לא התחברה לדירה, ובשורה האחרונה – היא רוצה לבטל את המכירה. זה הגיע לממדים נפוחים ולהרבה ויכוחים בין בני הזוג, כל המשפחה נכנסה למערבולת מהסיפור הזה, ועם זה הגיע אלי למשרד אביו של אותו בחור. הוא סיפר לי בראשי פרקים, ואמר שהוא מגיע כדי לשלם לי את דמי הביטול. מילה זו מילה, וצריך לעמוד בזה. שמעתי אותו, והרגשתי ממש לא נח לקחת ממנו כסף על בעיה שהיא לא בתחום אחריותו בכלל. לקחתי את החוזה וקרעתי אותו מול פניו הנדהמות. הוא היה המום, ובסוף עוד אמר לי: 'הר להר לא נפגשים, אדם לאדם – כן'. חייכתי וטפחתי על שכמו בידידות. מבחינתי, זה נגמר כאן. אין לי לב לעשות ככה ליהודי. לא עברו יומיים, וקיבלתי טלפון ממתווך בשכונה, שסיפר לי שיש לו לקוח רציני וחם מאוד לגבי הדירה. הוא הביא אותו אלי, הלקוח התרשם מאוד וביקש לחתום בו ביום מבלי לבקש שקל הנחה, כלומר הסכום הראשוני שאותו הייתי אמור לקבל, כולל ה-5000$. זה לימד אותי", אמר לי אותו אדם, שהכל נקבע מלמעלה, ומוויתור אף פעם לא מפסידים". הוא סיפר כמה הוא ויתר בחייו לאורך כל הדרך, ותמיד היתה לו הארת פנים. הוא הוסיף עוד סיפור מפעים דומה, והשאיר אותי המום. אני רגיל לשמוע אנשים, אבל כאן היה משהו מעבר. הוא אמר שכל תפילה שלו היא קודש להודיה לה' יתברך על כל החסדים הרבים שהוא מקבל ממנו, ועל כך ששום דבר לא מובן מאליו. אני התפעלתי מכך מאוד.

הסיפור שלו נשאר איתי הרבה זמן. אולי זו הגישה שלו שהרעידה לי נתיב בלב. כמה ימים אחר כך, פגשתי חבר ותיק, מסוג החברים שתמיד תמשיך איתם בדיוק מהנקודה שהפסקת איתם, גם אם היא היתה לפני כמה שנים טובות. זו היתה פגישה לא מתוכננת, כך שיצא לנו לעצור ולדבר את השיחות הכי משמעותיות שלנו, לחבר שלי יש ילד שחולה במחלה לא פשוטה, הטיפול בה מאתגר, וגם ההתמודדות, ותמיד יש התעניינות מצידי לגביו בכל שיחה. אני מתפלל על הילד ועל ההורים שלו, שיקבלו תמיד כוח מאלוקים, בפעם האחרונה שדיברנו, חברי סיפר לי על קושי נוסף שהתגלה – השלכה של המחלה שממנה הילד סובל, גרמה לכך שהוא חייב לעבור ניתוח מורכב ולא פשוט, כדי לתת לו איכות חיים והקלה בתסמינים. הבנתי שהם מודאגים מאוד מהניתוח, בעיקר כי סיכויי ההצלחה לא גבוהים במיוחד, ויש אפשרות ריאלית מאוד שהתועלת לא תהיה כפי שהרופאים מתכננים. בקיצור – ניתוח חובה אבל התוצאות מתנדנדות בין סיכוי קטן לאין שיפור. לכן שאלתי אותו מיד, מה קרה עם הניתוח? לאן זה התקדם, ומה יצא מכך? באותו רגע העיניים שלו זהרו, כל הגוף שלו היה מולהב. "אל תשאל", הוא אמר לי, טופח על ראשו, "איך לא התקשרתי אליך? ניסינו לעשות כל מיני שיטות טבעיות ותרגילים כדי לנסות לקבל הטבה. הגענו למקום שאם לא יועיל – בטח לא יזיק ומה אכפת, ודווקא מהמישור האלטרנטיבי ראינו שיפור. ראינו כי טוב והמשכנו בהתמדה לבצע את כל התרגילים, הגם שזה היה סיזיפי וקשה, ו - התוצאות דברו בעד עצמן! גם הילד ראה זאת, הוא חווה את השיפור על בשרו, ולכן נרתם עוד יותר לתרגילים, והישגנו שיתוף פעולה מלא שלו, אפילו מעבר למה שחלמנו. זה ממש נתן דחיפה עצומה קדימה. במקביל המשכנו את התהליך של הביקורת והבירורים של הניתוח. לפני זמן מה הגענו, אשתי ואני, אל הפרופסור, זה שאמור היה לעשות את הניתוח. סיפרנו לו על ההטבה שראינו בזמן האחרון, וגם על הכאבים שפחתו. הוא היה סקפטי להחריד, ובכל מקרה שלח אותנו לבצע צילום אולטרסאונד. יצאנו לבצע, וכבר לפני שחזרנו אל הדלת שלו, הוא צעק את שמנו בקול. נכנסנו, הוא הביט עלינו ועל הצילום, ואמר: 'אני לא יודע מה עשיתם, אבל הדבר הזה עובד! עוד קצת, ואני מבטל את הניתוח לגמרי'. היינו המומים", הוא מספר. "כל הגוף שלי רעד מהלם, הנה – ישנה התקדמות, ודווקא השיטה הזו הצליחה. זו היתה הפתעה מתוקה שלא ציפיתי לה". זה בהחלט היה מרגש, גם לי, ששומע לא אחת את ההתמודדות שלהם סביב הקושי הזה. עכשיו לשמע שזה הולך ונגמר – זו שמחה עצומה.

אבל עם כל ההתרגשות, משהו הפריע לי. ואז הבנתי מה. הוא דיבר כל הזמן על השיטה הזו שמצליחה, לא הזכיר לרגע מי אמר והיה העולם... אני מכיר את זה, שלפעמים מרוב ששקועים בעניין עצמו, שוכחים מי הריבון, מי אחראי למחלה, וגם לניסים. שאלתי בעדינות: "לבורא עולם אמרת תודה?".

"בטח, בטח!", הוא ענה לי, "דבר ראשון!", ושוב חזר על העוצמה של הטיפול. כאן צף ועלה לי הסיפור של האדם מהעבודה, שאיתו דיברתי ימים ספורים קודם לכן. הזיכרון היה חזק כל כך שלא יכולתי להתעלם ממנו. נזכרתי איך הוא סיפר בכזו השתוקקות על הרצון שלו להודות לבורא עולם בכל תפילה, ומשום מקום, המילים יצאו לי מהפה, מסתדרות באופן מושלם, מספרות לחבר הטוב שלי את הסיפור שאותו שמעתי, אותו סיפור שגורם לי התפעמות בלתי רגילה כל פעם שאני נזכר בו מחדש.

סיפרתי לחברי על הדירה, על מה שקרה, על ההפסד של ה-5000$, ועל הרווח שלהם בחזרה, באופן שמיימי, וחזרתי ואמרתי לו את המנטרה שהוא אמר לי: "מוויתור אף פעם לא מפסידים". סיפרתי גם על ניסים נוספים שהוא סיפר לי עליהם, ובעיקר על איך הוא מודה לאלוקים. ככל שסיפרתי, ראיתי את חברי עם עיניים דומעות יותר ויותר. הנחתי שזה מהתרגשות, כי גם לי הסיפורים האלה הרעידו מיתר בלב. היה לי חשוב להדגיש בעיקר את ההודיה שהיתה לו לה' יתברך, וכמה טוב הוא קיבל מזה, ממש נס אחרי נס. ראיתי שהדברים נכנסו ללבו של חברי. במצבים קשים כמו מחלת ילד אתה לא תמיד מקורקע מספיק כדי לראות מי באמת עשה ועושה הכל.

דיברנו עוד קצת, ונפרדנו כידידים.

כשבועיים לאחר מכן, קיבלתי מייל מאותו חבר. פתחתי, קראתי, ועיני מלאו דמעות.

"הי, ינון, הייתי חייב לכתוב לך. בתקופה האחרונה היו לי בעיות לא פשוטות בשלום בית. זה היה בעיקר סביב הדירה. אשתי רצתה לשפץ את הדירה בשביל הילד, ואני חשבתי שזה מיותר. זה הגיע לרמות ריב קשות, הכל היה עכור ולא נעים. כשסיפרת לי את הסיפור הזה, שמוויתור לא מפסידים, הרגשתי שיוצאת ממך בת קול שאומרת לי – תקשיב.

"בבית, החלטתי להקשיב לה. נתתי לזה לנגן לי שוב בראש, הבנתי שקבלתי צ'אנס, הזדמנות פז לקחת בשתי ידיים. החלטתי לוותר. חייכתי לאשתי ואמרתי לה שאני כבר אדבר עם הקבלן שיבוא. היא היתה המומה, לא מצאה מילים. חמש דקות אחרי שהקבלן יצא ונתן הצעת מחיר (לא הגונה, לדעתי, אבל שתקתי), היא נגשה אלי מעצמה ואמרה שעכשיו נראה לה שזה באמת מיותר, וסתם חבל על הכסף...

"אז רציתי לומר לך שזה לא רק שמוויתור לא מפסידים, אלא מוויתור - מרוויחים!".