חג הסיגד וצום של תשעה ימים: המנהגים הייחודיים של "ביתא ישראל"

קהילת "ביתא ישראל" היא קהילת הפלאשים, יהודים שחיו באפריקה דורות רבים. בשלב מסוים הייתה להם ממלכה משלהם, "ממלכת הגדעונים". כאשר הממלכה נפלה, הם הפכו לנרדפים. ניסו להשכיח מהם את יהדותם, אך הם שמרו עליה בעקשנות, וחלק גדול מהם עלו לארץ בעשרות השנים האחרונות ב"מבצע משה".

עקב ריחוקם הגדול של בני העדה משאר קהילות ישראל, לא היה להם אפילו תלמוד, והם לא ידעו לקרוא תלמוד, אבל כן היו להם זקני השבט, שנקראו "קסים", והם מסרו להם את ההלכה בעל פה. להלכה שבעל פה הם קראו "הימנות", מלשון אמונה ונאמנות, והם התאמצו בכל כחם להיצמד להלכה שהכירו. אחרי שעלו לארץ קיבלו רובם את פסקי מרן הרב עובדיה זצ"ל (שבזכות פסיקתו, על פי הרדב"ז, שהם יהודים גמורים, התאפשרה עלייתם וקליטתם בארץ בקלות), ועדיין יש להם מנהגים ייחודיים להם, שרבים מהם עדיין שומרים בגעגוע.

החג המפורסם ביותר של ביתא ישראל הוא חג הסיגד. לפי המסורת שלהם, חג זה מציין את כריתת הברית שעשה נחמיה בן חכליה בירושלים, כאשר באו לבנות את בית המקדש השני. כל שנה מציינים ביתא  ישראל את הסיגד חמישים יום אחרי יום הכיפורים, בצום, בתפילה, בהיטהרות ובקבלת עול מלכות שמים. באתיופיה היו עורכים את חגיגת הסיגד בראש הר גבוה, כדי להזכיר את מעמד הר סיני. עם עלייתם לארץ הם בחרו את ההר שעליו נמצא ארמון הנציב, המשקיף אל הר הבית, שם הם מתאספים וחוזרים על מעמד כריתת הברית המתואר בספר נחמיה שבתנ"ך, ואף קוראים מתוך ה"אורית" (ספר התנ"ך) פרשיות שונות המתארות כריתות ברית וחזרה בתשובה. לפי המסורת של ביתא ישראל, ביום הכיפורים עושים חשבון נפש אישי, ובסיגד – חשבון נפש ציבורי של כל העדה.

אחד הפיוטים של חג הסיגד נושא את השם בואו נשתחווה, ובן אומרים בין השאר:

וְיָבוֹאוּ מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב וְיִשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלָיִם׃

וְיָבוֹאוּ מִצָּפוֹן וּמִדָּרוֹם וְיִשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלָיִם׃

וְיָבוֹאוּ מֵאַרְבָּעָה כִּוּוּנים וְיִשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלָיִם׃

כאשר בני העדה קוראים פרקי תהלים בבתי הכנסת שלהם, הם קוראים אותם במנגינה מסורתית מיוחדת, שמצריכה אימון ולימוד, ואף מלוים את  השירה בתוף ובמצלתיים, כפי שכתוב בפרקי תהלים עצמם. הם משתמשים בתוף מיוחד שנקרא "נגרית", העשוי מחרס שעליו מתוח עור פרה. פירוש המלה "נגרית" הוא "לדבר", כיוון שלפי דבריהם התוף הזה גורם ללבו של האדם לדבר, ולהיפתח להקשיב לפסוקי התהלים.

כאשר היו באתיופיה, היו נוהגים להביא מנחות במקום קרבנות, וכך דרשו את הפסוק בצפניה "מעבר לנהרי כוש יובילו מנחתי" (צפניה ג', י'). אבל מנהג זה פסק עם הגיעם לארץ, כיוון שאין לו מקור בהלכה.

בראש חודש נמנעים ממלאכה, לא רק הנשים אלא גם הגברים.

בראש חודש ניסן מוחג חג מיוחד, המסמל את התחלת הניקיונות לפסח.

בתשעת הימים צמים זקני העדה תשעה ימים רצופים, ואוכלים רק בלילה, זכר לחורבן בית המקדש.

גם בחודש טבת צמים עשרה ימים, מראש חודש ועד עשרה בטבת.

ד"ר יוסי זיו, שחקר את מנהגיהם, הגיע למסקנה כי רבים מן המנהגים הגיעו אליהם דרך תשובות הגאונים ועוד מקורות יהודיים, כך שלמרות ריחוקם הם יכלו לקבל "עדכונים" על הכרעות ההלכה על ידי פוסקים גדולים ברחבי העולם היהודי, וכך יכלו לשמור על ההלכה למרות המרחק הגדול והתנאים הקשים שבהם חיו.