המאבק על החמין: הסיפור ההיסטורי מאחורי המאכל האהוב בשבת

החמין, שמות רבים יש לו. הוא מופיע בקהילות ישראל בצורות ובגרסאות שונות. אצל האשכנזים הוא "טשולנט", אצל המרוקאים – "סחינא", אצל העיראקים – "תבית". המשותף לכולם הוא, שאת החמין מכינים מערב שבת, והוא שוהה על אש קטנה עד יום השבת בבוקר. רבים נהנים מאד ממאכל חם בשבתות קרות, ויש שנהנים גם בקיץ. בכל משפחה יש הסגנון והטעם שלה, ומאכלי השבת הם נוסטלגיה והתרפקות.

אך החמין אינו רק נוסטלגיה, הוא גם הלכה. רבי זרחיה הלוי, שחי בספרד לפני כמעט אלף שנים, כותב: "כל מי שאינו אוכל חמין – בודקים אחריו שמא הוא מין", ודבריו מובאים ברמ"א להלכה. צריכים לאכול בשבת אוכל חם.

מדוע?

הסיבה לכך נעוצה במאבק מול הקראים. הקראים, שהתחילו כמניפולציה פוליטית, נהפכו לקבוצה עקשנית ותועמלנית, שחיה אז בעיקר בבבל, ומרכיב בסיסי בתעמולה שלהם נגד הרבנים, היה: הרבנים מחללים שבת. בתורה כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", והנה, אם תיכנס לביתו של יהודי רבני, תגלה שהאש דולקת כל השבת, בדיוק הפוך מהכתוב! על האש ישנם סירים, ויהודים נהנים מפרותיה. והכי גרוע: הם מדליקים שני נרות לפני השבת, וכך אש נוספת דולקת בבתיהם!

הקראים היו יושבים בחושך בליל שבת, ואוכלים אוכל קר, לפי פירושם הטיפשי ש"תבערו אש" הכוונה להשארת אש כל שהיא, בעוד התורה אוסרת מלאכה של הבערת אש, ולא השארת אש, שמטרתה כבוד ועונג שבת.

הדברים הגיעו עד כדי כך, שבמקום שידם של הקראים היתה תקיפה, הם ניסו לכפות את שיטתם על הכלל. בעיר קאריון שבספרד, בשנת 1178, היה רוב קראי, ולכן כאשר ראו הקראים יהודי פשוט מדליק נרות שבת, או משאיר "חלילה" חמין על אש מכוסה, הם אסרו אותו בעוון זלזול בדת... מכתב של רבי משה די ליאון מאותה שנה השתמר, והוא מתאר את האירוע המגוחך. מאסרו של היהודי הגיע אל המלך אלפונסו השמיני, ששאל את רופאו האישי, רבי יוסף אלפכאר: האמנם השארת אש בשבת היא ביזוי הדת? רבי יוסף השיב כי המדובר בפרשנות עקומה של כת קטנה, והאמת היא להיפך: אי הדלקת נרות וישיבה בחושך, או אכילת אוכל קר, מהווים ביזוי לשבת. היהודי יצא לחפשי, ומלפני המלך אלפונסו יצא חוק שאין לכפות חוקים קראיים על יהודים בשום מקום בספרד.

אך המאבק העיקרי הוא בבית המדרש, ולא בחוקי עזר של הרשויות. שם ישבו גדולי חכמינו וכתבו תשובות לכל טענותיהם של הקראים. כבר ראינו דוגמאות מהוויכוחים האלו, וכאן נוסיף רק על חכמתו של רבי סעדיה גאון. כאשר הקראים היו מטרידים אותו בשאלות, פרסם כי הזמן שאפשר לשאול את הגאון שאלות הוא בליל שבת, או אז התיישב ליד הנר והמתין לשואלים. הרבה יהודים טובים באו לשאול שאלות, אבל הקראים לא נכנסו, שכן לא רצו שייראה שהם נהנים מהנר בשבת...

מאות שנים לאחר מכן, עדיין היו קראים במצרים ובארץ ישראל, והמגיד של מרן הקדוש רבי יוסף קארו אמר לו: "הוי זהיר בהדלקת הנר, והשארת האש מותרת ביום השבת, ועל הקראים נאמר 'רשעים בחושך ידמו'".

למאבק על החמין הצטרפו בהמשך גם המשכילים, כפי שסיפרנו בהזדמנות אחרת, אבל קראי זמננו כבר עייפים מלהחמיר. הם "פסקו" שחשמל מותר בשבת, ולכן הם מדליקים חשמל כרצונם, מבשלים על פלטה, ואולי, כשאף אחד לא רואה, טועמים מהטשולנט.. אנחנו גאים במסורת שלנו, ומקפידים לאכול אוכל חם בסעודת ליל שבת וגם בסעודת הבוקר, כפי שפירשו חכמים במסורת את פסוקי התורה, מאז מתן תורה ועד זמננו.