"אמא הייתה מוכשרת, הופיעה, שרה וכתבה – ואז היא חלתה"

אמא היא לב הבית, מוקד חיינו. אך מה קורה כשהמרכז הזה, אישה חזקה ויוצרת, חולה במחלה קשה? חני ויסנשטרן, בתה של הסופרת נועה בארי ז"ל, מתמודדת עד היום עם שאלה כואבת זו.

"עד היום אנשים מגיעים לחנות ושואלים אם יש ספר חדש של נועה בארי, ונדהמים לשמוע שנפטרה לפני 26 שנים", היא מספרת. "אמא אולי איננה, אבל חלקה הגדול עדיין כאן, איתנו. זה לא מפתיע, כי היא הייתה דמות צבעונית, מוכשרת ומפורסמת מאוד".

חני, אשר באופן מפתיע עוסקת בתחומים דומים ויוצרת בעוצמה, ממש כמו אמה, מצאה את עצמה מתמודדת שוב עם אותה שאלה, 23 שנה אחרי פטירת אמה, עם גילוי מחלה דומה אצלה. כעת, כשהיא ברוך ה' בריאה ושלמה, היא מתייצבת כדי לספר את סיפורה.

נועה בארי ז"ל

בית של שירים

"אמא הייתה מלאת הומור ויצירתית באופן בלתי רגיל", מספרת חני על אמה. "אני הבת הגדולה במשפחה, ואני זוכרת ילדות חמה ואוהבת עם אמא מלאת עוצמה. תמיד קראתי סיפורים של אמא בעיתון, לפעמים גם הייתי מצטרפת להופעות שלה, ומוצאת את עצמי מובכת במיוחד כשאמא הוזמנה לבית הספר שלי, ושרה על הבמה.

"אמא עסקה במגוון רב של תחומים: היא הייתה סופרת שכתבה טורי דעה, סיפורים בהמשכים ושירה לילדים בכל העיתונים החרדיים, וגם הוציאה ספרים למבוגרים ולילדים. לעתים קרובות היא הופיעה בהופעות יחיד שהיו שילוב של הרצאה, משחק והרבה שירה, כל זאת בזמן שהופעות יחיד וסטנד אפ לא היו מוכרות כלל. אמא הייתה עולה על הבמה והבמה הייתה פשוט קמה לחיים. בנוסף ובמקביל אמא גם למדה הנחיית הורים והספיקה בשנותיה הקצרות גם להעביר קבוצות הנחייה, להשפיע ולהדריך עשרות אימהות".

גם את כילדה אהבת לעסוק בכתיבה ובשירה?

"בהחלט. היה לנו בית מיוחד מאוד מבחינה יצירתית, ואני זוכרת את עצמי כבר בגיל  קטן מחברת שירים, מלחינה אותם ומושיבה את כל האחים שלי לשיר אותם. גם הייתי כותבת הרבה, ולא פחות מכך קוראת, כי היינו בית של 'תולעי ספרים' מושבעים. גם אבא היה כותב ויש לו כמה ספרים, חלקם בשם עת אחר. גם מוסיקה הייתה חלק מהבית - אמא הייתה שרה כשאבא מלווה אותה בגיטרה ובקול שני. הם היו כותבים שירים ומלחינים אותם.

"באופן לא מתוכנן כלל יצא שכיום אני עוסקת בכמה דברים שמקבילים או דומים לעיסוקים של אמא. אני עוסקת רבות ביצירה - בשני הכובעים שלי אני כותבת המון, מקורסים והרצאות ועד תוכניות מוסיקליות ושירים ולחנים, כבר מעל 20 שנה.

"אני עוסקת גם בעולם הבמה הריקוד והשירה שהוא כל כולו יצירה. אני מרקידה כדי ג'יי, מפעילה תוכניות מוסיקליות ויש לי להקת ילדות מקצועית, אני עושה דברים שונים מאמא אבל המקור שלהם הוא אותו מקור. מוסיקה, יצירה וכתיבה.

"בנוסף, אני עובדת גם כמטפלת, ואת לימודי הטיפול הרגשי התחלתי בלימודי הנחיית הורים ולמדתי באותו מכון שבו אמא למדה - המכון להנחיית הורים של גיטה לויפר, לו אני חייבת המון הכרת הטוב. למרות שאמא נפטרה כשהייתי צעירה מאוד אני עדיין זוכרת אותה אומרת: 'כל אמא חייבת ללמוד הנחיית הורים', וזה כנראה נחרט בי עמוק.

"אבל חשוב לי להדגיש כי אמא הייתה קודם כל אמא, הרבה לפני כל כובע אחר, ואת האהבה לאימהות ינקנו מגיל אפס. היינו מרכז עולמה והבית שהקימה היה משאת חלומותיה. לימודי הנחיית הורים היו חלק מאותו רצון וכמיהה להיות האמא הכי טובה".

החיים נעצרים

ואז, אל תוך כל שגרת החיים והעשייה הבלתי פוסקת, הגיעה ההתמודדות. "כשהייתי בת 12 אמא חלתה", מספרת חני, "ושנתיים לאחר מכן היא נפטרה. מכיוון שאני הגדולה בין בנות המשפחה הייתי הילדה האחראית והאחות הגדולה, ותמיד הייתי יד ימינה של אמא. כשאמא חלתה כל שיגרת החיים התהפכה בבת אחת, מבית שיש בו סדר יום קבוע ואמא שתמיד שמקבלת את פנינו בארוחת צהרים חמה - הכל התהפך. התחילו לזרום לבית מלא עוזרות - זו בבישול, זו בסידור הבית וזו באחריות על הקטנים. לי כילדה בוגרת זה היה מאוד-מאוד קשה".

23 שנה אחרי פטירתה של אמה,  לפני כשלוש שנים, גילתה חני שהיא חולה בעצמה. "חשוב לי להגיד שבגלל שתמיד חששתי ותמיד הייתי במעקב, הגילוי אצלי היה הכי מוקדם שאפשר לגלות בהדמיה - מה שאיפשר ברוך ה' החלמה קצרה באופן יחסי והתמודדות קלה לאין ערוך", היא מציינת. "הסביבה וגם השכל הישר שלי סיפרו לי שהסיפור שלי הוא לא הסיפור של אמא. אצל אמא הגילוי היה מאוחר מאוד, השנים היו אחרות ולכן גם הטיפול שונה. ידעתי שהאמצעים שיהיו לרשותי שונים לגמרי - מרכב צמוד, יכולת כלכלית שונה, ידע רפואי מתקדם בהרבה ועוד, אבל ההשוואות בתוכי היו בלתי נמנעות. בתור אמא. לילדים בדיוק בגילאים שהייתי היה קשה מנשוא.

"הזיכרונות מתקופת המחלה היכו בי בעוז, וגרמו לי פתאום לראות את אמא קצת ממבט אחר. פתאום נזכרתי בכך שאמא תוך כדי המחלה לא הפסיקה ליצור, היא המשיכה לכתוב, וגם להופיע. אני לא מסוגלת לשכוח שהיה מופע בבית הספר שלי, בזמן ההפוגה של המחלה, כשאמא הרגישה קצת יותר טוב. אמא שרה שירי שבת והופיע באולם בית הספר. אני זוכרת כמה התרגשתי לראות אותה כל כך חיה ושמחה.

"הזיכרונות האלו נקשרו ישירות אליי, כי מכיוון שאני עוסקת בין היתר בהופעות לבת מצווה, ישנם אירועים שנקבעים לפעמים גם שנה מראש, והיומן בדרך כלל כמעט מלא, ופתאום – בום. נופלת פצצה באמצע החיים, וצריכים לסדר הכל מחדש".

איך התמודדת עם המצב שנוצר?

"כעצמאית ובכלל כנפש יוצרת ידעתי שאני לא יכולה באמת לעצור, בטח לא את הכל. אז שיתפתי את הלקוחות, סיפרתי בפתיחות על הגילוי ועל מה שצפוי, ככל שיכולתי לדעת מראש, והופתעתי מכך שאף אחת לא הסכימה לבטל. כולן פשוט נשארו באוויר יחד איתי... יש לקוחות שעד היום נשארות לי במקום כל כך חם בלב, כי הן ממש עברו איתי יחד את התקופה.

"מה שהכי מפתיע שבמבט לאחור זו היה תקופה שהעסק שלי צמח ודווקא גדל והתעצם. אפילו תוך כדי הטיפולים העסק היה חי, פעיל ובועט. גם להקת הילדות המתוקה שלי הייתה שותפה בלתי נפרדת, הן היו יד ימיני ולמדו בנוסף לשירים ולריקודים גם להקים ציוד, להפעיל ולהרקיד, היום חלקן מפעילות אירועים בכוחות עצמן.

"אם אני מסתכלת לאחור זו הייתה מדרגה משמעותית מאוד לעסק שלי - מעסק של אדם אחד לעסק עם עובדות. כיום בוגרות הלהקה שלי הן מפעילות מעולות ואני שולחת אותן בלב שקט להפעיל בת מצוות והרקדות כשאת הסטאז' שלהן הן התחילו כשחליתי...

"ברוך השם, לאחר חצי שנה לא פשוטה בכלל היה הכל מאחוריי. זו גם הזדמנות להודות לה' יתברך בהודיה עצומה, על שאני יכולה להסתכל על הכל כסיפור שאפשר לספר".

מלכה ליום אחד

בהזדמנות זו מספרת חני על התוכנית הייחודית שהיא מציעה: "העסק שלי נקרא 'סינגל' מילה שמסמלת גם מוסיקה ושיר וגם ייחוד וייחודיות. אני דבקה במסר הזה כבר הרבה מאוד שנים - כל אדם הוא אחד יחיד ומיוחד. והכישרון שלי זה החוזק שלי שם נמצא הכח שלי ושם ככל הנראה נמצאת השליחות שלי. זה מסר שבהחלט לקחתי מאמא – 'תחפשי את הכישרון שלך הוא מאד חשוב! תתמקצעי בו, תהיי טובה בו. יש לך מה לספר לעולם. יש לך הרבה מה להעניק'.

"אני רואה בתוכנית שלי לבת מצווה 'מלכה ליום אחד' הרבה מעבר לתוכנית מוסיקלית נוצצת שמגשימה חלום לילדות, וכשאני פוגשת לראשונה אמא וילדת בת מצווה מרוגשות וחוששות, לקראת האימון לפני המופע אני מדריכה ומכינה את הילדה מכל הבחינות טכנית ורגשית.

"גם בתוכן שהתוכנית מעבירה יש הרבה מחשבה, כי  את השירים כתבתי אומנם כיוצרת מוסיקה, אבל גם בהחלט כמטפלת רגשית שמתבוננת על כל הניואנסים של גיל ההתבגרות המורכב.

"בכל פעם מחדש אני מתרגשת לראות ילדות שמגיעות אלי עם קושי, עם חוסר ביטחון עם אתגרים, ולבסוף הן שרות, רוקדות ומופיעות מול כל בנות המשפחה. העיניים הנוצצות של הילדה והעיניים הדומעות של האמא הן המתנה הכי גדולה שאני יכולה לקבל.

"עוד משהו שמרגש אותי מאד זה תגובות של אורחות שהן רחוקות מעולם התורה והמצוות, כל פעם ההפתעה שלהן מהשילוב של המקצועיות עם המסרים והתכנים. לא יודעת למה עדיין בעולם הכללי מופתעים שבנות חרדיות יכולות לרקוד ולשיר בצורה מקצועית".

לסיום, מספרת חני על מקרה מרגש במיוחד שארע בתקופת המלחמה. "פנתה אלי אמא שסיפרה לי שלמרות שבמשפחה שלה נהוג לחגוג בת מצוה צנועה וסולידית היא רוצה להעניק לילדה שלה משהו מיוחד.

"כמה חודשים קודם לכן הילדה שלה נקלעה לפיגוע שהתרחש בגבול בני ברק, היא עברה טראומה נוראית כשמחבל רדף אחריה, היא נכנסה לבית מזדמן וניצלה בחסדי השם. היא אומנם יצאה בנס אבל הנפש עברה טלטלה עמוקה. היא לא יצאה במשך חודש מהבית ונזקקה לטיפול רגשי ארוך. לקראת בת המצווה שלה אמא שלה חלמה לעשות לה אירוע שגם יהיה בסימן הודיה וגם ייתן לה חוויה רגשית חיובית ומעצימה זה היה אירוע שלא אשכח לעולם. ההתרגשות החום והאהבה והפירגון שהקיפו את הילדה ובעיקר הסוף בו היא חיבקה אותי ואמרה לי שהיה ל את האירוע הכי מושלם בעולם. הלוואי ואזכה תמיד להיות מהמשמחות, אם זה בעזרת המוסיקה ואם זה בעזרת כלים אחרים שנתן לי ה', והלוואי שנזכה כולנו לעשות בכישרונותינו רק טוב וחסד".