פרשת יתרו: בין עשרה מאמרות, עשר המכות ועשרת הדיברות

את המספר עשר אנו פוגשים בצמתים הכי חשובים בהיסטוריה: בבריאת העולם – "בעשרה מאמרות נברא העולם" (משנה אבות ה'). בגאולת מצרים – עשר המכות. במעמד הר סיני – עשרת הדברות, ועוד.

בהזדמנויות אחרות הרחבנו והסברנו שקיים קשר בין שלושה אירועים יסודיים אלו.

אלוקים ברא את עולמו בעשרה מאמרות. כלומר, בפרשת הבריאה מוזכרים עשרה מאמרות שאמר אלוקים, אשר באמצעותן העולם נברא ומתהווה בכל רגע: "ויאמר אלוקים יהי אור", "ויאמר אלוקים יהי רקיע", "ויאמר אלוקים נעשה אדם", ועוד.

כיוון שבדרך כלל הבריאה קבועה ויציבה (לפחות לפי איך שהיא נראית לעינינו), היא עלולה להסתיר את העובדה שהשם הוא המחייה אותה תמיד. פרעה והמצרים "נפלו" ברשת של הטבע, הם כפרו במציאות הבורא ופרעה צעק: "מִי השם אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ... לֹא יָדַעְתִּי אֶת השם" (שמות ה', ב'). בעקבות כך, המצרים למדו להכיר במציאות הבורא דרך עשר המכות, שהוכיחו להם בדרך קשה את שליטת הבורא בכל רבדי היקום. על ידי שינוי מערכות הטבע וחוקיותו, התגלה כי השם הוא המעמיד והמנהיג את המציאות כולה בכל רגע, והטבע איבד מעט מעוצמת ההטעיה שבו. כל מכה הייתה מכונת במדויק כנגד מאמר. כל מכה המחישה למצרים בדרך כואבת את המאמר המקביל לה.

בני ישראל זכו למתנה מיוחדת, ועשרת המאמרות הפכו גם לעשרת הדברות, כלומר, לכללים מנחים ולמצוות מעשיות. מטרת הדברות היא להחיל את התוכן הרוחני, אשר נלמד מעשרת המאמרות ומעשר המכות, אל תוך מערכת חוקים מעשית.

את הרעיון הזה כותב בקצרה בעל ה"שפת אמת": "אחר גאולת מצרים, נעשה מעשרה מאמרות עשרת הדיברות, באמצעות עשר מכות".

נמצאנו למדים, שקיים קשר מהותי בין שלוש סדרות העשר, כך שאם נעמיד את שלוש הסדרות במקביל, נמצא קשר בין המאמר הראשון, לבין המכה הראשונה, לבין הדיבר הראשון, וכן בשני וכן בשלישי. הרחבנו על כך רבות בהזדמנויות אחרות.  

הדיבר האחרון בעשרת הדברות הוא "לא תחמוד". ננסה לקשר בין הדיבר האחרון, לבין המאמר האחרון ולמכה האחרונה.

המכה האחרונה, מכת בכורות, מתוארת כקשה והרסנית מכולן, והיא זו שהובילה לשחרורו של עם ישראל מהשעבוד המצרי. הייחודיות של מכה זו טמונה בכך שלראשונה, הקדוש ברוך הוא עצמו "ירד" והכה את בכורי מצרים, באופן ישיר.

ביחס לכל המכות, מי שפעל הוא רק הקדוש ברוך הוא, אולם במכת בכורות יש דגש מיוחד שאלוקים בעצמו הכה את הבכורים וכפי שכותב בעל ההגדה: "וַיּוֹצִאֵנוּ השם מִמִצְרַיִם לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי השם. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי השם, אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר".

ההבדל המרכזי בין מכת בכורות לשאר המכות הוא בכך, שהיא פגעה בנשמה עצמה. במכות הקודמות, היו מצרים שמתו, אך המוות התרחש אגב הפגיעה בגופם, ולא כהתערבות ישירה בנשמתם. לעומת זאת, במכת בכורות, הקדוש ברוך הוא נטל את נשמתם של הבכורות והעביר בכך מסר חד משמעי – חייכם חסרי ערך. המצרים הפכו לכל כך ריקים ממשמעות, עד כי התרבות המצרית כולה מתגלה כתרבות נטולת חיים.

הבכורות, כנראה, היו הדמויות המרכזיות במשפחותיהם – הבכירים, המובילים והמשפיעים החברתיים. מכה ישירה בהם הדגישה יותר מכל את חוסר הערך של התרבות המצרית: אם האנשים שהיו מודל לחיקוי ומשפיעים על סביבתם נענשים כך, הרי שזה מעיד על ריקנותם הרוחנית של כלל החברה המצרית. הקלקול שהמצרים גרמו לנשמותיהם היה כה חמור, עד כי לא נותרה כל הצדקה להמשך קיומם. כן. יש אנשים שבוחרים להיות מיותרים בעולם.

זה היה במכת בכורות. אולם כשאדם חי כפי שאלוקים מצפה ממנו לחיות, אלוקים לא רק שומר ומגן עליו אלא הרבה מעבר לכך - אלוקים מצפה ממנו את ההיפך המוחלט ממכת בכורות – אלוקים מצפה ממנו להרחיב את עצמו. להכפיל את נשמתו, וזה בדיוק המאמר העשירי: "לא טוב היות האדם לבדו" – אתה רוצה להיות מושלם? יש דרך אחת – אל תהיה לבד. כאשר הקדוש ברוך הוא בורא את האדם, נזר הבריאה, הוא מציב בפניו תכלית – להביא את העולם להשלמתו ולחשוף דרכו את האלוקות. אך האדם לבדו אינו מסוגל להגשים מטרה זו. כדי לממש את ייעודו, עליו לצאת מעצמו, להתחבר אל הזולת וליצור קשרים משמעותיים, כשהפסגה היא "עזר כנגדו", האישה.

בריאת האישה אינה רק פתרון לבדידותו של האדם, אלא דרך להפוך אותו לאדם שלם באמת. החיבור בין בני האדם, ובפרט בין איש ואישה, משלים את הבריאה והופך את האדם לישות בעלת משמעות עמוקה יותר.

התורה כותבת זאת באופן חד משמעי: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה', ב') – רק בחיבור בין האיש והאישה נוצר "אדם" שלם.

אדם שבוחר לחיות בנפרד מחברת בני אדם, יחוש תמיד חוסר, וישאף להשלימו. זוהי הסיבה שהתורה מכנה מצב זה "לא טוב". אדם אמנם מסוגל לתפקד, לעבוד ולפעול לבדו, אך מצבו אינו אידיאלי. רק באמצעות חיבור אמיתי לזולת – כשפסגתו היא נישואין, ובין אם דרך קשרים חברתיים וקהילתיים – האדם יכול להגיע למימוש עצמי מלא.

כשאדם חי באופן לא נכון, כאותם בכורי מצרים שגם "התרחבו" לזולת עבור אבל באמצעות עבדות, עינוי, כוח, שליטה ועבודות פרך, הבורא נוטל לו את הנשמה. אולם כשאדם חי נכון, הבורא מזכה אותו להכפיל את נשמתו ולהרחיב את ה"אדם" שבו – "איש ואשה זכו, שכינה ביניהן" (סוטה ז ע״א).

להתרחבות האדם עלול להיות מחיר כבד, וכאן מגיע הדיבר העשירי – לא תחמוד, ואומר לנו דבר חשוב מאוד. לא טוב היות האדם לבדו, אולם עליו להיזהר לשים גבול גם לזה. הציווי "לא תחמוד" בא להזהיר מפני נטייה מסוכנת: ההתמקדות במה שיש לאחרים עד כדי איבוד הזהות האישית. התמזגות עם הזולת עד איבוד הערך העצמי.

כאשר אדם מתחיל להשוות את חייו לאלו של אחרים, את רכושם, משפחתם, או הישגיהם, הוא עלול לשכוח את הייחודיות של עצמו. במקום להתמקד בגילוי נשמתו האישית ובהכפלתה, שהיא "חלק אלוק ממעל", הוא שואף להיות מישהו אחר. תהליך זה מוביל לטשטוש זהותו ולוויתור על מימוש ייעודו האישי בעולם.

אם אדם מתאמץ להעתיק לחייו את חיי האחר – הוא יחיה בתחושת ריקנות וחוסר מימוש. התורה מזהירה אותנו: אל תנסה להיות מישהו אחר. דע כי לך יש שליחות משלך, חלק ייחודי בעולם שאף אחד אחר לא יכול למלא.

האיסור "לא תחמוד" אינו דורש מהאדם להתנתק מהחברה או מהעולם שסביבו. להיפך – עליו להכיר את סביבתו, לחיות בקרבה, להעריך את הישגיהם של אחרים – אך בו בזמן לשמור על מסלול חייו הייחודי. האתגר הוא להכיר בהצלחה של הזולת מבלי לאבד את עצמיותך, ולהתמקד במימוש נשמתך האישית בתוך העולם.

למדנו, אם כן, ששלושת הנושאים הללו – מכת בכורות, "לא טוב היות האדם לבדו" ו"לא תחמוד", קשורים זה בזה ומציגים מסר עמוק על משמעות החיים. מכת בכורות המחישה כיצד תרבות של שליטה, ריקנות וחוסר ערך עצמי מובילה לאבדון. "לא טוב היות האדם לבדו" מלמד אותנו שהשלמות האישית והגשמת הייעוד נמצאים בחיבור אמיתי לאחרים. "לא תחמוד" מזכיר לנו שלמרות הקרבה והחיים לצד הזולת, עלינו להישאר נאמנים לעצמנו ולדרך הייחודית שלנו.

האדם נברא כדי להיות חלק מחברה, אך עליו להיזהר שלא ללכת לאיבוד בתוכה. עליו ללמוד מהזולת, להתחבר אליו וליצור יחד עולמות חדשים – אך תמיד לזכור שהמסע שלו בעולם הוא אישי.