פרשת יתרו – הארכיטקטורה של הצניעות: בין עשרת הדיברות לבניית המזבח

א. "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה. ויוצא משה את העם לקראת האלוקים מן המחנה, ויתייצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן, ויחד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד... וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור: אנוכי ה' אלוקיך, אשר הוציאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ". לאחר יציאת מצרים ושירת הים – איתן נפגשנו בפרשת בשלח, עוסקת פרשת יתרו במעמד המכונן והמרכזי ביותר – מעמד הר סיני. בעקבות מעמד זה, ניתנו התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, ולמעשה, מתוך כך התפתח כל ארון הספרים היהודי, על רבדיו השונים: ההלכתיים, המוסריים וההגותיים. למעמד הר סיני, מדגיש הכתוב במסר חוצה דורות, מגיעים בני ישראל כאשר הם מאוחדים – "ויחן שם ישראל נגד ההר", וכפי שמבאר רש"י: "כאיש אחד בלב אחד".

ב. לאחר סיום העיסוק בעשרת הדיברות – מרכז התורה והתנ"ך, ואחד מהטקסטים המפורסמים ביותר, מוגש בשלהי פרשת יתרו, מה שנראה כמו נספח טכני – הוראות ייצור לקבלן. "הנספח" מנוסח במושגים מתחום הבנייה. ולדוגמא: "ואם מזבח אבנים תעשה לי – לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערוותך עליו". פירוש הדברים: אין להשתמש באבני גזית לבניית המזבח, כיוון שנדרש לסתת אותן בכלי ברזל המשמשים באירועי אלימות ומלחמה. בנוסף, אין לעלות אל המזבח במדרגות, אלא יש לבנות כבש – כלומר עליה מתונה ומונגשת. וקשה שלא לתמוה על החיבור בין פסגת הר סיני ומעמד מתן תורה לבין ההסברים האדריכליים-טכניים, שלא לומר – הגשמיים, החותמים את פרשת יתרו. מה הקשר בין ליבת החוק והמוסר היהודי לבין מפרט החומרים והתשריטים בקשר לרמפה שתוצב בצמוד למזבח, ואמצעי הבנייה של אלה?

ג. בעולם קפיטליסטי, לרוב בוחנים בעיקר את שורת הרווח או המחיר – השורה התחתונה. אל מול תפיסה זו, ישנה הגישה התרה אחר הכוונה והמחשבה הראשונית, וכפי שזו באה לידי ביטוי, בעיקרון האמור במסכת קידושין: "מחשבה טובה מצרפה למעשה". כלומר, הדרך, כוונת הלב והרצון – חשובים לא פחות מהתוצאה הסופית, והם ראויים לבחינה, התבוננות והתחשבות. למשל, במצוות נטילת לולב נאמר: "ולקחתם לכם". מכאן שאדם הנוטל לולב גזול, אזי למרות שמבחינה טכנית הוא ביצע את המצווה, הרי שהוא לא יצא ידי חובה. בדומה, ישנו רעיון עסקי-חברתי הבוחן את "שרשרת הייצור". היינו, כאשר לרכוש מוצר, יש לקחת בחשבון לא רק את המחיר, אלא גם את כשרותו המוסרית והמשפטית, החל מתחילת פיתוחו וייצורו ועד להגעתו למדף בחנות. ובתוך כך: זכויות העובדים במפעל הייצור, חוקיות מקורות חומרי הגלם, שמירה על איכות הסביבה במהלך הפיתוח, ופרמטרים נוספים. לעניין זה ישנו המושג – "יהלומי דמים". פירושו, יהלומים, אשר לאחר בחינת שרשרת הייצור שלהם, מתגלה כי נשפך דם רב במהלך כרייתם – כאשר מרבית עובדי הייצור מוחזקים בתנאי עבדות קשים, ו/או שמכירת היהלומים מממנת מלחמות, טרור ואלימות. כנגד תוצאות כאלה, ישנו "תהליך קימברלי", המהווה פורום בינלאומי שנועד להסדיר ולוודא כי שרשרת ייצור היהלומים תהיה ראויה ואמינה. מעניין לגלות כי מדינת ישראל הייתה ממייסדות התהליך. תעודת האמינות הראשונה בעולם, המאושרת ע"י תהליך קימברלי, הונפקה בישראל בשנת 2003.

ד. בשנים האחרונות הולך ומתפתח תחום הנוירו-ארכיטקטורה. תחום זה בוחן את השפעת הבנייה, עיצוב הפנים וארגון המרחב, על נפש האדם, בריאותו והרגשתו. האדריכלות, כפי שניתן להרגיש כאשר נמצאים במתחמים שונים, יכולה להשפיע על תודעת האדם ועל תחושותיו. אופן הבנייה, התאורה, בחירת הצבעים, הפרופורציות, האקוסטיקה, הצבת הרהיטים והעיצוב יכולים לעודד רוגע, יצירתיות, התפעמות, ביתיות, ולהבדיל, לעורר יראה, לחץ, ניכור, חוסר אונים ורגשות אחרים. מונומנטים גבוהים ונשגבים יכולים לתת לאדם תחושה של אפסות או יראת כבוד. בשונה, מטבח הכולל "אי", יכול לשנות את האינטראקציה במשפחה, ועל זו הדרך, "חלל עבודה פתוח" יכול לקדם שיתופיות ועבודת צוות. תורת ה-"פנג שוואי" – רוח ומים, בתרגום מסינית, עוסקת בין השאר בצורך לעצב את המרחב באופן הרמוני, מאפשר, מואר, נקי ועגול. כך, גם בעולמות הגישור והטיפול ניתנת עדיפות לישיבה במעגל היוצר הרגשה של שיתוף, זרימה, ידידות ושוויון, מאשר ישיבה לעומתית – זה כנגד זה. ובדוגמא מהתורה: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", כך התפייט בלעם בהביטו על מחנה ישראל בפרשת בלק. מתוך הארכיטקטורה של האוהלים – "שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה", כלשון רש"י, הסיק בלעם מה הערכים החיוביים שביסוד החברה עליה השקיף – קהילה בה אנשיה בוחרים לגור בסמיכות האחד לשני ויחד עם זאת מקפידים על צניעות ופרטיות.

ה. בשנת 1787, הפילוסוף, המשפטן והכלכלן הבריטי ג'רמי בנת'ם – הוגה גישת התועלתנות, הציג את המבנה האידאלי מבחינתו לשמש כבית כלא. הוא כינה אותו: "פנאופטיקון", ובתרגום מיוונית – רואה כל. מבנה זה הוא למעשה בניין היקפי המורכב מטבעת ומרכז: בטבעתו נמצאים חדרי האסירים, כשהם מוארים מאור השמש, ובמרכז המכלול מוצב מגדל שמירה בדמות צריח מעגלי. בספרו "לפקח ולהעניש – הולדת בית הסוהר", עסק הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, בין השאר במבנה אדריכלי זה, המאפשר לשומר לראות את כל האסירים, אף שהאסירים – מפאת שיטת הבנייה והשימוש באור, אינם יכולים לראותו. פוקו מצביע על אפשרות משטור, הפעלת כוח ושימור ההיררכיה, מעצם צורת הבנייה. בספרה רב-המכר "כמעיין המתגבר", הביעה הסופרת והפילוסופית היהודייה-אמריקאית – איין ראנד, באמצעות דיון במקצוע הארכיטקטורה את ביקורתה על החברה הלא אותנטית, ואת מודל החיים האקזיסטנציאלי הראוי לטענתה לאנשים יוצרים וייחודיים. וכך תיאר גיבור הספר – הווארד רורק, את הבית שתיכנן עבור הלקוח שלו: "אתה מבין את ההבדל?הבית שלך נבנה על פי ייעודו. האחרים נבנו בגלל הצורך להרשים. מה שקובע בבית שלך הוא הבית עצמו. מה שקובע בבתים אחרים – הוא קהל הצופים". אם כן, מחשבה רבה מושקעת בעולם שאנו בונים ומעצבים, והשפעתה היא יומיומית. האדריכלות מעצבת לא רק את המקום, אלא גם את התודעה. ביכולתה לגלם ערכים משמעותיים ולשנות דפוסי פעולה.

ו. "שלא יעשה לו מעלות אלא בונים כבש – כמו תל בדרומו של מזבח, מתמעט ויורד מראש המזבח עד הארץ. והעולה במעלות על המזבח לוקה ואפילו במעלה אחת", כך נאמר בפירוש המכילתא. בהמשך הדברים מתוארת מהי הדרך הראויה לעלות למזבח: "כשעולה למזבח לא יהא פוסע פסיעה גסה אלא מהלך עקב בצד [א]גודל". כעת הולכות ומתבהרות ההוראות הטכניות המאוזכרות בירכתיים של מעמד עשרת הדיברות. לא רק שבניית הכבש מונעת אפשרות של גילוי מה שנחוץ שיהיה מכוסה, אלא יש לה גם היבט חיובי. היא נועדה להשפיע על אופן תנועתו של הכהן, כך שזו תהיה מתונה וצנועה. האדריכלות פועלת על גוף האדם וכך גם על נפשו, וכפי שנאמר בספר החינוך: "כי מתוך הפעולה – הלב נפעל".

ז. אומנם, כעת אנו מבינים את חשיבות הוראות הבנייה, אך עדיין לא נהיר הקשר לפרשת יתרו בכללותה. לשם הבהרת הנושא, נעיין בסיפור הקשה המופיע בגמרא במסכת יומא. בסיפור מתואר כי בתחילה, הכהן אשר זכה לבצע את עבודת הדשן, היה זה שהגיע ראשון אל המזבח. כיוון שזו הייתה הפרקטיקה, נוצרו תחרויות ואינטריגות בין הכוהנים שביקשו לשמש בקודש. וכך מספרת הגמרא: "תנו רבנן, מעשה בשני כוהנים שהיו שניהן שווים ורצים ועולים בכבש. קדם אחד מהם לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר – אחינו בית ישראל, שמעו הרי הוא אומר [דברים כא, א] 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכייה. בא אביו של תינוק [הכהן שנדקר] ומצאו כשהוא מפרפר. אמר – 'הרי הוא כפרתכם. ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין'. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". המעשה מזעזע: כהן דוקר את חברו על מנת לזכות במצווה. אך דבריו של אביו של הנדקר, קשים עוד יותר. כאשר הוא ניגש לבנו, שזה עתה נדקר, הוא מגלה כי בנו עדיין מפרפר. מה שאומר, שהוא טרם נפטר, ולכן הסכין באמצעותה נדקר, עוד לא נטמאה בטומאת מת. כמה קשה להבין קו מחשבה שכזה, וכמה הוא מעיד על הלך הרוח של אותה תקופה בעייתית. וכפי שמסכמת הגמרא: "ללמדך שקשה עליהם [כלומר שמקפידים בנושא] טהרת כלים יותר משפיכות דמים".

ח. המסופר במסכת יומא מגלה לנו, כי גם אם לאדריכלות ישנה השפעה מהותית על נפש האדם, אין בכך כדי להבטיח כי אם נבנה את הרמפה הכי צנועה ומתונה, ההליכה בה תהיה בהתאם. אם כן, חזרנו לשאלה בה פתחנו – מה הקשר בין הוראות היצרן ובניית הכבש למזבח לבין מעמד עשרת הדיברות? למרות התוצאה המרה המתוארת במסכת יומא, וחרף העובדה כי הארכיטקטורה אינה מהווה תעודת אחריות מוסרית, כן ניתן להבין באמצעותה את הקשר הישיר בין "הנספח הטכני" לבין עשרת הדיברות. ההוראה הטכנית מלמדת אותנו לא רק כיצד יש לבנות את המזבח, אלא בעיקר – כיצד יש לקרוא את עשרת הדיברות, וכיצד יש לקיימם. כאשר מקיימים את אלה מתוך פורמליסטיות חיצונית, גסות רוח, מחשבת פיגול, ללא חסד וצניעות או בחוסר תשומת לב ל-"שרשרת הייצור", הדבר משול לעלייה למזבח בדרך האסורה, וכהקפדה על טהרת הכלים יותר מקדושת חיי הזולת והחיים בכללותם. "הנספח הטכני", שנראה על פניו שולי, וכל כך מרוחק מהמעמד העוצמתי של מתן תורה, הוא למעשה התורה שבעל פה הבוחנת את ערך המעשים. "כל דבר של תורה צריך דרך ארץ שיוקדם לו", כך כתב הרב קוק. איסור עלייה במעלות על המזבח, מגלה לנו כי אין להתייחס אך ורק לתוצאה הפרגמטית, אלא גם לדרך, לכשרות האמצעים, ליסוד הנפשי של מבצע הפעולה – למחשבה ולכוונה המוכמנות מהעין. קיום החוק הוא הכרחי, אבל הוא דורש, כפי שהדגיש רבנו בחיי אבן פקודה, גם אלמנט נפשי ורצון טוב – "חובת הלבבות". וכדברי הנביא מיכה, השוזרים את מרכז פרשת יתרו יחד עם נספחיה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך – כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוקיך".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.