גם כשאין חשק: פיזיותרפיה מהר סיני לשרירי המשמעת העצמית

חז"ל דימו את כללי החינוך לכללי המלחמה הפנימית של כל אחד עם יצריו (ובשניהם צריך "שמאל דוחה" ו"ימין מקרבת"). האדם הוא יצור מורכב: בכל אחד יש שתי מערכות הפעלה סותרות. יש בנו גם נפש אלוקית וגם נפש בהמית, גם "צדיק" וגם "בהמה" (כמו שכתוב: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ"), וזה מוליד התנגשויות בין רצונות וצרכים שונים. תפקידנו לנהל את הניגודיות הזאת, לא לחנוק ולא להתעלם מהמנוע של הנפש הבהמית, אלא להשליט את השכל על הלב, ולתת לנפש האלוקית לנהל ולנווט: "צדיקים – לבם ברשותם".

לפעמים הבהמה בועטת. קשה לה לדחות סיפוקים בגלל מטרות-על רוחניות. חלק מתפקידנו להבין ולהתמודד עם זה, בדרכים חיוביות וגם לפעמים בתחבולות שונות. אפילו בהר סיני, כתוב שהקב"ה כפה עלינו את ההר כגיגית (כמו שנאמר: "וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר", כמו שמביא רש"י בשם הגמרא). השאלה ששואלים כל המפרשים, היא שכיוון שעם ישראל כבר אמר "נעשה ונשמע", מה היה הצורך להשתמש בכפיה?

והתשובה: כפיית ההר נצרכת לזמנים ולמצבים שבהם אין חשק, שגם אז צריך לעבוד את ה' (כך תירץ הבעל שם טוב, כתר שם טוב, מ"ז). זה יסוד גדול: לא לסמוך רק על רגעי החסד, שבהם הכל הולך בקלות. יש זמנים שמרגישים "נעשה ונשמע", שהם ימי אהבה, ימי רצון. אבל זה אף פעם לא יכול להיות נצחי, כאן בעולם הזה. יש ימים ומצבים שבהם צריך לכפות את עצמנו, שמאל דוחה, בהתאם לגיל ולמצב. הכוח לכך הוא מהכפייה שה' עשה לנו במתן תורה. בספר התניא (פרק כ"ז) קוראים לזה אתכפיא: השריר או היכולת לכפות את עצמי לחייב את עצמי גם כשאין חשק. זה שריר שקיבלנו אז, בכפיית הר סיני.

הבסיס לשיח הזה בין הנפשות הוא מידת הרחמים. מידת הרחמים היא בחינת "הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן... המַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה". צריך רחמים על נפש שרוצה לצאת ממצרים, כלואה וכבולה בכל מיני תגובות רגשיות לכאב שעברה, במידות רעות שפיתחה כדי לשרוד: קנאה, תאוה וכבוד. כוחות נפשנו אינם רעים, הם פשוט קיבלו על עצמם להגן עלינו מכל מיני טראומות וחוויות שליליות, ולפעמים הם תקועים בעבר, ומגיבים בצורה לא יעילה. אבל מטרתם טובה, הם מנסים להגן על עצמנו מלהיפגע. אם נכיר בכך ונבין את זה, נוכל לעזור להם לשוב לתפקידם המקורי, להיות אש ומנוע לקדושה לנפש שחיה בהרמוניה ובשלום פנימי.

וכמו במלחמת היצר, כך גם בחינוך: צריך רחמים וצריך "ימין מקרבת". הרי תפקידנו כהורים לנערים בגיל ההתבגרות אינו לכפות, אלא ללמד את ילדינו לקחת את האחריות ולהפעיל את השריר הזה בעצמם. לפעמים צריך להכות על קודקודם ולעודד אותם לצמוח ולהתפתח, אבל כדי שזה יתקבל, צריך לתת לנערים להרגיש שמבינים את הצרכים שלהם, ולא מזלזלים בהם, וזו הדרך להשפיע ולהביא למסלול נכון וחיובי.