שווה סיפור: יום הולדת לאיציק

סוף סדר שלישי בישיבה, שעת לילה מאוחרת. יצאנו, קבוצה של בחורים מתוך הישיבה, לשאוף אוויר בחוץ, ולפתע ראינו אותו – את איציק. הוא הלך לאט, נתמך בצידי הקיר. אחד הבחורים, שהכיר אותו מאנשהו, אמר: "הוא חוזר מהלוויה של אשתו". הסתכלנו זה על זה, תוהים על בדידותו של האיש. הוא התקרב אלינו לאט, נעצר, ושאל אם נוכל להגיע אליו להשלים מניין. הוא יושב שבעה עכשיו, אשתו הלכה לבלי שוב. הנהנתי מיד, שאלתי איפה הוא גר ומה השעות שבהן מתפללים אצלו, והשעות שבהן אפשר לבוא לנחם. הוא הראה לנו את הבניין, את הדירה. תשובה לגבי השעות לא היתה.

ליווינו אותו הביתה, בתחושה לא רגועה. כשהגענו לדירה, הבנו שאין שם אף אחד מלבדו. איפה המשפחה? שאלנו אותו בעדינות, והוא חייך חיוך עצוב. "אשתי היתה המשפחה היחידה שלי", הוא אמר. "אני והיא – זה היה כל העולם שלנו". נכנסתי אל תוך הבית, והבנתי שאין כאן אף אחד שייתן יד, שעשה, שיכין. שינחם... משהו בתוכי נמס. הוא נכנס לי ללב, איציק. המבט שלו, הכאב בעיניים, והדבר השברירי הזה שנקרא חיים. שינסתי מותניים, אני ועוד כמה חברים. כיסינו את המראות, פתחנו שימורי זיתים, העמדנו ביצים על הגז. "חייבים לארגן את הבית", אמרתי לחברים. כמה חבר'ה מעשיים כבר בדקו איפה הגמ"ח הקרוב של זק"א, והביאו כיסא נמוך. חזרנו לישיבה והוצאנו, באישור כמובן, כמה כסאות כתר מבית המדרש. מצאנו דף גדול ולורד שחור עבה, כתבנו זמנים לתפילה ותלינו בבית הכנסת, כדי שאנשים יבואו להתפלל, ועל הדרך גם לנחם.

מאז אנחנו שם. כל יום בשבעה הגענו לשתי תפילות - מנחה וערבית. לשחרית הוא הגיע אלינו לישיבה, הוא היה כל כך מבולבל מהכל, ונראה שמעולם לא ראה ישיבה מקרוב. עטפנו אותו, דואגים לו, מדברים, משתפים. הוא התגלה כסבא'לה טוב, אדם שעבר הרבה קשיים בחיים אבל בחר לחייך, והחיוך הזה טווה לו קשרים חדשים, איתנו.

במהלך השבעה הוא סיפר לנו על עצמו. על החיים, על מה שהיה ואיננו, ועל התקווה שתמיד מפעמת בו. בעולם היו קוראים לו איש קשה יום, אבל הוא לא נתן לשום הגדרה שלילית לכלוא אותו ברשתה. הוא היה איש של אמונה ואהבה לכל מה שבקדושה, אבל הוא לא ידע הרבה. הידע התורני שלו הסתכם במינימום ההכרחי, ואנחנו – צעירים, רעבים להרביץ תורה ודעת, שאלנו אותו אם ירצה להצטרף אלינו ללימוד יומי. האמת היא שלא ממש התכוונו לזה בהתחלה. היה לנו די ברור שהוא יגיד לא, אבל להפתעתנו, הוא דווקא הסכים. אולי רצה ללמוד לעילוי נשמת אשתו. כשהסתיימה השבעה, הוא שאל אותנו בעדינות מתי מתחילים ללמוד. נדהמנו. אחרי הכל, להתחיל ללמוד בגיל כזה זה לא פשוט בכלל, ובכל זאת הוא לא רק מסכים ללמוד, אלא ממש מבקש מעצמו. קבענו איתו יום ושעה קבועים ללימוד, ואני התנדבתי להיות החברותא הראשונה שלו.

זה לא קל, ללמד אדם מבוגר כל כך, שרואה דף גמרא לראשונה בחייו, איך להרגיל את הראש לחשיבה אחרת, שונה. אז התחלנו לאט-לאט, עד שהבין את צורת הלימוד. אני עד לכמות העמל והיזע שהוא השקיע כדי להצליח. והיתה לו סייעתא דשמיא בלתי מוסברת. הוא התקדם כל כך יפה, שזה היה מרגש ממש. הרבה מהיום שלו סבב סביבנו – סביב הבחורים וסביב הישיבה. הוא התחיל גם להתפלל במניינים שלנו, ורוח צעירה החלה לפעם בו. גם ראש הישיבה שלנו חלק לו הרבה כבוד.

יום אחד הוא סיפר לי שיש לו יום הולדת בעוד כמה חודשים, ושהוא ממש היה רוצה לסיים מסכת לכבוד יום ההולדת, ולעילוי נשמת אשתו. בחישוב מהיר הבנתי שיש לנו, אמנם, עבודה רבה כדי להביא אותו לזה, אבל זה אפשרי! אז הגברתי הילוך. עשיתי כל מאמץ כדי לעזור לו ללמוד, להתקדם ולהגיע ליעד. מדי פעם הוא שאל אותי מה מקובל לעשות בסיום. עניתי לו שכל אחד עושה מה שהוא יכול. הוא הגיב בשתיקה, אבל בהזדמנות אחרת סיפר לי שאפילו בר מצווה לא היתה לו. הוריו היו עניים, חסרי פרוטה, ולכן לא הצליחו לחגוג לו בר מצווה כמו שצריך, כמו שחגגו להרבה חברים מהכיתה שלו. הוא עלה לתורה, אחת הנשים המבוגרות בבית הכנסת זרקה עליו סוכריות דרז'ה מעזרת הנשים, וזו היתה פסגת האושר, כי לא לכולם היה אפילו את זה... וזה היה כל הטקס.

תאריך יום ההולדת התקרב. כמעט חצי שנה של לימוד עקבי ובלתי מתפשר, והנה – רואים תוצאות: הגענו לדפים האחרונים של המסכת. שבוע לפני התאריך המיועד, איציק סיפר לי בביישנות שהוא חסך כמה שיכל, כי חשוב לו לעשות סיום כמו שצריך. זו גם מתנת יום הולדת לעצמו, ובשביל התורה הוא יתן כל מה שיש לאל ידו. אבל בדיוק עכשיו הוא התוודע לחוב שהיה לאשתו, והוא חייב להחזיר. הוא לא ידע מה לעשות. "יישאר לי עודף קטן אחרי החוב, האם זה יספיק?".

התמימות המתוקה שלו כבשה אותי. "העיקר זה הלימוד והמאמץ שלך", אמרתי לו. "זו המתנה הכי טובה שאתה נותן, לעצמך וגם לאשתך". ראיתי שהוא נרגע – אבל לא לגמרי. ובלב שלי די הבנתי אותו...

מאותו יום חשבתי עליו כל הזמן. הלכתי עם זה, ישנתי עם זה. רציתי מאוד להפתיע אותו, לעשות לו משהו גדול. לפחות פעם בחיים שיהיה לו משהו כמו שצריך. מי כמוני יודע כמה הוא עמל והשקיע כדי להגיע לשלב הזה, ולמי מגיע סיום מפואר אם לא לו? אלא שגם אם כל חברי ישתתפו בהוצאות, לא נצליח להגיע אפילו למחצית הסכום הדרוש. אנחנו בסך הכל בחורי ישיבה, וכל אחד מאיתנו יכול לתרום סכום פעוט, לא רציני.

כיומיים לפני יום ההולדת, עדיין לא היה לי פתרון. זה היה בתחילת חודש חשוון. בהמשך אותו שבוע יחול יום הפטירה של רחל אמנו, וכיוון שידעתי שביום ההילולה הדרך לקבר תהיה עמוסה ובלתי נגישה בעליל, החלטתי להקדים וללכת להתפלל בקבר רחל מספר ימים קודם לכן.

עליתי על האוטובוס המוביל לקרבת האזור. משם תכננתי לתפוס טרמפ עם אחד הרכבים שפונים לכיוון הקבר, וכך היה. המתנתי בתחנה רק מספר דקות, עד שהגיע רכב שעצר לי. הנהג הסכים בשמחה להסיע אותי את הקילומטרים הבודדים שנותרו עד לקבר. נסענו שלוש דקות, ואז – פקק. התנועה עומדת, לא זזה. המתנו והמתנו, ודבר לא השתנה. החלטתי לצאת ולבדוק מה הסיפור. הודיתי למארח שלי, וצעדתי לכיוון שער הביטחון בתחילת המבצר של קבר רחל. שאלתי את המאבטח למה הוא לא מאפשר למכוניות להיכנס, והוא אמר שיש עומס בקבר... כנראה יש עוד חכמים כמוני.

הנהג של הרכב הראשון בשורה פתח את החלון, ושאל אותי מה אמר לי המאבטח. עדכנתי אותו, ואז אמרתי למאבטח: "לפחות תן לרכב הזה להיכנס, רק לו". לא יודע למה אמרתי את זה, זה פשוט יצא לי מהפה. המאבטח התרצה, והסכים: "יאללה, הרכב הזה, והבא אחריו, וזהו". הנהג צפר לי, ושאל אם אני רוצה לעלות איתו עד לקבר. קפצתי על המציאה ועליתי לרכב, מודה לו בחום.

נסענו עוד כמה מטרים, ונתקלנו שוב בעומס של הרכבים במקום. ואז הנהג פנה אלי. "אני ממהר מאוד. לא חשבתי שככה אתעכב בדרך... יש יהודי יקר שרוצה שיתפללו על קרוב שלו, הוא נתן לי את שמו לתפילה ושילם לי על התפילה הזו אני רואה שאתה בחור ישיבה צדיק. אם תסכים, אתן לך את הכסף שהוא נתן לי, ואתה תתפלל עליו במקומי". אמרתי לו שאוכל כמובן להתפלל, ואין צורך לשלם לי, אבל הוא התעקש, כי זה היה רצון התורם. לקחתי את הכסף, כמות לא ממש קטנה של שטרות כחולים, ובאותו רגע ידעתי בדיוק למה קיבלתי את זה ולמי זה מיועד – לסיומולדת של איציק.

התפילה אצל אמא רחל היתה מרגשת. הרגשתי איך הקב"ה שולח לי הכל בדיוק בזמן הנכון. התפללתי על היהודי שתרם, וגם הודיתי על השליחות שבוצעה דרכו. ראיתי את היד הטובה שמוליכה ומביאה לכל יהודי באשר הוא.

יצאתי מהקבר, והתחלתי להתקשר לכל מי שצריך. יש לנו סיום, יש לנו יום הולדת, קדימה – מתניעים. החברים התגייסו כולם. השגנו במהירות מקום, אוכל ואפילו קלידן... לא שיתפתי את איציק בתוכנית החדשה. רציתי לראות אותו מופתע.

ביום המיועד יצאנו ללוות אותו. הוא חשב שאנחנו הולכים לאירוע קטן ופשוט. כשהבאנו אותו לאולם, והקלידן פצח בשיר מקפיץ, הוא כמעט לא האמין. העיניים שלו זרחו. ראש הישיבה פיזז איתו, וכולנו יחד יצרנו מעגל גדול של הערכה לעמֵל התורה שחוגג היום את יום ההולדת שלו, האדם שמוכיח לכולם שהתורה שייכת לכולם, גם בגיל שיבה. אף אחד לא פטור. את הדמעות והאושר שהיו בעיניו אין לתאר. לראשונה בחייו חוגגים לו היטב, אך מה שהאיר אותו באמת היה הזכות שזכה בה, לסיים מסכת, לקחת חלק בתורה.

הדרן עלן,

מזל טוב, איציק!