שני דפים מלאים בשורות צפופות. "מי כתב אתכם?"

יש גבול כמה אדם יכול להתמודד לבד.

אני נמצא לבדי בחזית, למולי קשיים שהולכים ונערמים. נלחם מול ישות בלתי צפויה, שאיני יודע מה יהיה המהלך הבא שלה, מבין לראשונה עד עומק העצם את מאמר חז"ל "אילולי הקב"ה עוזרו – אין יכול לו". חושב שמבין.

ההליכה נעשית מורכבת יותר, כבר לא ניתן להסתיר שמשהו קורה לי. מתחילות להזדמזם סביבי שאלות מנומסות ואדיבות, הצעות עזרה. טון של רחמים נשזר בהן, מכביד על לבי כעופרת.

מחפש מפלט מהתחושות המעיקות, חש כאדם המצוי בעומקו של ים, משווע לטיפת חמצן רעננה שתשיב לריאותיו את נשימתן.

"תשתף מישהו במה שעובר עליך", אתם אומרים. ובכן, כנראה אינכם מכירים אותי עדיין די הצורך.

אני, הבחור החזק, העוצמתי, שהבעת רגשות ותחושות הייתה ממנו והלאה, אשתפך באוזניו של אי מי, כאילו הייתי נמושה מבוהלת חסרת חוט שדרה?! אין אופציה כזאת.

האמת היא, שאפילו את עצמי לא שיתפתי בפחדים, בחששות ובדאגות הקיומיות שאפפו אותי. לא הכרתי בכלל את המושג "לשתף". לא ידעתי שאני לא מכיר.

הייתה זאת שעת צהריים מאוחרת. ישבתי בפינתו האפלולית של חדר השיעורים בישיבה, שקוע לי במחשבות נוגות על החיים. לפניי הייתה מונחת מחברת חידושי התורה שלי, ולצידה עט מוכסף ששמי חרוט עליו באותיות עגלגלות. עט יקר. מתנה מהורי ליום הולדתי העשרים ושלושה.

מתוך פיזור הדעת נטלתי את העט, שהחל משרבט את מחשבותי ותחושותי על גבי המחברת הפתוחה. בתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות, מחשבתי המשיכה מתכנסת ומתבוססת במחשכי היגון ומעמקי הכאב, בעוד היד ממשיכה בשרבוטיה.

שני דפים מלאים בשורות צפופות ניבטו לנגד עיני כשננערתי לבסוף משרעפי. הבטתי בהם במבט תמֵה, כמבקש לשאול: "מי כתב אתכם?".

אבל התחושה, אוי, התחושה. זה עידן ועידנים לא חוויתי שחרור שכזה. מודעות בהירה, ראשונית, התחלתית, הציפה אותי באחת, לוחצת את ידי בברכת "שלום עליכם משה אהרן", ברוך הבא לעולם האמיתי.

הכתיבה.

כמה שנרחיב ונדבר אודותיה, עדיין נמעיט.

גוונים כה רבים לה. אותיות מצטרפות למילים, יוצרות בהצטברותן משפטים ופסקאות, שיש בכוחם למתוח את האדם עד קצה גבול הסיבולת, לרגש אותו עד דמעות, להותיר אותו טרוף נשימה במסע בין ארץ לשמיים בפסגות הרי ההימלאיה. להכיר לו אתרים, נופים, ארצות שבהם לא היה מעולם, ויתכן שאפילו לא ידע על קיומם. לצלול עמו לדמויות שונות ומשונות, ולהטעים אותו בזווית הראייה הייחודית שלהם.

ועוד טרם דיברנו על היקף המילה הכתובה בשדה הספר התורני. חידושים, דרשות ומאמרים, בכל תחומי ההגות היהודית. ועל הכתיבה המקצועית לסוגותיה, המקנה לקורא ידע מוסמך ורלוונטי בתחומי עניין רבים ומגוונים.

אחת מסגולותיה הנדירות והבלתי נודעות של הכתיבה, היא המודעות שנוצרת בעקבותיה. יכול האדם לשבת אפוף לבטים וספיקות, מחשבתו מושכת אותו אחת הנה ואחת הנה. עיתים נוטה הכף לטיעון אחד, ובמשנהו נוטה אל הפכו, והאדם שרוי בעין הסערה, אינו מוצא מנוח שינחהו בהכרעתו.

הקסם מתרחש כאשר עולים הצדדים ובאים, זה למול זה, על נייר מכתבים פשוט, כשלפתע בהירות מכה כברק, מתווה דרך, מסלקת ספק ומספקת פתרון חד וברור.

זהו רובד אחד של מודעות הכתיבה, רובד די פשוט, כמעט טכני, אך יעיל מאין כמותו.

לעומתו ניצב השלב הבא בסולם הכתיבה המודעת – כתיבה רגשית, שתכליתה לעזור לאדם ליצור סדר והיכרות מעמיקה עם הצונאמי הרגשי הגואה מתחת לסף התודעה, ומאיים להציף אותו.

קשה לאדם מן הישוב לחשוף את מצוקותיו, פחדיו, לבטיו, באוזני אי מי. הרצון הבוער לתחזק מסיכת הצלחה מושלמת ללא רבב, מכסה שכבה על שכבה כל ניצן של חלום להתייעץ, חונקת אותו בעודו באיבו.

אפילו אם התגבר מיודענו על חששותיו, ופנה לעזרה מקצועית של אדם בעל שאר רוח, המבין בכוחות הנפש ותהלוכותיה, פעמים רבות יישארו כספות נעולות וחדרים סגורים, שאליהם לא יכניס איש מלבדו.

לכאן נכנסת הכתיבה שעליה דיברנו.

הנייר סובל הכל. הוא אינו מביע ביקורת או תרעומת, אינו מזדעזע בצקצוק שפתיים ולא מנחם תנחומים של הבל. הוא משקף את הנפש הנכתבת עליו, שיקוף מלא.

הכתיבה אינה סובלת זיופים ועקמומיות, היא משייפת ומשחיזה עד תום את הרגשות, התחושות והחרדות, מביאה אותם לכדי יציקה בהירה וברורה, יוצרת תמונת מצב עדכנית ומדויקת של עולמו הפנימי של האדם וסערותיו.

עומקים ושלבים רבים ישנם בכתיבת הרגשות ומישושם, אך המפתח הראשון שפותח את שער הכניסה אל הנפש, הוא כתיבת רחשי הלב בצורה חופשית ומשוחררת על גבי נייר כלשהו, בפירוט רב ככל הניתן. אתם תופתעו לגלות את עצמכם מחדש, כפי שלא הכרתם מעולם.

והבונוס המשמעותי ביותר, הוא תחושת השחרור שחווים כשהלב מתחלק עם המחברת במעמסה הרגשית. בעצם לא עם המחברת, אבל על כך תקראו כבר בפרק הבא.

"שלושה דברים", אומרת הגמרא (בבא מציעא), "באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב", ואני מצאתי את הכתיבה באקראי מוחלט. כתיבה שהובילה אותי בהמשך המסע, אל היכולת להתמודד עם העקרבים הנושכים שבתוכי, בדרך אל היעד הסופי: הגאולה הפרטית שלי.

קרבה אל נפשי גאלה.

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.