אין סוף לעומק בדברי תורה: הקשר המרתק בין עשרת הדברות לפרשת משפטים

בפרשת משפטים באו מצוות רבות, שלכאורה קשה להבין את הקשר ביניהן ואת התוכנית שלהן.

אחד הרעיונות המרכזיים בתורה הוא "מועט המכיל את המרובה". דבר אחד קצר בתורה, מכיל הרבה רעיונות. משפט אחד שאמרו האבות, הוא בסיס לאירועים מורכבים ומסועפים בהיסטוריה. וגם משפט אחד שנאמר בחוק, הוא בסיס להררים התלויים בו.

פרשת משפטים היא הרחבה של עשרת הדברות. בה ה' מלמד אותנו כיצד הדברות הם לא אמירות בעלמא, אלא כללים, ולכל אחד יש פירוש.

כשם שהדברות פותחים ב"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כך פרשת משפטים פותחת בדיני העבדים. "ואתם ידעתם את נפש הגר – כי גרים הייתם בארץ מצרים". בכך התורה מלמדת אותנו להעמיק בדבריה. לא לחינם ה' מזדהה בדברות "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". יש לזה משמעות, כי כיוון שכך התגלה אלינו, עלינו להבין את נפש הגר העבד והסובל, והדבר צריך להתבטא גם בחוק ובהלכה.

בדברות נאמר "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ובפרשת משפטים מובאת המסקנה מדבר זה: "הזובח לאלהים יחרם". לא יהיה – בלתי אפשרי שיהיה, אדם שיוצר מציאות אחרת, אין לו זכות לחיות.

בדברות נאמר "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", ובפרשת משפטים מתבאר: לא תשא שמע שוא, הדיינים הם "אלהים", ואסור להם לנטות אחרי השווא והשקר.

בדברות נאמר "זכור את יום השבת לקדשו", ובפרשת משפטים בא איסור המלאכה, הנובע מקדושת היום.

בדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך", אבל אין זו רק המלצה, ובפרשת משפטים התבאר: מקלל אביו ואמו מות יומת, מכה אביו ואמו מות יומת.

בדברות נאמר "לא תרצח", ובפרשתנו באו דינים מפורטים, מהמכה אישה ויצאו ילדיה, ועד הבא במחתרת ש"אין לו דמים".

בדברות נאמר "לא תנאף", והפרשה מוסיפה עליה את דין המפתה, ואת האיסור להתקרב לבהמה.

בדברות נאמר "לא תגנוב", ובפרשה באו כל דיני הזהירות בממון הזולת, מנזיקין ועד שומר ששולח יד בפיקדון וגונבו לעצמו.

בדברות נאמר "לא תענה", המדבר על ענייה שקרית בבית הדין, והפרשה מרחיבה עוד: לא תענה על ריב.

בדברות נאמר "לא תחמוד", והפרשה מדברת על שולח יד בפיקדון, ועל איסור שוחד.

כך לומדים אנו שאין סוף לעומק בדברי התורה, כי בכל אחת מההלכות שבאו בפרשת משפטים,  כלולות עוד ועוד הלכות שניתן להרחיבן וללמדן, כשם שהתורה לומדת מעשרת הדברות את כל הדינים שבפרשת משפטים.

אם ניקח את הביאור הראשון של התורה לדברות, היחס לעבד, הרי שבאו בו עשרה דינים בהלכות עבדים. וכל אחד מהדינים האלו – נלמדות עליו הלכות נוספות, מכל מלה וכל אות שבו. ומן ההלכות שלמדו ממנו בגמרא, שוב נלמדות הלכות נוספות.

עשרת הדברות הם שתי יחידות של חמישה חוקים. חמישה חוקים רוחניים, וחמישה חוקים של בין אדם לחברו. בפרשה כאן מלמדת אותנו התורה לחלק את המצוות לשלושה חלקים: השליש הראשון הוא דינים שבין אדם לחברו (מדיני העבד ועד דין המפתה, שבהם יש תובע ונתבע), השני הוא דינים שבין אדם לעצמו, הדרישה לקדושה ולמוסר (מדין המכשפה ועד איסור לחץ הגר), והשלישי הוא בין אדם למקום, עבודת ה' (משביעית עד גדי בחלב אמו). כאשר אדם משלים את עצמו בשלושת התחומים האלו, הוא הולך בדרך ה'. בשלש הויא חזקה, וכך מודגש גם בפרשה בכל חלקיה, "אם שלש אלה לא יעשה  לה", "שור נגח מתמול שלשום", "שלש רגלים תחוג לי". חז"ל גם הדגישו שהמלה "אלהים" על הדיינים באה שלש פעמים בפרשה.