שנתיים לאחר השואה: הסיפור המחריד של יהודי בריסק במחנה העבודה הרוסי

שנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשואה האיומה, בשנת 1946, מצאו את עצמם מיהודי בריסק ווילנא במצב ביש. שתי הערים האלו היו שייכות בעבר לפולין, ותושביהן ראו את עצמם פולנים, אך הערים נשארו תחת הכיבוש הרוסי בסיום המלחמה. יהודי הערים האלו רצו להגר לפולין, אך שלטונות רוסיה ראו אותם כרוסים לכל דבר, וברוסיה הקומוניסטית, כידוע, לבקש לצאת – זו בגידה. וכי מדוע שאדם ירצה לצאת מגן העדן הקומוניסטי? אם הוא רוצה לצאת, אין זאת אלא שהוא יוזם תכנית ריגול נוראה, ולמענה הוא מוכן לוותר על מנעמי החיים ברוסיה!

ובכן, ביום בהיר אחד קיבלו יהודי הערים האלו פקודה: בקשתכם התקבלה, למחרת עליכם להתייצב עם כל חפציכם בשדה התעופה. אולם הטיסה התארכה זמן רב הרבה יותר מהצפוי. מבריסק לוורשא הטיסה היא פחות משעה, והם באוויר כבר שעות רבות!

התברר שמדובר בתרמית של הרוסים, ולאחר טיסה של שעות נחתו המטוסים בקרסנויארסק שבעומק סיביר. אנשים שמתגוררים בווילנא יודעים מה זה חורף, אבל למינוס של 50 מעלות הם כלל לא היו מוכנים. מיד עם ירידתם הפרידו אותם אנשי הקג"ב, גברים לחוד ונשים לחוד. לא נותרו עוד משפחות. הילדים נשלחו לבתי יתומים, לחינוך מחדש, וההורים נכנסו לתאי מעצר.

במחנות העבודה הרוסיים, השלב הראשון הוא החקירה. כל אחד מהאנשים הושם בתא מבודד, ובמשך לילות שלמים נחקרו על תוכניות הריגול שלהם, כביכול. בסופו של דבר הם הובאו בפני "טרויקה", בית דין של שלושה חברי מפלגה קומוניסטיים, עם סמכויות בלתי מוגבלות, שמצאה אותם אשמים בסעיף 58, "בגידה במולדת", ועל כך קיבלו שמונה שנים במחנה קולימה.

מקרסנויארסק הועלו הנידונים לרכבות, והוסעו לנקודה המזרחית ביותר, 9000 קילומטר ממוסקבה, לאזור ולאדיווסטוק, שם שורר לילה נצחי רוב ימות השנה, והטמפרטורה יורדת ל-70 מעלות מתחת לאפס. שם הוקם מחנה ענק על גדות נהר קולימה. הנהר, כמובן, קפוא, אבל אניות רוסיות עוברות בו מיד אחרי ששוברות קרח מפלסות להן את הדרך. מיד אחרי מעבר האונייה – הנהר קופא שוב.

מחנה קולימה היה הרבה יותר גרוע מגיהינום, וכונה "אושויץ של הרוסים". מים לא היו בכלל במחנה, אנשים נאלצו להמיס שלג כדי לשתות. האסירים בנו את המקום בעצמם – הם כרתו עצים, סללו כבישים והקימו מבנים. הכל בעבודת פרך בלתי אפשרית, במכסות שהן הרבה מעל היכולת האנושית.

השיטה האכזרית והלא הגיונית של מחנות העבודה פותחה, למרבה הצער, על ידי יהודי, מהנדס בשם נפתלי פרנקל, שהיה בעצמו אסיר בגולאג. הוא חשב על שיטה כיצד לייעל את העבודה והיצרנות, ושלח אותה במכתב לסטאלין. סטאלין נהנה מרעיונותיו, והפך אותו מאסיר למפקד הגולאגים. לפי השיטה הזו, מנות האוכל נקבעו לפי מכסת העבודה שהשלים האסיר, וכך החלשים, שלא היה ביכלתם לכרות ולסחוב גזעי עצים אדירים, קיבלו פחות אוכל, ומצבם הלך ונהיה גרוע יותר. אסירים במחנה קולימה עבדו לפעמים עד חצות הלילה כדי להשלים את המכסה. מעריכים כי בקולימה מתו 150,000 בני אדם.

לסיפור הזה אין סוף טוב. רוב היהודים שהגיעו באותו משלוח לקולימה לא שרדו. סיפורם מגיע אלינו על ידי אנשים ששהו עמם במחנות ושמעו מהם את תיאורי הזוועה. אחד מהם היה יהודה כוגן, ירקן מגבעתיים, שנסע לרוסיה לבקר את אחיו. הוא נאסר בשל "ריגול", ולאחר משפט מפוברק נשלח לשנים רבות בגולאג. הוא נדד בין מחנה למחנה, והאזין לסיפורם של יהודים רבים. בסופו של דבר שוחרר בעסקה כנגד מרגלים רוסיים אמיתיים, ובספרו תיעד קצת מסבלותיהם של היהודים במחנות העבודה האכזריים של רוסיה הקומוניסטית.

העיירה אטקה, הסמוכה למחנה קולימה, היתה עיירה גדולה ומשגשגת. המחנה תרם לכלכלתה של  העיירה, ואלפי אנשים גרו בה. הכביש החוצה את  העיירה כונה "דרך העצמות", על שם גופות האסירים שלא שרדו את תלאות הדרך למחנה. כיום הכביש נעשה לכביש מהיר בין מדינתי. בעיירה מתגוררים שישה גמלאים, בתי העץ שלה נרקבים, ופסל ענק משמש כזיכרון ליומרה הקומוניסטית לתקן את העולם ולחנך את בני האדם, יומרה שגבתה חיים של כעשרים מיליון מאזרחי רוסיה.