מכאוס לסדר (לא מושלם) בבית: 5 תובנות אישיות שעשו לי מהפך בחיים

אם גם אצלך הבית מתנדנד בין כאוס לסדר, בין ערמות כביסה שמחכות לתורן ובין חלומות על מגירות מסודרות להפליא – את לא לבד. שנים חייתי בתחושה שאני צריכה "לנצח" את הבלגן, לשלוט בו, להביא את הבית למצב מושלם. אבל אז הבנתי משהו קריטי: הסדר לא חייב להיות מושלם כדי להיות טוב.

במהלך השנים אספתי חמש תובנות ששינו לי את הגישה לבית, לסדר ובעיקר לעצמי. לא מדובר בטיפים טכניים של "איך לארגן את הארון", אלא בהבנות עמוקות שעזרו לי לשחרר, לאזן ולחיות בבית שמסודר מספיק, אבל לא מושלם – וזה לגמרי בסדר.

1. הפסקתי לחפש שלמות

אתחיל מזה שתמיד אהבתי סדר. הבעיה אצלי הייתה הקיצוניות: או סדר מושלם, או בלגן עצום. כילדה, החדר שלי יכל להיות הפוך בטירוף, ואז ביום אחד שבו היתה נוחתת עלי ההשראה, החדר עמד למסדר: מבריק, נקי, כל פריט במקום בלי גרגר אבק, מצעים מתוחים. אין אמצע.
אחד הדברים הראשונים שהבנתי, תוך כדי התהליך, שעלי לוותר עליהם, הוא השלמות.

קחו לדוגמה את הכיריים. מבחינתי, ניקוי של הכיריים היה חייב להיות משהו יסודי – קצף, קרצוף החצובות והעיגולים האלו מברזל. לא הכרתי אפשרות של… פשוט להעביר ניגוב. לסיים לבשל ולהעביר ניגוב. נכון, זה לא מבריק, וייתכן שזה גם קצת מורח את הלכלוך, אבל זה נראה נקי! וזה מה שחשוב.
נשמע לכן מצחיק? במוח שלי לא הייתה ברירת מחדל של אמצע: או מלוכלך ממש, או נקי ומבריק. הוויתור על השלמות הביא אותי לנקי, או לפחות ל"נראה נקי".

2. הבנתי שאני לא מסדרת כמו אחרים, וזה בסדר

מכירות את אלו שהכול ממוין אצלם ברמת הדיוק המושלם? עיפרון, עט, מחק – כל אחד בתא נפרד במגירה?

ניסיתי להיות כזו.

ניסיתי!

ניסיתי שוב ושוב ושוב, ורק לפני כמה שנים הבנתי שהמוח שלי פשוט לא עובד ככה.

מי שעזרה לי להבין את זה היא מארגנת מפורסמת שכתבתי עליה לא מעט, קסנדרה ארסן (Clutterbug). היא אמנם מוכרת פחות לקהל הישראלי, אבל ברגע שהגעתי אליה, לא הייתה דרך חזרה.

השיטה שלה מתבססת על ארבעה סוגי מארגנים, ואחרי קריאה קצרה של השיטה הבנתי שאני פשוט שייכת לאחד מהם. זה הכול. לא מבולגנת, אלא מסדרת אחרת.

לאנשים רבים מתאימה תיקייה מסודרת עם עשר קטגוריות למיון חשבונות? לי מתאים תא אחד / קופסה אחת של חשבונות כלליים. זה הכול. זו רק דוגמא קטנה, ויש עוד הרבה ללמוד בנושא. זה לגמרי יכול לשנות לך את החשיבה. אם את רוצה לדעת עוד על השיטה, היכנסי לכאן.

3. הבנתי שאני לא צריכה לרצות אף אחד (ועדיין עובדת על זה)

כמי שלעיתים קרובות הבית שלה נטה להגיע למצב כאוטי, הבנתי שיש לי כאן ניסיון רציני מהשם יתברך. איכשהו, תמיד היו נוחתים אצלי אורחים ברגעים כאוטיים. לא ברגעים שבהם הבית מסודר, פרחים על השולחן ועוגה בתנור, כמובן שלא. האורחים הפתאומיים היו מגיעים דווקא כשהצעצועים מפוזרים, ערמת כביסה מתנוססת על הספה וערמת כלים מתחרה בכיור.

איזה כיף.

הבנתי שאם לא אשחרר את הצורך להרשים ולרצות את הסובבים אותי, הניסיונות האלו יחזרו על עצמם שוב ושוב.

שיעור בקבלה עצמית.

להגיד לכן שזה הצליח במאה אחוז? לא. אני עדיין עובדת על זה.

4. הבנתי שאני חייבת לקחת עזרה, ולא יכולה לעשות הכול לבד

כחלק משרשרת דורות של נשים ש"מסתדרות לבד, לא צריכות עזרה", היה לי קושי משמעותי לשחרר ולהבין שאני כן צריכה עזרה, וכמה שיותר, יותר טוב.

בין אם מדובר במנקה, מקפלת כביסה, מגהצת או כל דבר אחר שהייתי צריכה לאורך השנים (בהתאם למצב המשפחתי, תינוקות קטנים, בין לידות, אחרי לידות וכו'). למדתי לקחת עזרה רלוונטית.

יחד עם זאת, היום אני מבינה שלא לקחתי מספיק עזרה.

לא תמיד זה התאפשר כלכלית,

לא תמיד ידעתי להגיד בפה מלא: "אני צריכה עזרה".

וודאי שלא תמיד ידעתי להציב את עצמי במקום הראשון, לפני שאר צרכי הבית.

וכאן, גבירותי, טמון הסיפור האמיתי.

ביום שבו הבנתי שאמא לפני כולם, חל שינוי משמעותי.

אך כיוון שמדובר בדפוס של שנים, יש עדיין נסיגות וזליגות לכיוון המוכר של "אני מסתדרת", ולפעמים, רק לפעמים, אני תופסת את עצמי מאוחר מדי, וקולטת ששוב העמסתי על עצמי הרבה יותר מדי.

מסקנה: הקדימו תרופה לבלגן. קחו עזרה. מה שמוביל אותי לסעיף האחרון.

5. הבנתי שאני חייבת, אבל חייבת, לשים את עצמי לפני כולם (וגם לשנות את החשיבה הקורבנית)

בסופו של דבר, הבנתי שהרצון לסדר ולארגן את הבית הוא לגמרי שלי. זאת אומרת, לילדים לא ממש אכפת. מבחינתם, חצי מהבלגן או הסדר הקיים זה בסדר גמור.

הבנתי שזו האחריות שלי. ויחד עם זאת, הבנתי שיש לי אחריות גם על צורת החשיבה שלי: במקום "הכול אני עושה בבית הזה" (מוכר?) – "איזה כיף, זו הממלכה שלי, ואני יכולה לעשות בה מה שאני רוצה". וגם "זו הממלכה שלי, ואני מסדרת אותה איך שבא לי, מעצבת אותה איך שבא לי,  וכמובן לוקחת עזרה כשאני רוצה ובוחרת".

זה לא סותר את זה שהילדים עוזרים. יש להם רשימת מטלות.

זה בטח לא סותר את זה שגם שבעלי עושה.

ובטח לא סותר את זה שאני לוקחת עזרה כשאני צריכה.

לסיום, חייבת לשתף אתכן שזה תהליך מתמשך. כל מה שכתוב כאן יכול לנוע אחורה וקדימה בגלים. עדיין ישנם שבועות שבהם אני שוכחת לשים את עצמי לפני כולם (רק שעכשיו אני מתאפסת מהר יותר), ועדיין יש ימים שבהם אני ממלמלת לעצמי ורוטנת בזמן שאני מנקה, עד שאני נזכרת שיש דרך אחרת.

זה תהליך.

אבל כמו שהבנתן כבר מהסעיף הראשון, אין מושלם, והספקתי לחפש שלמות. אני מחפשת תהליכים שעובדים, וזה, בחסדי השם, עובד. סוף סוף עובד.

מה לקחת מהכתבה הזו?

איפה זה נגע בך?

שתפי בתגובות.